אז למה היא לא טובה
האם יכול להיות שאנחנו נוטים להישאר במקום שבו רע לנו, רק כדי לא לאבד חלילה את האהבה?
האיש, שכמובן אם תשאלו אותו יסביר לכם שהוא הקורבן האמיתי של הסיטואציה, בוגד בה כדרך חיים. ולא סתם בוגד - אלא באופן כפייתי, עם כל מה שזז, וגם לא ממש מנסה להסתיר את זה. מסוג האנשים שבכל פעם שאני נתקלת בו בא לי לנער אותו ולשאול אותו - תגיד, מה נסגר איתך? אבל איכשהו, אני אף פעם לא עושה את זה.
בקיצור, הבוקר פגשתי אותה. ישבנו לשתות קפה, ופתאום שמתי לב שהיא יפתה. ניסיתי לבדוק מה זה, אולי בגד חדש או איפור בצבע אחר, ולא הצלחתי לזהות. רזית, ניסיתי את מזלי, והיא אמרה, נו בטח, מותק. הרי את יודעת שלהיפרד מבן זוג זאת הדיאטה הכי טובה, רק שאף אחד עוד לא כתב על הפטנט הזה את רב המכר שלו.
הבטתי בה עוד כמה שניות ואמרתי, כן, אבל את יודעת, זה לא רק זה. היא חייכה, וקצת לא היה לה נעים להסתכל לי בעיניים כשאמרה - נראה לי שזאת תופעת לוואי לעובדה שסוף כל סוף הודיתי במה שלא הייתי מסוגלת להודות במשך שנים. מה, שהבעל שלך הוא כלב בוגדני? שאלתי בעדינות. לא, היא צחקה. בזה הודיתי מזמן. אבל עכשיו גם הודיתי בפני עצמי שנתתי לזה יד. מביך, אבל אי אפשר להתעלם מזה שכנראה האמנתי שזה מה שמגיע לי.
אאוץ'.
קשה לדעת איך להגיב על אמירה כזאת בזמן אמת, אמירה שבעיקר גורמת לך לחשוב. האם גם אני נתקעת בכל מיני מקומות שלא טוב לי בהם, רק מפני שעמוק בפנים יש בי איזו אמונה שזה כל מה שמגיע לי? ולא רק אני - כולנו. בלי שממש נשים לב, עד כמה אנחנו נותנים יד לדברים שהכי קשה לנו להתמודד איתם, ובכך בעצם מעודדים אותם להמשיך לקרות?
אישה חרדית, למשל, תסכים היום לעלות רק במדרגות האחוריות של האוטובוס בלי לפצות
ובכל זאת, הזוי ככל שזה נשמע, כשרק מטרים ספורים מהן יש אופציה לחיים לגמרי חופשיים - למה כמעט כולן מסכימות? זה כנראה מה שהן מוכנות לעשות כדי להמשיך לחיות בשלום בתוך הקהילה שלהן.
הקטע הוא שזה לא קורה רק לנשים במגזרים מדוכאים. זה קורה לכולן: כן, גם לנשים הכי מתקדמות ועצמאיות. השבוע, למשל, קיבלתי המלצה ויראלית לקרוא מאמר מה"גרדיאן" הבריטי (לא, לא זה עם המחקר שבדק אם גברים באמת חושבים על סקס יותר מנשים), שכותרתו הייתה - "שמנה מכדי להיות דוגמנית: התמונה שהסעירה את עולם האופנה".
הסתקרנתי, הקלקתי, וגיליתי תמונה של בלונדינית יפהפייה יושבת לבושה בכלום חוץ מחוטיני פצפון, וכפל בטן קטן משתפל לה מעל החוט. הבחורה הזו נפלטה מהמקצוע כי לא הייתה רזה מספיק, למרות שלא צריך יותר מדי אינטליגנציה כדי להבין במבט חטוף שהיא מהממת. ובמקביל, רק לאחרונה כל צהובוני העולם דיווחו שאנג'לינה ג'ולי ודמי מור שוקלות פחות מ-45 קילו. פחות מ-45 קילו!
אז למה אנחנו בוחרות לעצמנו את המודלים האלה לחיקוי? אמנם אני באופן אישי כבר כנראה לעולם לא אסבול מאנורקסיה (דאם איט), אבל כמו כולן, גם אני מסובבת יותר מדי פעמים ביום את הראש כדי לבדוק את גודל התחת שלי במראה ולוודא שהיא עדיין מכילה אותו.
כך שכל עוד נשאף למשקל של תלמידה לא מפותחת בכיתה ו', איך נוציא את עצמנו מהלופ (ויותר חשוב - איך נרשה לעצמנו לנשנש בורקס מדי פעם?).
בקיצור, קשה להאשים מישהו על כך שהוא ממשיך לחבוט בך, כל עוד אתה מאפשר לו להמשיך לעשות את זה. האם זה קורה לנשים יותר מאשר לגברים? נראה לי שכן. בטח שבסביבת העבודה, כי עובדה שגם אחרי כל המאמצים לשוויון, פערי השכר בין גברים לנשים הם עדיין ענקיים.
אז למה אנחנו מרשות לזה לקרות? האם זה רק כי אנחנו "חושבות שזה מה שמגיע לנו"? או שיש כאן עוד משהו?
המממ.
אחרי קצת זמן איכות עם גוגל, תראו מה מצאתי: מחקר שמראה שאצל נשים יש קורלציה הפוכה בין הצלחה לאהבה. מה זאת אומרת? נורא פשוט: כשגבר מצליח במה שהוא עושה, בדרך כלל גם יאהבו אותו יותר. אבל ככל שאישה תיחשב מצליחה יותר, היא תזכה לפחות אהבה מהסביבה שלה. גם מגברים, וגם מנשים.
הנה נפל לי האסימון. אנחנו מאפשרים לכל מיני דברים לקרות, גם אם הם לא ממש מוצאים חן בעינינו, בגלל איזשהו צורך באהבה. זה נכון לגבי מי שחושבת שאולי בכל זאת תצליח להשיג אהבה מהגבר שלא מסוגל להפסיק לקרנן אותה. זה נכון גם לגבי נשים דתיות שרוצות להמשיך להיות חלק מהקהילה שלהן. זה נכון גם לגבי כל מאות מיליוני הנשים שאי פעם אמרו את המשפט "אני חייבת לרדת במשקל". וזה נכון גם לגבי כל אלה ששואפות להצליח, אבל ממש לא בא להן להרגיש שנואות בגלל זה.
כן, גם אני, אני מודה. נורא חשוב לי שיאהבו אותי. לא שיעריכו, לא שיכבדו, לא שיפחדו - אלא שיאהבו אותי. ולכן עשיתי (ואני עדיין עושה) כל מיני דברים שממש לא טוב לי איתם, כי אני מאמינה שהם יזכו אותי באהבה.
האם זה דבר חריג? לא נראה לי. יהיה די מדויק להגיד שאהבה היא צורך די בסיסי של כל בן אנוש. וכנראה שלא סתם היה נדמה לי בשנים האחרונות, שכל פעם שנראה מבחוץ שאני מצליחה במשהו, אוהבים אותי פחות. וזה ממש לא נעים.
לרצות אהבה מבן זוג זה בייסיק. אחרי הכל - מה שווים החיים האלה בלי אהבה? גם לרצות לחיות בהרמוניה ובשלום זה חשוב. השאלה היא מהו המחיר שאנחנו מוכנות לשלם עבור הדברים האלה, ויותר מזה - האם המחיר הגבוה שאנחנו משלמות, אכן יקנה לנו אהבה?
הרי אומרים שאילו נשים היו שולטות בעולם, היה שלום. זה קצת מצחיק, כי כל הקטע הוא שלא נראה שנשים בכלל רוצות לשלוט בעולם. מתי, למשל, בפעם האחרונה נתקלתם ברודנית מטורפת שרוצה להכחיד גזעים שלמים כדי להגשים את עצמה (ולא, קרואלה דה-וויל מ-"101 כלבים דלמטיים" לא נחשבת).
מקסימום, ראינו אישה טובה שתומכת בבעלה הרודן המטורף שרוצה להכחיד גזעים שלמים כדי להגשים את עצמו. או במילים אחרות - עוד מישהי רעבה לאהבה שרצתה שלום בית, וזה פשוט קצת בא לה על חשבון שאר האנושות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם