אנרכיה בשומרון: צה"ל כבר לא פוסל נשק חם
בסימולציות שנערכו בפיקוד מרכז לקראת פינוי המאחזים בימים הקרובים, הכוונה הייתה לעלות למשימה ללא נשק, אך עתה שונו ההוראות
אלה היו חדשות רעות לנתניהו. הוא יודע שאובמה מתעב אותו ואת מה שהוא מסמל. הוא יודע שדקה אחרי שייבחר מחדש יהיה אובמה נשיא משוחרר מכבלים, נמרץ וצמא נקם, הוא יסיר את הכפפות ויטפל בנתניהו מכל הלב.
לאחר הפגישה עם אנשי איפא"ק הפכה ההערכה המעורפלת בלשכת ראש הממשלה להנחת עבודה של ממש: אם לא יקרה משהו מפתיע באמת, אנחנו תקועים עם אובמה. שלושה ימים אחר כך, ביום ראשון, הטיל נתניהו את הפצצה הפוליטית שלו והודיע על הקדמת הפריימריז בליכוד. מה שמחזק את ההשערה המלומדת שפניו של נתניהו לא לפריימריז אלא לבחירות כלליות. שהטריגר האמיתי של נתניהו במהלך האחרון הוא החשש שהבחירות הבאות לכנסת יהיו תחת "אובמה, הדור הבא".
נכון לרגע זה, בסביבתו של נתניהו מעריכים שביבי מתכוון ללכת לבחירות כלליות באוקטובר 2012. חודש לפני הבחירות בארצות הברית. חובה להדגיש כי תוכניותיו של נתניהו מועדות לשינויים תזזיתיים, ביטולים של השנייה האחרונה וזגזוגים מבוהלים, כך שמוקדם עדיין להכריז הכרזות. אבל זה הכיוון.
המהלך הפוליטי הזה של ביבי יאלץ את אובמה לחרוק שיניים ולחבק את נתניהו ערב הבחירות, יאפשר לנתניהו להכתיב את הקצב, להשתחרר מהלחצים והאיומים של שותפיו, לנצל את האופוזיציה החלשה, המצב הכלכלי והביטחוני הסבירים (עדיין), והעדנה שיש לו עכשיו בדעת הקהל. עדנה שגרמה לשיכרון הכוח שלו לנסוק בשבועות האחרונים לגבהים בלתי נתפסים, מסוכנים, ולחצות קווים אדומים שטרם נחצו לפניו.
עוד רבות יסופר וייכתב, לא רק בעיתונים, על מעללי נתניהו מהשבועות האחרונים. על האנרגיה האדירה שהוא משקיע כדי לסגור ערוץ טלוויזיה בישראל כדי לפגוע, אישית, בעיתונאים שמעיזים לבקר את התנהלותו. מתישהו, כשיתפכח, כשאדי הטירוף יימוגו, צפוי נתניהו להתחרט על מה שהוא מעולל לשאריות הדמוקרטיה בארץ הזאת. או, לפחות, להבין מה הוא עושה. נקווה שזה לא יקרה מאוחר מדי,
ובינתיים, על גבעות השומרון האנרכיה חוגגת. דבריו של אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי על עוצמות השנאה שבהן נתקל באירועי תחילת השבוע, לא היו התפרצות רגעית. דברים קשים מפיו של מזרחי צוטטו כאן לפני כמה שבועות והוכחו כנבואה מדויקת.
באותו ליל פרעות בשומרון היה מזרחי באירוע הפרת הסדר על כביש 55 עם המג"ד והמח"ט, ולאחר מכן התכוון להיכנס לג'יפ שלו ולנסוע למפקדת החטיבה. האלוף, אמרו לו פקודיו, אל תיסע, הם ירגמו אותך באבנים. שיעזו, אמר האלוף מזרחי, אני אצא מהרכב ואשבור להם את הפרצוף. הם לא ירימו יד על קצין בצה"ל. מזרחי אמר, ונסע.
ליד רמת גלעד הציר נחסם על ידי הפורעים בסגנון סלאלום, הג'יפ של אלוף הפיקוד תמרן בין המכשולים בדממה, מסביב עמדו כ-200 צעירים רעולי פנים. מזרחי תיאר אחר כך את הסצנה בפני אחד מאנשיו, באופן מקפיא דם. "היה שקט, הטויוטה שלי נעה לאט בין המכשולים, ומסביב עמדו 200 חבר'ה, רובם צעירים, כולם רעולי פנים. הם שתקו והביטו בי, ראיתי רק את העיניים, רק העיניים היו גלויות, ובעיניים הייתה שנאה יוקדת".
בעקבות האלוף נסע המח"ט, ואז הם התנפלו עליו, פתחו את דלת הג'יפ שלו והטיחו בו את האבנים. מזרחי היה מזועזע. הוא לא האמין שזה יכול להיות. אף על פי כן ולמרות הכל. הוא חשב שיש בלבם של הפורעים, עדיין, סוג של יראה או לפחות כבוד לצה"ל. לקצינים הקרביים, לאלה שמחרפים את נפשם בהגנה על היישוב.
הוא טעה. לא היה שם בדל של כבוד, בלילה ההוא. שנאה הייתה, ובשפע. שנאה משיחית, יוקדת, אלימה, שהתפוצצה בפניהם של מזרחי וקציניו יחד עם מטר של אבנים, חרפות וגידופים.
עוד לא מאוחר, חושבים בצה"ל, אפשר עדיין להסיג את הנחשול הזה לאחור, התהליך הפיך. אבל חובה לעשות מעשה ברור, כאן ועכשיו. לא עוד קריצות, לא עוד דיבור כפול. ההחלטות שקיבלה הממשלה בשבוע שעבר הן נכונות, אבל רחוקות מלהספיק. האנשים האלה, אומרים בצה"ל, מצפצפים על החוק והמשפט. אין להם רתיעה במילימטר אחד מ"הממלכה".
מחוז ש"י, אומר קצין בכיר, הוקם ב-94' בעקבות הטבח במערת המכפלה. מאז, הוא המחוז הכי חלש ונידח של המשטרה. התקן שלו הכי נמוך, אלף שוטרים, והמציאות בשטח היא של 800-700 שוטרים בקושי, בלי אמצעים, בלי גיבוי, בלי כלי חקירה או אכיפה משמעותיים. צריך, אומרים בצה"ל, לשדרג את המחוז, להוסיף מאות שוטרים, אמצעים, מעטפת תומכת וגם חקיקה מתאימה והוראות נוקבות.
המחלקה היהודית בשב"כ צריכה תגבור אף היא. נוכחותה בשטח ירודה. צריך להפסיק מיד את מדיניות עצימת העיניים, את דוקטרינת ה"זה לא נורא", את הענישה המגוחכת (לא מזמן קיבל מישהו מנוער הגבעות חצי שנה מאסר על שהלם באלת בייסבול בראשו של קצין חקירות משטרתי וגרם לו שבר בגולגולת).
כשבטובא זנגריה מציתים מסגד, אומר קצין בכיר בצה"ל, המדינה רועדת, אצלנו הציתו ארבעה מסגדים בזמן האחרון (למחרת השיחה הזו הוצת עוד אחד), אבל אצלנו זה "מעבר להרי חושך". לא סופרים מה שקורה אצלנו.
זה לא שבצה"ל מתחמקים מאחריות. גם האלוף מזרחי עצמו, בשיחות פרטיות, מודה שהאירוע היה יכול להיות מטופל טוב יותר. הוא נכח בו אישית. לרגע שקל להתערב בעצמו, אבל הבין שלא ראוי שאלוף בצבא ההגנה לישראל יצולם מתקוטט עם פורעים יהודים.
האלוף מזרחי לא ראה חיילים מסתתרים בחדרים, הוא כן ראה את הקצינים מובילים את חייליהם לאזור הש"ג, מתעמתים עם הפולשים, הודפים אותם, הולכים איתם מכות, משתמשים באלות ולא נרתעים. אף אחד לא האמין שהם יפרצו לבסיס, אומרים בצה"ל, חשבנו שהם יפגינו מול הש"ג.
ובכן, טעינו. יכול להיות, אמר מזרחי בעקבות האירוע, שהיינו צריכים להיות יותר אסרטיביים, ויכול להיות שהיינו צריכים לתפוס ולהחזיק במתפרעים עד שתגיע המשטרה, אבל אסור לשכוח שאין לחיילי צה"ל דנ"א או סדר פעולות אוטומטי למלחמה ביהודים. העסק הזה חדש וזר להם. שלא לדבר על כך שחלק (הולך וגדל) מחיילי צה"ל הם שכנים או קרובי משפחה של המתפרעים. כך שהמצב מסובך.
מה עושים עכשיו? בסימולציות שנערכו בפיקוד מרכז לקראת פינוי המאחזים בימים הקרובים, לא הובאה בחשבון אלימות מהסוג הזה. הכוונה הייתה לעלות למשימה ללא נשק בכלל, גם ללא אלות, להקטין סיכוי לחיכוך, לבוא סבלנים וסובלנים.
עכשיו, כל זה השתנה. ההוראות של אלוף הפיקוד שונו. עכשיו הוא לא פוסל נשק, גם נשק חם. ומישהו אחר, מצמרת מערכת הביטחון, אמר אתמול שצריך להוסיף לבנק התרחישים גם אפשרות שבמהלך פינוי כזה או אחר מישהו יפתח באש על חיילים. מישהו כזה, אמר הגורם, צריך לקבל מיד כדור בראש.
המדינה, אומרים בצמרת צה"ל, צריכה להגן על עצמה. הדמוקרטיה צריכה להתגונן. לא ברור מדוע ראש הממשלה נמנע מלקבל את ההמלצה ולהגדיר את הפורעים היהודים כטרוריסטים. ההקבלה למפגינים בעיבלין אינה רלוונטית.
שם מדובר במחאה נקודתית, מוגדרת, כאן מדובר בפעילות לרוחב כל החזית, שכוללת אלימות בוטה ופריקת עול וחוק בריונית ונטולת רסן. הנה, אומר גורם בצה"ל, ראה מה קרה עם החבר'ה שהשתלטו השבוע על קאסר אל-יאהוד. עצרנו אותם, הם צולמו ותועדו, הראיות קיימות, הם חתכו גדר מערכת, הם חדרו לשטח צבאי סגור, הם שברו שער, פירקו מנעולים וכמעט גרמו לפיצוץ עם הירדנים. איפה הם עכשיו? לא, הם לא בבית הסוהר. הם בבית.
מאיפה זה מתחיל? מההסתה. למשל, הישיבה ביצהר. האלוף מזרחי אמר כבר מזמן שאת הי- שיבה הזו צריך לסגור. מי שמגיע למסקנה כזו חושב כנראה שלא מלמדים שם רק תורה, וכי יוצאים משם משבים של שנאה ורוע. אבל בצמרת הביטחונית והמדינית לא קיבלו את עמדתו. צריך לקוות שהנושא הזה לא יעלה בעתיד בוועדת חקירה זו או אחרת.
הגבעות עמוסות באזורי ספר, מודלים מוקטנים של המערב הפרוע, בכל רגע נתון יכולה לפרוץ משם אש גדולה. כך, למשל, אומר גורם בכיר בצה"ל, כל אזור מצפה יצהר וגבעת יצהר עמוסי פרובוקטורים שכל היום מתכננים איך לפגוע בפלסטינים ואיך לחרחר מדנים.
מבחינת החבר'ה האלה, תושבי יצהר עצמה הם שמאלנים. לאף אחד, אומרים בפיקוד המרכז, אין אומץ להתעמת איתם. אנחנו מורידים קרוואן, למחרת יש חמישה. אם נוריד, למשל, את 11 המגורונים של רמת גלעד, למחרת יהיו 30. הם מנצחים, כי הם מעיזים והם הולכים עד הסוף. בצד שלנו, של הממלכה, אף אחד לא הולך עד הסוף. כולם מפחדים. זה מה שמקרינה צמרת המדינה למטה. וכך זה גם נראה.
הפתרון האפשרי, על פי צמרת צה"ל, הוא אחד ויחיד: החלטה מנהיגותית ברורה של הממשלה שביהודה ושומרון אוכפים חוק. בדיוק כמו בתוך הקו הירוק. בלי קריצות, בלי קומבינות, לא חשוב איזו ממשלה ואיזו מפלגה. אם נסתער על השטח עם כל העוצמה, אם תוך שבועיים-שלושה ייעצרו 150-100 פורעים, עם כתבי אישום מיידיים ומשפטים מהירים, אם חלק גדול מהם ילך לשנה וחצי-שנתיים מאסר בפועל, אז יכול להיות שהשטח יירגע, אומרים בצה"ל.
ואם לא? עדיף לא לחשוב מה יקרה אם לא. הממשלה צריכה להבין ולהפנים שהכתובת "מוחמד חזיר" על מסגד היא לא "השחתת פני מקרקעין", אומר קצין שמשרת בשומרון, זה הסעיף שבו נשפטים היום מרססי הכתובות הללו. כאילו, הוא אומר, שמדובר בגרפיטי בסאבוויי בניו יורק. זה לא גרפיטי, אומר הקצין, זו הסתה שיכולה, בקונסטלציה הנכונה, להבעיר עלינו את האזור כולו.
אנחנו משקיעים כוחות עצומים רק כדי להכיל את השנאה והאלימות האינסופיות שצומחות שם, יום ולילה. יום אחד, או לילה אחד, נתעורר עם מסגד שרוף וארבעה פלסטינים הרוגים, ועם אינתיפאדה אזורית. ואז, אומר הקצין, כבר יהיה מאוחר מדי. לא מזמן, הוא מספר, שאלו אותו אם להציב זקיף על הגדר שמפרידה בין קדומים ובין הבסיס הסמוך. לא, הוא אמר, לא להציב שם זקיף, קדומים אינה האויב שלנו. עצם העובדה שהשאלה הזו עלתה מוכיחה את גודל השבר.
ב-22 בספטמבר קיבלה ד"ר שירלי אברמי, מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מייל ממרכז המבקרים של הכנסת ובה בקשה לארח קבוצת סטודנטים ממכון "חי רועי" (על שמו של רס"ן רועי קליין ז"ל) במכללה בעלי. הבקשה כללה הרצאה בפני הסטודנטים על תפקידו של המרכז ועל העבודה מול הכנסת. בסביבות שעה וחצי אורכה. ותוספת קטנה: "מכיוון שמדובר בקבוצה של גברים דתיים, בקשתם היא שגבר ירצה בפניהם".
ד"ר אברמי כתבה בתשובתה כי "אני לא רואה סיבה, גם לא הלכתית, שגבר ירצה בפני קבוצת גברים. אין לי תוכניות לשיר בפניהם, ואני אקיים את השיחה".
ניחשתם נכון. השיחה לא התקיימה. הביקור כן. חניכי המכללה אינם חרדים, מדובר בנוער דתי-לאומי, התופעה הזו של הימנעות מהרצאה של אישה חדשה להם. הם באו לכנסת אבל ויתרו על ההרצאה. הם טענו שהחליטו כלל לא לקיים פגישות בכנסת (כנראה שכן קיימו, אבל רק עם גברים).
ד"ר אברמי נעלבה עד עמקי נשמתה. היא הרימה כמה טלפונים בניסיון לאתר את הסמכות ההלכתית העליונה של החבר'ה מעלי. ובכן, מדובר ברב אלי סדן, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי מחשובי וגדולי הרבנים ביו"ש. ד"ר אברמי הרימה לו טלפון.
אחר כך הגדילה לעשות, לקחה את בעלה ונסעה אליו, לעלי. שעות ארוכות של שיחה התנהלו שם, בינה לבינו, ובעקבותיה תחושתה של ד"ר אברמי רק החריפה. בתגובה הרשמית מטעמו של הרב סדן נמסר ש"מדובר באי הבנה". במציאות , זו אינה אי הבנה. הם מבינים בדיוק מה הם עושים. זוהי מלחמת תרבות.
הרב סדן לא ממש הקשיב לאברמי. הוא הרצה את משנתו. התחושה, למשמע הדברים, הייתה של ציבור שלא מנסה להתערות במדינה אלא לשנות אותה. הוא לא מנסה להניח גשר על הפערים אלא להתבדל עוד יותר. שאנשי כיפות סרוגות יגיעו לכנסת ולא יקבלו הרצאה מאישה, אמרה ד"ר אברמי לעצמה, בבית הפרלמנט של המדינה היהודית, הרי זה קו אדום שטרם נחצה.
כשהיינו ילדים, היא אמרה לרב סדן, הפעולות בבני עקיבא היו מעורבות. היום הן נפרדות. מה קורה לכם? מה רודף אתכם? הרב סדן ענה בהתנשאות. החילונים, לתפיסתו, הם גוש ירוד של אנשים שאי אפשר ללמוד מהם כלום וצריך להתרחק מהם כמו ממגיפה (מדובר בפרשנות שלי, לא של ד"ר אברמי).
אני אישה, אמרה אחר כך ד"ר אברמי, עשיתי דוקטורט, עשיתי קריירה, עבדתי קשה, הגעתי לתפקיד בכיר בכנסת, ובסוף הם באים ומאיידים אותי כאילו אני לא קיימת, עוד אמרו לי אחר כך שלא רצו להעליב אותי, לא רצו לבקש ממני לבוא בלבוש צנוע, הרי חזקה מתוקף תפקידי בכנסת זה לבוש מהוגן, ואני שואלת את עצמי, מה יותר מעליב, לבקש ללבוש ז'קט, או פשוט להעלים אותך, להתעלם ממך, ואם ככה זה מתחיל, איפה זה ייגמר?
לא מזמן הניח ח"כ יצחק הרצוג הצעת חוק על שולחן הכנסת ולפיה כל המדיר נשים דינו מאסר. הרצוג חשש שבעקבות הצעת החוק הזו יירדף עד צוואר במגזר הדתי-לאומי והחרדי, אבל התגובות הפתיעו אותו. "
זה לא שחור ולבן", הוא אומר, "זה מרתק, קיבלתי גם המון תגובות חיוביות, זה רותח באתרים החרדיים, בצ'טים, גם בעולם שלהם לא כולם חושבים שצריך להעלים את הנשים מהמרחב, יש גם התקוממות בעיקר בקרב הנשים הדתיות והחרדיות.
"מאז שהנחתי את הצעת החוק הזו ראיינו אותי באינספור עיתונים ואתרים חרדיים ושאלו אותי מה סבא שלי, שהיה הרב הראשי הראשון בישראל, היה אומר, וסיפרתי להם שבתקופה של סבא שלי היו חברות כנסת דתיות כמו שרה שטרן-קטן וטובה סנהדראי, ושבחתונה של אבא שלי, בנוכחות סבא שלי, היה קהל מעורב.
"וזה בדיוק העניין, אף אחד לא חשב בתקופה ההיא שאישה זה דבר שצריך להעלים, ושאי אפשר לשמוע בכנסת הרצאה מפיה של אישה מלומדת, וברור שבדור הזה הדברים כבר השתנו, והם מקצינים כל הזמן, ולזה בדיוק התכוון אפרים הלוי כשאמר מה שאמר על סכנת ההתחרדות לפני כמה שבועות".
"לי", אומרת ד"ר אברמי, "קשה להשלים עם המציאות הזאת. ההתנהגות שלהם לא משקפת רצון להשתלב במגזר הציבורי אלא רצון לשנות את המגזר הציבורי ולהתאים אותו לדרישותיהם. לכפות עלינו את הנורמות שלהם. אני לא מוכנה לקבל את זה, ואני שמחה שהכנסת גיבתה אותי.
"הכנסת צריכה להיות חוד החנית במאבק הזה, כי אם אישה לא תוכל להרצות בפני גברים, בשלב הבא ידירו אותה מצומתי ההכרעות ומכל מקום נראה לעין, ואסור לנו להשלים עם זה". הכנסת , אגב, פרסמה תגובה נוקבת בעניין: "הכנסת מקדמת בברכה ובכבוד מעל מאה אלף מבקרים בשנה ומצפה שגם עובדיה, ללא קשר למגדר או למין, יכובדו אף הם".
אבל תלאותינו עם הרב אלי סדן לא תמו, עדיין. בחודש שעבר עורר הרב, שעומד כאמור בראש המכינה הקדם צבאית בעלי, סערה רבתי כשבהרצאה בפני תלמידיו ערך התקפה חריפה ובוטה על יצחק רבין, ועל "מורשת רבין". לא הייתה לו שום מורשת, אמר הרב סדן, הוא היה "כישלון פוליטי ומנהיגותי, האבטיפוס של המפא"יניק השחצן... מנהיג רופס ולא רציני...", וכן הלאה מלוא טוב הארץ.
הרב סדן לא דילג על כלום, מהעובדה שרבין פיקד על הירי על אלטלנה, דרך העובדה (שלא הייתה) שהוא התמוטט ערב מלחמת ששת הימים ועזר ויצמן ניהל את המלחמה במקומו, והשיא הגיע כמובן בהסכמי אוסלו, שכאן עבר הרב סדן לחרפות וגידופים של ממש.
עם זאת באותה נשימה ראוי להזכיר, שמאמריו של הרב סדן המפורסמים ברבים כוללים אמירות חד משמעיות נגד הסרבנות שלדעתו מערערת את אושיות הדמוקרטיה. בין השאר כתב: "אנו נגד סרבנות ברמה העקרונית. אם כל קבוצה תודיע שהיא מסרבת לשתף פעולה בכל פעם שהחלטות שמתקבלות יהיו נגד תפיסת עולמה - אין מדינה".
הרב סדן נחשב לאחד מהמשפיעים שבמחנכים של המגזר הדתי-לאומי. איפה לדעתכם הוא היה אתמול? בבית הנשיא הוא היה. נשיאנו היקר, שמעון פרס, החליט לעשות מעשה בעקבות הפוגרומים בחיילי צה"ל בשומרון. המעשה היה להזמין את החשובים והמשפיעים ברבני יש"ע ובכלל ל"שיחת אחדות" בבית הנשיא, וחובה לומר שלא כולם עשויים מקשה אחת.
מי שמכיר את פרס יודע שמדובר במהלך אופייני. אני שואל את עצמי אם יצא לפרס לשמוע מה חושב הרב אלי סדן, שהיה בין המוזמנים, על מורשת רבין, שהיא בעצם מורשת פרס. ומה לרבין עצמו היה היום להגיד לפרס על החיבוק החם שהעניק אתמול לרב סדן ולרבנים בכלל.
כן, פרס אמר שם כמה מילים רפות נגד מה שקרה על הגבעות בין נערי הגבעות לחיילים, אבל בסיכומו של דבר מדובר בריטואל הקבוע, המרקיב, של חיבוק דביק ומלאכותי שהעניק הנשיא לכאלה שאחראים יותר מכל דבר אחר למה שקורה עכשיו בין ישראל לישות העוינת שצומחת בתוכה. הרי בסוף אירוע כזה מה יגידו לעצמם אותם רבנים? שמה שהיה, הוא שיהיה. שאפשר להמשיך לדבר על אחדות במתק שפתיים, ולהתפרע על הגבעות עם שנאה בעיניים.
למרבה הצער, פרס מכור לקונצנזוס ולאהבה חסרת הגבולות שמומטרת עליו מכל עבר. לפעמים הוא פשוט שוקע בתוך כל הסכרין הזה ושוכח שמדי פעם צריך גם לעשות מעשה אמיתי, כזה שעלול לגרור גם ביקורת. זה שהוא נשיא לא אומר שהוא צריך להתחבב כל הזמן על כל אחד.
המעשה הנכון מבחינת פרס, ביום חמישי בבוקר, היה להזמין לבית הנשיא את אלוף פיקוד המרכז, את המח"טים, המג"דים והמ"פים של הפיקוד, לחבק אותם, להסביר להם שיש לנו רק מדינה אחת, ממשלה אחת וצבא אחד, שכולנו מאוחדים סביבם, שלא יפחדו ולא ימצמצו, שלא יאפשרו לקנאים על הגבעות לדחוף אותנו למצדה שנייה ולהבעיר עלינו את הסביבה כולה. אבל פרס העדיף, ביום חמישי בבוקר, לחבק רבנים.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם