פוסט דרבן: הדיון מתקרר, העולם מתחמם
ועידת האקלים הסתיימה השבוע בדרבן ללא הצלחה יוצאת דופן. האם עד 2015 יושג הסכם להפחתת פליטות גזי החממה? האם הסינים יצילו את המצב? והאם עד אז יוותרו קרחונים בעולם? עסק ירוק עונה
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
אמנם הסכם בכל זאת נחתם, אבל הוא רק מדבר על הסכם שייחתם ב-2015 וייכנס לתוקף בשנת 2020, אבל עד 2015 אלוהים גדול והכל תלוי כמובן במצב הפוליטי והכלכלי שישרור אז במדינות הרלוונטיות, ארה"ב, סין, הודו והאיחוד האירופי.
בקיצור, אולי יהיה הסכם ב-2015 ואולי לא, וגם אם יהיה, לא ברור עד כמה משמעותי הוא יהיה. אז מה באמת ההשלכות של ועידת דרבן? האם אנחנו באמת לחוצים בזמן או שאפשר לחכות על 2020? ומי יכול להציל את המצב? על השאלות הללו ואחרות, ננסה לענות בכתבה הבאה. עסק ירוק.
ההחלטה המרכזית היתה להאריך את אמנת קיוטו שצפויה להסתיים ב-2012 עד 2017 ולהגיע להסכם מחייב חדש ב-2015 שייכנס לתוקף ב-2020. בנוסף, הוחלט על הקמת קרן אקלים ירוקה בהיקף של 100 מיליארד דולר לשנה,
לא ממש. אמנת קיוטו, למרות היותה הפעם האחרונה שמדינות העולם חתמו על התחייבויות כוללות להפחתת פליטת גזי החממה שלהן, כבר לא כל כך רלוונטית. שלוש המדינות שפולטות הכי הרבה גזי חממה או שאינן מחויבות בהפחתות (סין והודו), או שאינן חתומות ומחויבות לאמנה (ארה"ב). "אם כבר, מדובר במכשול", כך כינה את האמנה השר הקנדי לאיכות הסביבה, פיטר קנט, שהודיע ביום שני כי קנדה פורשת מהאמנה. הוא טען כי קנדה תשלם 14 מיליארד דולר בקנסות כיוון שלא תצליח לעמוד בהפחתות של 6% בפליטות שנדרשות ממנה בסוף 2012 יחסית לשנת הבסיס 1990.
קנט אולי קצת מגזים ומאחורי הפרישה של קנדה עומדים בעיקר מניעים פוליטיים, אבל גם חלק לא קטן מהמדינות שנותרו חתומות על האמנה לא ממש עומדות ביעדים שנקבעו להן, ובכל מקרה, כאמור, השחקנים הראשיים בכלל על הספסל, אז כל המשחק קצת חסר משמעות. כדי להבין עד כמה הוא חסר משמעות כדאי לשמוע את פתי בירול, הכלכלן הראשי של סוכנות האנרגיה הבינלאומית.
בירול סיפר שהוא הוזמן לחוות את דעתו בפני האיחוד האירופי שהתלבט בשנים האחרונות אם להגדיל את היעד שלו להפחתת גזי חממה מ-20% ל-30% ביחס ל-1990. בירול הסביר להם שההפרש בין שתי המטרות שווה לפליטה של מספר שבועות בסין. זה היה כאילו פצצה נחתה להם באמצע החדר, הוא סיפר. הוא הוסיף והסביר לאירופאים ההמומים שסין תעבור את אירופה גם בפליטת לנפש כבר ב-2015.
כן. אמנם לא צריך להיסחף כמו כריסטינה פיגורס, ראש המשלחת של האו"ם, שקראה להסכמה "שלב חדש יוצא דופן במשטר האקלים", אבל בכל זאת יש כאן התקדמות מסוימת. העובדה שארה"ב, הודו וסין השתכנעו לחתום על כך שב-2015 הן ייכנסו למו"מ בכדי להגיע "לתוצאה מוסכמת ומחייבת מבחינה משפטית" שתיכנס לתוקף ב-2020 בכל זאת ראויה לציון.
הבעיה היא שמלבד העובדה שההסכמה הזו כרוכה בהרבה התניות, כמו למשל התמיכה הפוליטית שתהיה להסמכה עוד 4 שנים. אם מיט רומני, לדוגמה, ייבחר לנשיא ארה"ב בשנה הבאה, אפשר לשכוח מהעניין. מעבר לכך, ישנו עניין העמימות בניסוח שעלול להקשות על הדיונים ב-2015, אם אכן נגיע אליהם.
עמומה למדי. הניסוח של ההסכמה הוא כזה שמבחינה משפטית אפשר לתת לו פרשנויות רבות ומגוונות. קודם כל, המילה 'אמנה' לא מופיעה בשום מקום. כתוב בו למשל שהוא חייב "לכלול את כל הצדדים", אבל זה עדיין לא אומר בהכרח שגם סין או הודו לדוגמה יהיו במעמד שווה לאירופאים או לאמריקאים מבחינת דרישות ההסכם העתידי ב-2015.
גם באמנת קיוטו יש נוסח דומה ושם כאמור יש הבחנה בין מדינות מתפתחות ומפותחות עם דרישות שונות משתי הקבוצות. עוד דוגמה הינה השימוש במילה 'אכיפה' שאמורה בעיקרון להתייחס להפחתות הפליטות, אבל כתובה כך שגם אפשר לפרש אותה כאילו היא מתייחסת לצורך בשקיפות.
צריך לזכור שההסכם החדש אמור להיחתם אז, אבל הוא אמור להיכנס לפועל רק ב-2020.
הבעיה כאן, כמו בכל סוגייה אחרת, שכמה שדוחים יותר את הטיפול בעניין, כך ההתמודדות איתה יותר קשה ומאתגרת, ועלולים גם להגיע לנקודת אל-חזור שבה כבר אין אפשרות לפתור את הבעיה.
ועכשיו למספרים. המטרה הכללית של השיחות הגלובליות הינה להביא את העולם למצב שבו הוא לא יתחמם ביותר מ-2 מעלות צלזיוס ב-2100 יחסית לטמפרטורה בעולם הפרה-תעשייתי, שכן זו רמה שנחשבת למסוכנת ושכדאי ככל האפשר להמנע מלהגיע אליה (עד כה העולם התחממם ב-0.7 מעלות צלזיוס יחסית לנקודת הבסיס).
אם מחר בבוקר כל העולם היה מתחיל לעבוד במרץ על הפחתת פליטת גזי החממה, היתה נדרשת לפי הערכות הפחתה שנתית של 1.7% אחוז בפליטות כדי לעמוד ביעד של 2 מעלות. לא קל, אבל גם לא מאד קשה – זה בערך שווה ערך להפחתה באיחוד האירופי שעושה שימוש במנגנון ה-cap and trade. אם נתחיל את אותו מאמץ ב-2020 ונהיה מאד אגרסיבים, עדיין נצטרך אז להפחית 3% מסך הפליטות כל שנה כדי לעמוד ביעד של 2 מעלות.
זהו כבר מאמץ הרבה יותר קשה והוא כבר קרוב מאד לגבול העליון, על פי דוח סטרן, של הפחתות שלא יפגעו באופן מהותי בצמיחה הכלכלית. ואכן, אין כיום דוגמאות של ממש לכלכלות שהצליחו להפחית סדרי גודל שכאלו ולהישאר משגשגות – הדוגמה הכי קרובה היא של רוסיה, שבשנות ה-90 לאחר התפוררות ברית המועצות, שהכלכלה שלה התכווצה באופן משמעותי הפחיתה כ-5% מהפליטות שלה בשנה. אני מניח שזו דוגמה שאף אחד לא רוצה לשאוף אליה.
הפרגמטיות הסינית. האמריקאים יהפכו בסופו של דבר לשחקני משנה כמו האירופאים. השחקנים המשמעותיים יהיו הסינים וההודים ומהם צריך לקוות שתגיע הבשורה. הסינים, שכיום אחראים לפליטה של 23 אחוזים מסך גזי החממה בעולם, הם המפתח העיקרי לשינוי מהותי של המצב הקיים.
"על פני השטח, לסין יש את אחת התוכניות היישומיות המרשימות ביותר בעולם בנושא האקלים", מסבירה ג'ניפר מורגן, מנהלת תוכנית האקלים והאנרגיה ב-World Resources Institute. "אבל", היא מוסיפה, "הם עדיין עצבניים לגבי מטרות שייאכפו בהסכם בינלאומי מבלי שיהיה להם את הביטחון שהם יכולים לעמוד בהתחייבויות שלהם". צריך לקוות שהסינים יתעשתו מהר, לפני שיהיה כאמור מאוחר מדי.
החדשות הטובות הן שאם אתה או את קוראים את הטור הזה, יש סיכוי טוב שלא תחיו עד 2100 כדי לראות אם אכן אנחנו גוזרים על עצמנו כלייה. החדשות הרעות הן שהילדים או הנכדים שלכם יצטרכו להתמודד עם זה ויש סיכוי טוב שזה לא יהיה כל כך נעים.
במקרה הזה, האשמות כלפי אבא ואמא יהיו מוצדקות ביותר, רק לא ברור אם תשאר ספת פסיכולוג שאפשר יהיה לשכב עליה ולדבר על זה. עד אז נמשיך לקיים שיחות ו-וועידות אקלים כל כמה שנים על סיפון הטיטאניק, בתקווה שעד שנגיע לקרחון הוא כבר יימס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם