"אקים עוד יישובים לזכרו של בני גלעד"
הוא נחשב לסוחר הקרקעות האימתני בשטחים וחתום עד כה על שני מאחזים. משה זר שהקים את רמת גלעד מבטיח שהפינוי הקרב הוא לא הסוף
לפעמים הוא זועק את דבריו. לפעמים הוא דומע. זו התקופה הקשה ביותר שעוברת עליו מאז יוני 2001, אז נרצח בנו הבכור, גלעד, שהיה קצין הביטחון המרחבי בצומת ג'ית הסמוך. "הנחמה היחידה שלנו היא להקים יישובים על שמו של גלעד. עכשיו הם רוצים להרוס", הוא ממרר בבכי. מדי פעם נזכר זר בחברו לשעבר, אריאל שרון. פעם הוא קרא לו "מפקדי, אהוב נפשי". היום הוא מכנה אותו "הבוגד הכי גדול בהיסטוריה".
"אחרי הרצח של גלעד באתי לשרון, שהיה ראש הממשלה, ואמרתי לו 'אל תפריע לי להקים יישובים לזכרו של גלעד, שאותו הכרת באופן אישי'. אתה יודע מה הוא אמר לי? 'עכשיו זה לא הזמן'. אמרתי לו 'בסדר, עכשיו זה הזמן לרצוח את גלעד, אבל לא הזמן להקים יישובים לזכרו. אל תיתן לי קרקעות. אל תיתן לי מתיישבים. רק אל תפריע לי. גלעד נרצח בפיגוע שאתה היית צריך למנוע'".
זר רוצה להקים שישה יישובים על שמו של גלעד, על פי מספר האותיות בשמו המלא. בינתיים יש לו שניים, רמת גלעד, שאותה מנהלת ביד רמה הבת מיכל שוהם, וחוות גלעד, ליד צומת ג'ית, שעליה שולט בנו אורן זר. כל חמשת בניו ובנותיו האחרים גרים ביהודה ושומרון עם בניהם ונכדיהם, ורבים מהם רשמו פרקים סוערים לא פחות, והתפרסמו בזכות המפעלים בשטח וגם בגלל לא מעט עימותים עם כוחות הביטחון.
יהונדב גר בהר ברכה; אורן, ענת כהן ושלומית בר כוכבא גרים בחברון; צביקה חי במצפה יריחו, הגר זר רעייתו של גלעד המנוח מתגוררת עם משפחתה באיתמר. "אם אני לא אקים את היישובים לזכר גלעד, הם יקימו אותם. ואם לא הם, הבנים והנכדים שלהם", הוא מבטיח.
זר נלחם בינתיים על ההנצחה של בנו בחירוף נפש. הוא מתעקש על כך שהוא קנה את הקרקע כדת וכדין מאדם פרטי, ולכן אי אפשר לנשל אותו ממנה. הרשויות לא השתכנעו בכך עד היום, ומעולם לא אישרו לו לבנות במקום.
לפני שבוע הוא הגיע עם אשתו לבית ראש הממשלה, הקים שם מאהל והניף שלטים בנוסח "אל תגזלו את האדמה שלי". רק ערוץ 7 ועוד כמה פעילי ימין הגיעו למקום. גלעד שליט חשוב ומעניין הרבה יותר מגלעד זר. גם בעניין הזה יש לזר האבא מה לומר. "שחררתם מחבלים לטובת גלעד שליט, למה שלא תבנו יישובים לזכרו של קצין צה"ל, גלעד זר", הוא אומר במרירות.
אבל מסביב רעידת אדמה. המדינה התחייבה לבג"ץ לפנות את רמת גלעד בתוך 14 יום, עד לסוף השנה האזרחית. המאחז הוא גם הסיבה והמסובב העיקרי לפעולות האלימות שמציפות בשבוע האחרון את שטחי יהודה ושומרון.
האיום המיידי על פינוי היישוב מצית את המתנחלים, ואולי גורר כמה מהם למעשים שעל גבול הטרור. המתקפה על חטיבת מטה בנימין ופציעתו של סגן מפקד החטיבה, האבנים שהושלכו על רכבים פלסטיניים, הפלישה למבנה ירדני בקסר אל יהוד ופעולות אחרות בסגנון "תג מחיר" נראות כמו ניסיון למשוך את הצבא הרחק מרמת גלעד.
גם על המסגד שהוצת ביום רביעי לפנות בוקר במרכז ירושלים נכתב "תג מחיר - רמת גלעד". בכניסה לרמת גלעד עצמה נערמו במשך השבוע צמיגים, סלעים ומחסומים מאולתרים. כולם בכוננות לקראת פינוי אפשרי.
מאז 1990 אני מנסה לראיין את משה זר. תמיד הוא סירב לשתף פעולה. לפעמים הגעתי לטירה הענקית, מנקרת העיניים שהוא בנה בקרני שומרון, 150 מטר מרמת גלעד. הייתי נכנס הביתה, משוחח קצת איתו ועם אשתו יעל, אבל בראיון לא זכיתי.
רציתי לשאול אותו איך הוא בכל זאת נשאר בחיים אחרי כל כך הרבה שנים של עיסוק מסוכן ברכישת קרקעות מערבים, ואחרי שרוב האנשים שמכרו לו נרצחו באכזריות. רציתי לדעת איך הוא הצליח לשכנע אנשים להעביר לו את האדמות ולהסתכן כך בגזר דין מוות. זר סירב, לפעמים בחביבות, לפעמים בקשיחות ובמילים מעליבות.
הווילה המפורסמת שלו, אגב, נראית מפוארת מבחוץ, אבל בפנים היא מרוהטת בצניעות. הבית עמוס בשטיחים, ובמרכז הסלון מונח בדרך כלל גובלן גדול ועליו משפט משירו של יאיר שטרן "את בדמי לעד תחיי". גאוותו של משה זר הייתה תמיד על ספריית ארץ ישראל הגדולה שלו ועל "מפת הגפן". יהודי גרמני שביקר בארץ ב-1714 צייר גפן ששורשיה בחברון והיא משתרגת מעלה, אוחזת בענפיה את כל היישובים העתיקים של ארץ ישראל. בבית יש גם ארון ספרי קודש, שבנה זר בעצמו.
אבל נתחיל בהתחלה. משה זר, היום בן 75, נולד בארץ לשני הוריו בנימין ושרה זרוב בל-זר שהגיעו מהעיר משהד בפרס. המשפחה התגלגלה לשכונת הבוכרים בירושלים, שם מתגוררים עד היום
זר חי בנס. במלחמת סיני הוא נפצע אנושות במעבר המיתלה. חטף צרור במצח, בעין, בכתף ובזרוע ונחשב למת. הוא ניצל אחרי שאחד החובשים שם לב שהוא עדיין נושם. זר הובהל לבית החולים בילינסון, עבר ניתוח ראש מסובך, חלק ממצחו הוסר, והוא איבד את עינו השמאלית. אחרי תהליך שיקום ממושך, כדי להוכיח כי לא איבד את כושרו יצא עם חבריו למסע רגלי ממטולה עד אילת, שנמשך 22 יום.
קרוב ל-27 שנים יחלפו מאז, וזר שוב נחשב למת. במרס 1983 לקח איתו זר טרמפיסט מהכפר הסמוך, מוחמד אחמד אבו סעד שמו. "הוא אמר לי שיש לו קרקעות למכירה, אבל הוא צריך שאתן לו מכתב שהוא לא מוכר לי. דיברנו בצד הכביש, כי הוא לא רצה שיראו אותנו ביחד. לפתע הוא ביקש לרדת, ניסיתי להתניע, שמעתי ירייה. הוא פגע לי ביד. קמתי לברוח, הוא ירה בי חמישה כדורים ופספס. נפלתי, הוא הוציא גרזן והכה אותי בכל הגוף. אחרי שהוא הלך, השם יתברך ירד מהשמים והחזיר אותי לחיים. הצלחתי לנסוע לתחנת הדלק, שם עזרו לי ופינו אותי לבית חולים מאיר בכפר סבא".
לפני שעבר לקרני שומרון חי זר עם אשתו במושב נחלים. "הייתי קבלן מצליח לעבודות חשמל. התחלתי לקנות קרקעות ביהודה ושומרון באקראי", הוא מספר. "עברנו לגור כאן בתנאים לא תנאים. חשבתי לקנות חלקת קרקע ולבנות עליה בית גדול. היו לנו שמונה ילדים. תוך שלושה חודשים קניתי חלקת קרקע בקרן הצפונית, השנייה, של קרני שומרון. בניתי את ביתי ושם אגור עד סוף חיי".
בנית את הבית שלך לגובה, ארבע קומות. אין טירה כזו בכל יהודה ושומרון. מה רצית?
"להפגין נוכחות. להראות לכולם מי כאן בעל הבית. היום מסתבר שהבית שלנו קטן וצפוף. יש לי 140 בנים, נכדים ונינים, ואם כולם מגיעים, אין מקום".
מהי הטכניקה של רכישת הקרקעות מערבים בסביבה?
"בהתחלה חיפשתי ערבים שימכרו לי קרקעות. תוך זמן קצר הערבים רדפו אחרי כדי למכור לי את הקרקעות שלהם. התברר לי שהם רוצים למכור בסוד, בלי קשר עם השלטונות. ביום הייתי קבלן חשמל, בלילות הייתי הולך לחפש קרקעות לבנייה. קניתי הרבה חלקות קרקע ב-20 כפרים מסביב. נהגתי ביושר ובדקדקנות בכל הסכם שהיה ביני ובין המוכר. ידעתי לכבד הכל עד תום.
"שנית, הצעתי לערבים הרבה מאוד כסף. השמועה פשטה מהר מאוד על היהודי הפראייר שמוכן להוציא מהכיס בלי חשבון. לילה אחד הגיעו אלי שבעה ערבים כדי למכור לי קרקעות. אף אחד לא רצה שיראו אותו, אז כל אחד מהם התחבא במקום אחר מחוץ לבית".
כמה כסף הצעת להם?
"תראה, ערבי מוכר קרקע לשכן שלו בשלושה, ארבעה או חמשת אלפים דינר. אני בא ונותן לו 20 אלף דינר. זה כמו שיש לך מכונית סובארו משנת 2001 ששווה 30 אלף שקל, ובא איזה משוגע ומשלם לך עליה חצי מיליון. זה כל הסוד. פתאום הערבי הזה בונה לו בית גדול, יש לו מכוניות, יש לו טרקטור. הוא מרשה לעצמו לקחת אישה שנייה, שלישית ורביעית. אצלם זה שילמת - קיבלת".
מה פשר התשוקה הזו שלך לקרקעות?
"רציתי לראות התיישבות ביש"ע. כל התיישבות מתחילה עם קרקעות. אתה רואה את עמנואל כאן ממול? הכל נבנה על קרקע פרטית שאני מכרתי לקבלנים".
עשית גם רווחים נאים.
"הרווח לא מעניין אותי. מי שקנה ממני שילם את העלות שלי ולפעמים אפילו פחות מזה. מכרתי להם בכיף ובתענוג שמלווים אותי עד היום".
ובכל זאת, איך השגת קרקעות?
"כל ערבי שפנה אלי והציע לי קרקע, ידעתי איך לבדוק. סידרתי לי קאדר של ערבים מלומדים, ואין הרבה כאלה. ביניהם גם מוכתארים של כפרים ששילמתי להם כסף. אמרתי למוכתאר כזה'תקשיב, תן לי אימות על חלקת קרקע, ואז אני קונה. דיר באלק, אל תסדר אותי. אם תסדר אותי פעם, זה הסוף'".
זה נשמע כמו איום.
"חס וחלילה. תמיד הלכתי לקנות קרקעות לבד. אף פעם לא לקחתי איתי נשק. אני רוצה להרגיש חופשי. את הנשק השארתי בבית, כדי שיגן עלי בלילות".
כמה קרקעות קנית עד היום?
"אלפי דונמים".
כמה שילמת עד היום?
"לא אגיד לך מספר מדויק. חשוב שתבין את דרך הרכישה שלי. אחרי שהם חתמו לי על מסמכים, שילמתי להם חלק מהכסף. למחרת, באמצע היום, בשמש, הלכתי למדוד את השטח. תשאל למה ביום? זו בדיקה כפולה. אני רוצה למדוד את השטח היטב. חוץ מזה, תוך רבע שעה כל השכנים עומדים מסביב".
ואז?
"ראשית, המוכר עומד לידי והשכנים לא יכולים לטרוף אותי. הוא הרי עוזר לי למדוד. בכל מצב אחר, אם הייתי מודד חלקה, היו מזמינים למקום צבא ומשטרה והייתה קמה מהומת אלוהים. המדידה ביום היא חוד החנית של הרכישה. כך פרסמתי גם את העסקה החוצה. אחרי המדידה שילמתי להם את היתר".
סיכנת את המוכרים לאור היום.
"תשמע, שמרתי בסוד קרקעות שקניתי. לא גיליתי לאיש. כל מי שמכר לי, קיבל כסף טוב וידע שאני עומד בהסכמים. בהתחלה שילמתי הכל במזומן, בדינרים, בדולרים. אחר כך לקחו גם צ' קים. הייתי אמין. הדקדקנות הזו הביאה לי מוכרים נוספים ".
בסוף 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. באותם ימים היה זר כבר מסובך בסכסוכים אינספור על קרקעות שקנה ומכר בעיקר עם סוחרי קרקעות יהודיים, שחיפשו רווחים קלים. שנים ארוכות מימי חייו הוא בילה בבתי משפט יחד עם אחיו אהרון, שותפו בחברת הסחר "הר וגיא". השניים תבעו בעשרות מיליוני שקלים את הקבלנים שעשו עמם עסקים, אבל גם נתבעו בסכומים דומים. הקנאות של זר לכל פיסת קרקע מספרים, גרמה לו לריב גם עם אחת מאחיותיו, שגרה בקרני שומרון.
בשלב מסוים החליט זר לפרוש מעסקי הקרקעות. "הגיעו כאלה שלא יודעים כלום ורק רוצים לעשות כסף", הוא מספר. "הם באים, קונים, לא בודקים, לוקחים מיד שנייה, שלישית. מכרו להם סתם ניירות במקום חלקות. ראיתי שיש כאן תחרות פרועה בין הסוחרים. אנשים משלמים פי עשרה על קרקעות, חושבים לעשות רווח, אבל יוצאים בהפסד. ב-1983 הפסקתי עם זה. מה שקניתי מספיק".
מה קרה לערבים שמכרו לך את הקרקע?
"רבים מהם נרצחו באופן מזוויע. אי אפשר לחזור על תיאורי הרצח ולא לכתוב עליהם בדרך כלל הם נרצחו על ידי קרוב משפחה היו גם ארבעה מתווכים בדרך שעשו איתי עסקאות, ועשו על זה כסף גדול".
כמה גדול?
"מיליוני שקלים".
יש הרבה טריקים ושטיקים במקצוע הזה.
"יש בלי סוף. אני החלטתי לעשות בדיקה ממצה לפני כל קנייה. הקרקעות כאן לא מוסדרות, לא רשומות בטאבו. הרישום היחיד הוא מס רכוש שעשו הבריטים ב-1932. הבריטים חילקו אז את הקרקעות לפי תחומי שיפוט של כפרים ורשמו מחזיקים בקרקעות כדי לגבות מהם מס רכוש זו המהלייה, הטופס שלך על הקרקע, שמעיד גם על הסיווג של הדונמים שעומדים לרשותך".
זה מספיק?
"תראה, בא ערבי רוצה למכור. בטופס מס רכוש אתה יכול לראות אם הוא מחזיק את הקרקע, או אביו מחזיק, או סבו. מעולם לא קניתי קרקעות בלי טפסים כאלה. אצלי לא היו טריקים. כך גם התגלגל הסיפור של רמת גלעד. בתחילת 1983 פנה אלי תושב הכפר ג'ינסאפות והציע לי לקנות ממנו שתי חלקות קרקע, אחת צמודה לאזור התעשייה למטה ואחת כאן, ברמת גלעד. היו לו שלושה ילדים. הוא היה צריך הרבה כסף".
מה שמו?
"אני לא אומר. הוא אמר לי 'קח שתי חלקות, תמדוד אותן'. הסכמתי. באותו לילה, אחרי המדידה הראשונה, הכו אותו מכות רצח. אחרי שבועיים פגשתי אותו. הוא אמר לי' אני לא אתן לך מסמכים על החלקה השנייה, אחרת יהרגו אותי. תעלה על הקרקע, תחרוש, אני לא מתנגד'".
במילים אחרות, אין לך מסמך קנייה על רמת גלעד.
"כן, אבל תקנה 78 עומדת לרשותי. אם אני חורש ומעבד עשר שנים, אני יכול לבוא ולרשום הכל בטאבו. ואני לקחתי ערבי שחרש ועיבד את השטח עם הבן שלו, וכולם ראו. איש לא התלונן עלי. היום המינהל מסכים איתי. אומרים לי תמשיך לחרוש".
המינהל טוען שהמאחז בנוי על קרקע פלסטינית פרטית. אוסרים עליך לבנות. כל מה שקיים כאן הוא ללא היתר.
"נכון. אתה יודע למה? כי כדי לבנות אתה צריך לרשום את השטח בטאבו. אני שואל: הרי 80 אחוז מהקרקעות לא רשומות בטאבו. 150 אלף בתים של פלסטינים לא מוסדרים, בלי תוכניות מתאר, בלי בקשות להיתר בנייה. למה אתם גיבורים נגדי? זה שלי. למה אסור?. באמת שאלה טובה ואין תשובה".
בינתיים אתה בונה בלי היתר.
"נכון, גם את חוות גלעד אני בונה בלי היתר על שטח פרטי.'שלום עכשיו' עתרה נגד שישה מאחזים שנבנו על אדמה פרטית פלסטינית. לפני שנתיים הגשתי בקשה לרישום מקרקעין בטאבו. זרקו אותי החוצה. בעתירה של'שלום עכשיו' בכלל לא נרשמתי כמשיב. פניתי למינהל האזרחי, ביקשתי להיפגש עם היועץ המשפטי. לא זימנו אותי לפגישה. הלכתי לאלוף הפיקוד. הראיתי לו את התביעה החדשה שלי. ביקשתי שימתינו עם ההריסה עד שתתברר הבעלות. הוא החזיר אותי לבג"ץ".
פרקליטות המדינה בבג"ץ התחייבה לפנות את המאחז בתוך שבועיים.
"יש לי חוות דעת של עו"ד יעקב וינרוט שנוגדת את זו של היועץ המשפטי של יהודה ושומרון. יש לנו תביעת בעלות אחרת, מסמך חדש. לפני שבועיים הגשתי אותה לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביקשנו שלא יעשו כלום עד שהעניין לא יתברר שם".
אנחנו יושבים בינתיים במרכז המאחז רמת גלעד, שהוא רק אחד משלושה או ארבעה מאחזים שעומדים בפני פינוי. משכנו שולחן והצבנו סביבו כמה כיסאות מפלסטיק. מסביב קרוואנים, גן משחקים מאולתר, בית כנסת, לול תרנגולות ועליו כתובת משיחית משונה וגם עשרות גרוטאות של מכוניות בלי גלגלים.
ותיקי המאחזים יודעים לספר כי המכוניות ההרוסות מקשות על המפנים, אם יבואו. הנוף מסביב מדהים. ביום טוב אפשר לראות ממערב את קו החוף, מאשקלון עד לאוניברסיטת חיפה. במזרח את נהר הירדן, הר עיבל והר גריזים. את המאחז סובבים כפרים ערביים. אין בהם מי שאינו מכיר את סייד מוסא זר, מעריך אותו או פוחד ממנו. היום בעיקר לא מתעסקים איתו.
בשלוש בצהריים מזג האוויר במאחז עוד היה נסבל. מאוחר יותר הקור שעולה לשומרון חודר לעצמות, וחוץ מהמתנחלים הקשוחים אין כנראה מי שמסוגל להחזיק שם מעמד. בלילה של יום שני הגיעו למאחז הזה עשרות מתנחלים מהסביבה, אחרי שפשטה שמועה כי החיילים עולים לפנות את המאחז. עשרות מהם התבצרו בביתה של מיכל שוהם, בתו של זר שמתגוררת במאחז עם כמה מ-12 ילדיה . שני נכדים של זר ובני משפחותיהם גרים גם הם במאחז. עוד שבע משפחות יש שם, ובסך הכל קרוב ל-50 נפש.
מדי פעם מגיעה אלינו הבת מיכל. היא לא אוהבת את הפתיחות הגדולה של אביה, שגזר על עצמו שתיקה מאז הגיע לקרני שומרון, לפני 32 שנה. "אתה מדבר בלי תיאום איתנו, וזה לא בסדר", היא נוזפת בו. זר מביט בה בסלחנות. אדם עיקש כמוהו לא ניתן לשכנוע בקלות. מדי פעם חג מסוק מעל המאחז. זר מביט בו בדאגה. עשרות שנים בשטח לימדו אותו כי מסוק צבאי לא מבשר טובות למאחזים לא חוקיים. "הוא בודק, עושה מודיעין", אומר זר ומניח יד על המצח.
למאחז זורמים בינתיים דיווחים על ההשתוללות בשטח. זר לא מתרגש. פעם הוא היה עמוק בתוך הטרור היהודי. זר היה אחד מחברי המחתרת היהודית המפורסמת, שפעלה בגדה המערבית בתחילת שנות השמונים. ביולי 1985 הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת "ראשי הוועדה להכוונה לאומית", אחרי שהסיע את חבריו להטמין מטעני חבלה מתחת לרגליו של בסאם שקעה, ראש עיריית שכם, שנפצע קשה.
זר הורשע גם באחזקת נשק ובחברות בארגון טרור ונידון לשלוש שנות מאסר, מתוכן ארבעה חודשי מאסר בפועל, שאותן ריצה במעצר בית בגלל מצבו הגופני. "אני מצטער על פרשת המחתרת היהודית, לא עשינו נכון", הוא אומר לי היום. "עשינו מעשה חשוב לעם ישראל, אבל זה לא היה התפקיד שלנו. היו אחרים שאמורים היו לתפוס בגרונם את מבצעי הטרור המוסלמי. אני זוכר שהבאתי אז למפקדים בכירים בצבא הקלטות עם דברי הסתה של הדרווישים והמואזינים בשכם ובמקומות אחרים. הם אמרו לי ש'אנחנו לא נכנסים לענייני דת'. לכן פעלנו כך".
מה שעושים אנשי "תג מחיר" זה בדיוק מה שעשיתם במחתרת.
"נכון, ולכן אני נגד 'תג מחיר'. הם עושים מעשים שלא ייעשו. בכל קבוצה בעולם יש סוגים שונים של אנשים, אפילו בקרב המתנחלים. מי שעשה את מה שעשה בימים האחרונים הם לא שלוחים שלי. לו ידעתי מה הם הולכים לבצע, הייתי מתנגד. כואב לי במיוחד על מה שעשו למח"ט, רן כהנא. הוא חבר שלי. ישב אצלי בבית ערב שלם".
אבל אתה לא מגנה את הפעולות.
"אני מתנגד, לא מגנה. אני מבין את הכעס. ביום שני בלילה רצו לעשות כאן מחטף, לעלות ולהרוס את הכל, למרות שהבטיחו לנו שלא יקרה כלום כל עוד אנחנו מנהלים משא ומתן. התקשרנו לשר בני בגין, שדיבר עם שר הביטחון ברק". מה תעשו אם הצבא יגיע לכאן עם הבולדוזרים? "אנחנו לא נרים יד על אף חייל או שוטר. לא נקלל, לא נפנצ'ר, לא נשבור שמשות, כי זה רק הורס לנו את המאבק". אתה תהיה כאן? "אלא מה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם