זה עוד לא אבוד
ערב השנה האזרחית החדשה מביט אדם סביבו, ובין המראות החשוכים הוא מצליח להבחין שיש עדיין למען מה להילחם כאן
מלחמת הציוויליזציות קורמת עור ושאהידים לנגד עיניו, והאדם שואל את עצמו אם אבד הכלח על המערב. האם באפגניסטן ובעיראק תיעצר הנסיגה או שעוד יגיעו עד אליו. לא צריך להיות נביא כדי להבין שהתרבות המערבית והמעצמות הוותיקות כבר לא מה שהיו.
אירופה דועכת ושוקעת בדיכאון, בתת-ילודה שנובעת מניוון, משאננות ומאובדן יצר הקיום. היבשת, שהייתה סמל לתרבות הקלאסית, לליברליזם, להומניזם, לסובלנות ולערך חיי האדם, הופכת ליבשת רפאים, ואל הוואקום נשאבים המוני כוח העבודה הזול מהמזרח או מהדרום, והאירופים מתחילים להתרגל להתעורר לקול המואזין.
האדם מביט בילדיו, בזה שעוד מעט יתגייס וגם באחיותיו שזה מקרוב באו לעולם, ושואל את עצמו לאיזה מקום הביא אותם. גם הסביבה המיידית של חייו כבר לא כשהייתה. הסדר הישן קורס, המשטרים, השליטים, המדינות ששרטטו כאן את אורחות חייו של האדם מתמוטטים ומתפרקים לנגד עיניו.
את הכל שוטף ים גועש וגואה של כאוס. הסימנים המעודדים שנבעו פה ושם נבלעים בקיצוניות דתית גוברת ובקריאות "אללה אכבר". אי אפשר עוד לדעת מה יילד יום, מאיפה תיפתח הרעה ואם יש עדיין סיכוי שאי פעם תיפתח איזושהי טובה עלינו.
ואחר כך מגיע האדם להביט גם במולדתו, בערש נעוריו. גם היא אינה כתמול שלשום, גם כאן מתערערים יסודות חייו. רוח רעה נושבת בארצו של האדם, מטלטלת את אמונותיו ואת ביטחונו בעתיד ילדיו.
רוח עוועים שירדה מן ההרים וסוחפת אחריה לבבות רבים, רוח שמערערת את החלום הציוני ומאיימת להוריד אותו לטמיון בגלל המטורפים, הקיצוניים, הסיקריקים למיניהם מכל הגוונים והסוגים, שיהיו שם תמיד בצוק העתים, משוכנעים בחזונם ובקולות האלוהיים שמזמזמים במוחם ומוליכים את העסק כולו למעמקים.
לא פשוט וקל לו לאדם בימיו ובלילותיו. הוא מרבה להרהר בעצמו, בעמו, בחייו ובילדיו, ואחרי הכל וככלות נבואות הזעם והסימנים הרעים שהוא מקושש תחתיו, נזכר האדם שזה עוד לא אבוד, ועוד יש כאן הרבה מאוד מה להציע ומנין לשאוב את תקוותיו.
יש כאן עדיין אנשים מופלאים שכמותם אין בעולם, ורעיונות אדירים שחלקם מתגשמים (אם כי לא כולם), ויש כאן חברים שכמותם אין בשום ארץ אחרת. וגם אם זו כבר לא אותה אדרת, הרי שהגברת היא עדיין אותה גברת.
יש לו לאדם עדיין למען מה להילחם כאן, וגם עבור מי, ואין בכל העולם מקום אחר שבו ירצה לגור, או לחיות, או יוכל להרגיש בבית. ולכן, אף שהימים קשים מאוד, והרוחות מקפיאות, והגלים גבוהים, האדם יודע שרק כאן יוכל לגדל ילדים, כי אין לו מקום אחר, לאדם, שבו יוכל לחיות, וזה אומר שגם את המלחמה הנוכחית יהיה צורך לנצח, כי אין הרבה בררות.
אקו"ם