הרפובליקנים מחפשים את המועמד "הנבחר"
איווה, שביום ג' תהיה המדינה הראשונה לבחור את המועמד הרפובליקני, מונעת ממי שלא מאמין באלוהים להיבחר. לכן העצרות מתחילות בתפילה
אני עוקבת בימים אלה אחר מועמדי המפלגה הרפובליקנית ברחבי המדינה החקלאית הגדולה הזאת, בזמן שהם מנסים להבטיח לעצמם את תמיכת התושבים. בין אם הם מופיעים בכנסי תמיכה גדולים או עורכים מפגשים אינטימיים יותר בבתי קפה, במפעלים, במשרדים ואפילו בתים, אני מופתעת לגלות שבכל מקום פותחים המועמדים את המפגש בתפילה.
אשה אחת מספרת לי שבמספר מדינות כאן אוסרת החוקה המקומית על אנשים שלא מאמינים באלוהים מלהיבחר למשרה ציבורית. היות שהדבר נשמע לי מפוקפק למדי, אני בודקת את פרט הטריוויה הזה - ומגלה עד מהרה שבלפחות שמונה מדינות אכן יש חוק כזה (כן, בוודאי שגם בטקסס). המדינות האלה, אגב, לא קבעו באיזה אלוהים צריך להאמין מתוך הנחה, כנראה, שמי שמאמין בכוח עליון נהנה מעליונות כלשהי.
איווה, המדינה הראשונה שתבחר מחרתיים את מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, צפויה לתת את הטון לשלב הראשון של מסע הבחירות. המדינה הזו כפרית ומשגשת באופן יחסי, והיא יושבת במה שאנשים מכנים לעתים בזלזול כ"ג'יזס-לנד" - השטח הענק שבין שני אזורי החוף של ארצות הברית, הנחשב לאדוק ושמרן. כאן, המצביעים מתנגדים להפלות, לנישואים חד-מיניים, לרפורמות במערכת הבריאות, לחינוך חילוני ולתמיכה ממשלתית באמנויות.
אבל קשה לומר שאנשי איווה מייצגים את המצביעים בחלקיה האחרים של ארצות הברית. בשנת 2008, רק 119 אלף מצביעים מאיווה השתתפו בהצבעה לבחירת המועמדים לנשיאות - הרבה פחות מאחוז מהכוח האלקטורלי באמריקה. מנקודת מבט ניו יורקית או וושינגטונית, ההשפעה של קבוצת המצביעים הקטנה הזו נראית לפעמים ממש סוריאליסטית.
גם בוושינגטון יש תפקיד לדת, אבל היא תמיד נמצאת במקום השני אחרי הפוליטיקה - הדת האמיתית היחידה בבירה האמריקאית. לא פה. פה הדת שולטת בכל.
בחזרה לבחירות באיווה. אני מרותקת למירוץ. עם גלריה חלשה במיוחד של מועמדים, אף לא אחד הצליח להתבלט כאן יתר על המידה ולתפוס פער על פני האחרים. הקונצנזוס הוא שמיט רומני, מי שהיה המועמד הבולט כבר בהתחלה, ייבחר, ולא משום שאוהבים אותו כל כך. רומני, מושל מסצ'וסטס לשעבר בעל הלסת המרובעת והמראה הייצוגי, הוא מועמד האין ברירה - המועמד שהמצביעים יבחרו בו תוך כדי סתימת אפיהם, ורק אם לא יצליחו למצוא בינתיים מישהו טוב יותר.
היריב העיקרי של רומני הוא ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים שחטף כל כך הרבה אש על כך שבגד בשתי נשותיו הראשונות, עד שהבטיח באחרונה שלא לבגוד גם בשלישית. עם רקורד כזה מפוקפק, לא בכדי מעדיפים הדמוקרטים שהוא ייבחר ויתייצב מול הנשיא אובמה.
ייתכן שהמנצח במפלגה הרפובליקנית יוכרע רק בעוד חודשים ארוכים. אבל מי שזה לא יהיה, הוא ינטוש מהר מאוד את ההצהרות האולטרה-שמרניות וינסה למצב
כך למשל צ'ק בר, מטיף בגמלאות בן 92 שאני פוגשת בעצרת של גינגריץ'. הוא הצביע לפרנקלין רוזוולט הדמוקרט ב-1940, אבל אחר כך תמך בדווייט אייזנהאואר ובריצ'רד ניקסון הרפובליקנים. ב-2008 הוא הצביע לאובמה כי אהב את מסר השינוי שהביא עמו, אבל עכשיו הוא מאוכזב ממנו. ואת מי הוא אוהב עכשיו? "אני חושב שאת מיט רומני, אבל אולי לא", הוא משיב.
לפי סקר של וושינגטון פוסט ורשת ABC, רבים חושבים כמותו: קרוב ל-40 אחוזים מהרפובליקנים לא מרוצים מהמועמדים של המפלגה, ו-80 אחוזים לא בטוחים עדיין למי מהם יצביעו. ואולי זה לא תלוי בהם. אני שומעת את עובד אחד הקמפיינים פונה לאלוהים ומבקש שיכניס לבית הלבן מועמד רפובליקני. כאן, כך נראה, אלוהים מנצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם