הכוחות יוצאים מעיראק: חשבון הנפש של ארה"ב
טריליון דולר. 4,500 חיילים הרוגים. 100 אלף עיראקים מתים. 9 שנים. סדאם חוסיין אחד פחות. האם המלחמה היקרה בהיסטוריה השתלמה?
התמונות האלה משקפות את השמחה בעת הריסת ציורי הקיר, הפסלים ועיטורי הפסיפס של סדאם חוסיין, ואת הצטרפותם של החיילים האמריקאים לחגיגה, שמחים שהפלישה לבגדד עברה באופן חלק.
אבל השמחה לא האריכה ימים. מהר מאוד החלו לצוץ תמונות אחרות: של מעשי ביזה, עריפת ראשים, התקוממות, השפלה ועינויים של עצירים על ידי חיילים אמריקאים בכלא אבו גרייב וגופות שרופות של עובדים תלויות מגשר הברזל על נהר פרת.
מעבר לתמונות, המלחמה הותירה אחריה מורשת שהשפעתה תורגש עוד שנים רבות בתרבות ובפוליטיקה האמריקאית. ישנו החוב הלאומי האדיר, שגדל בעוד טריליוני דולרים שהוצאו על המלחמה בעיראק. אך עוד לפני החוב אסור לשכוח את למעלה מ-4,400 החיילים ההרוגים ואת אלפי הפצועים.
למורשת של המלחמה בעיראק אפשר להוסיף גם בת ברית שברירית בלב המזרח התיכון ואת התמתנות השאיפות של ארצות הברית. "ההיסטוריה תשפוט את ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק", אמר השבוע הנשיא ברק אובמה, לפני
אולם ההישגים האלה - דמוקרטיה שצומחת במדינה עשירה בנפט, ומיליוני עיראקים ששוחררו מגחמותיו של רודן אכזר - נותרו שבריריים במדינה מלאה בנשק שקשה לאכוף בה את החוקים.
בכל מקרה, אובמה חגג שלשום את ההישגים האלה כאשר הגיע לבקר בבסיס פורט בראג במדינת צפון קרוליינה, לבלות קצת עם החיילים ובני משפחותיהם שנשאו בעיקר הנטל במהלך המלחמה, שנמשכה כמעט תשע שנים.
החזית השנייה של הנשיא ג'ורג' וו. בוש ב"מלחמה בטרור", מעולם לא הייתה פופולרית. הנחת היסוד עמדה למבחן כבר בהתחלה. הרעיון היה להנחית מהלומה צבאית בעידן שבו טרוריסטים חסרי מדינה יכולים להלום בארצות הברית, שפעם הייתה רחוקה, באמצעות הכלים היומיומיים של החברה המודרנית - מטוסי נוסעים במקום טילים, טלפון סלולרי במקום הדק של רובה ומשאיות במקום פצצות.
הניאו-שמרנים בפנטגון ובבית הלבן טענו שהפלישה לעיראק היא הכרחית. שכן סדאם, אויב ותיק של ארצות הברית שאף ניסה לחסל את אביו של בוש בעת שהיה נשיא, תמך באופן פומבי במחבלים הפלסטינים בעת שחמאס פוצץ בתי קפה ופיצריות בירושלים.
הם סברו שמודל של דמוקרטיה במזרח התיכון, אמנם בעזרת הכידונים של הצבא האמריקאי, ישמש השראה ויוביל לשינוי אצל השכנים, שייבהלו ויערכו גם הם רפורמות.
מה גם שסדאם טבח במאות אלפי אזרחים במבצע אנפל נגד הכורדים ואחרי מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, כדי לדכא מרד של השיעים שהאמריקאים לא הצליחו לסייע לו. וכמובן, הייתה ההנחה שיש לו ארסנל של כמה מכלי הנשק האכזריים ביותר בעולם, שיש לאתר ולהשמיד אותם מהר, לפני שיגיעו לידי אל-קאעידה.
אפילו חלק מהליברלים אימצו לעצמם עמדה נצית ביחס לסדאם. אחרים, בהם הסנטור באותם ימים ברק אובמה מאילינוי, התנגדו לפעולה צבאית בנימוק שמדובר בסטייה מהמשימה החשובה יותר - המלחמה באל-קאעידה. אובמה כינה את הפלישה "מטופשת", ולאחר שנים, אותה התנגדות למלחמה הייתה המפתח לזכייתו כנגד כל הסיכויים במועמדות לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית.
אלא שהספקות של אנשי המרכז-שמאל התפוגגו במהרה במהלך "ההלם והמורא", כפי שכינה שר ההגנה דאז דונלד רמספלד את ההפצצות עם שחר של בגדד בשבועות האחרונים של מרס 2003. המשרדים המגושמים של משטר סדאם לאורך נהר חידקל הושמדו באמצעות נשק אמריקאי, בשעה שכוחות אמריקאיים דהרו במהירות מכוויית לעבר בגדד.
ב-1 במאי 2003 הכריז בוש כי "בקרב על עיראק, ידן של ארצות הברית ובנות בריתה הייתה על העליונה". שלט שבו נכתב "המשימה הושלמה" התנוסס מאחוריו בעת שנשא את נאומו על סיפונה של נושאת המטוסים "יו.אס.אס אברהם לינקולן".
אולם עד אז הספיקו בוזזים להשמיד את העושר של מעמד הביניים העיראקי המבוהל ולברוח עם כמה מהאוצרות הארכיאולוגיים של המדינה. התוהו ובוהו חיסל את מעט האמון שהיה לעיראקים ביוזמה האמריקאית ליצור ממשל חדש לאחר עשרות שנים של דיקטטורה. החיילים ראו את המהומה סביבם, ולא כל כך ידעו כיצד לנהוג.
בשלב זה היהירות האמריקאית באה לידי ביטוי בהעדר תוכנית ובכך שלא צפו את התגובה העיראקית. ההבטחות לגשם של סוכריות שיקבל את פני החיילים שבאו לשחרר את העיראקים, מעולם לא התגשמו.
החיילים האמריקאים, מצדם, השליכו סוכריות לעבר הילדים שליוו את ה"המביז" בסמטאות המטונפות. וכאשר פורסמו התמונות מכלא אבו גרייב והמיליציה של מוקטדה אל-סאדר החלה לפעול בדרום עיראק, הילדים החלו להשליך את המתנות בחזרה, כאשר הם מכוונים את הסוכריות לתוך הצריחים.
כעבור מספר חודשים ניהלו החיילים האמריקאים ברחובות העיר פלוג' ה את אחד הקרבות הקשים ביותר בשטח בנוי מאז מלחמת וייטנאם.
האלימות התפשטה במדינה והפכה את בגדד לשדה קטל. יותר מ-140 אלף חיילים אמריקאים לא הצליחו למנוע מהעיראקים להרוג זה את זה. בוש, שראה את ההימור שלו על דמוקרטיה ערבית נכשל והופך למלחמת אזרחים, החליט להעמיק את המעורבות בינואר 2007, ובסופו של דבר נשלחו לעיראק עוד 30 אלף חיילים.
הכוחות החדשים חיו בשכונות האלימות ביותר. סאדר הכריז על הפסקת אש, המיליציות השיעיות פינו את הרחובות, וארצות הברית הצליחה לרכוש את אמונם של הסונים במחוז ענבר.
האלימות שככה, ולאט לאט קמה פוליטיקה של פשרה בין הזרמים השונים. בחירות הביאו לבחירתם של מנהיגים חדשים ולשיתוף פעולה, ותרגילים פרלמנטריים החליפו את הקרבות ברחוב ואת החטיפות באמצע הלילה. מותשים מסכסוכים ומטרור, העיראקים החלו למשול בעצמם.
לא כל כך ברור מה יקרה עכשיו, כאשר האמריקאים עוזבים. ארצות הברית השאירה מאחוריה כוחות ביטחון עיראקיים חזקים יותר, יחד עם מזכרות מהכיבוש - חומות מיגון וגדרות תיל דוקרני הפרושות ברחבי בגדד.
אולם, למרבית הבעיות - מעתיד הכורדים בצפון ועד לחלוקת העושר האדיר של הנפט - עדיין אין פתרון. ברור רק שכעת מדובר בבעיות שהעיראקים צריכים לפתור, לא המג"ד האמריקאי.
המלחמה בעיראק, כמו זו בוייטנאם לפניה, השפיעה על התייחסות הממשל האמריקאי לעולם. אוצר המילים השתנה יחד עם המדיניות. הסמל של השינוי היה נאומו של אובמה לעולם המוסלמי בקהיר ב-2009 שבו הצהיר: "שיהיה ברור, אף מדינה לא יכולה או צריכה לכפות שיטת ממשל על מדינה אחרת".
באביב שעבר שקל אובמה התערבות צבאית בלוב נגד מועמר קדאפי, עוד רודן שלאמריקאים היה עמו חשבון פתוח, כמו עם סדאם. אבל הפעם כבר לא היו דיבורים על "הלם ומורא". במקום זאת, דובר על "יכולות מיוחדות" שארצות הברית יכולה לתרום למורדים (ובמילים אחרות, הפצצות ומודיעין).
אף אחד לא הכריז ש"המשימה הושלמה" למעשה כמעט לא הוזכרה משימה כלשהי אובמה גם עשה הכל כדי להבהיר שאף חייל אמריקאי לא נשלח להילחם בלוב.
במקביל, אובמה הבהיר מהם התנאים שיצדיקו התערבות אמריקאית, בדיוק ההפך ממה שקרה בעיראק. רק כאשר היה ברור שהאוכלוסייה האזרחית עומדת בפני טבח ונוצרה הסכמה בינלאומית רחבה - כולל אישור מהאו"ם והצטרפות של בנות ברית נוספות של ארצות הברית - רק אז נכנסה אמריקה למלחמה.
כאשר אובמה הכריז לפני חודשיים על הנסיגה המתקרבת מעיראק, הוא הדגיש ש"בדצמבר יהיה לנו זמן לחשוב על כל מה שעברנו במלחמה".
ואז הוא החל לערוך את חשבון הנפש שלו הנשיא אמר שכעת צריכה האומה להתמקד בבעיות הכלכלה בבית, וציין שזהו "האתגר הגדול ביותר שלנו כיום כאומה". הוא קרא לחיילים שלחמו בעיראק, לסייע. "משום שלאחר עשור של מלחמה", אמר אובמה "האומה שעלינו לבנות - והאומה שאנו נבנה - היא שלנו".
shabat@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם