ריצ'ארד סילברסטיין - האיש שידע יותר מידי
איך הפך סילברסטיין לבלוגר שהכי מעצבן את הגורמים בישראל, ומיהו השר הבכיר לשעבר שמדליף לו את מה שלתקשורת אסור לפרסם
סילברסטיין הוא שחשף את חטיפת המהנדס הפלסטיני דיראר אבו סיסי מאוקראינה לישראל בראשית מרס 2011 ואחזקתו במעצר תחת איפול, את גל החבלות בבסיסי צבא איראניים המיוחס למוסד, את החיסולים לאור יום של מדענים איראנים ואת מעצרו של ד"ר אמיר מחול והאשמתו בריגול למען החיזבאללה. בנוסף, הוא חשף את שמו של ראש המוסד הנכנס, תמיר פרדו, כשהפרסום היה עדיין אסור בישראל, והוא הראשון שכתב שעיתונאית צעירה בשם ענת קם חשודה בהדלפות של מסמכים ביטחוניים מסווגים ונתונה במשך חודשים במעצר בית.
בראיון שמתקיים בביתו בסיאטל מספר סילברסטיין כי על אף שמעולם לא דיבר אישית עם השר לשעבר, הוא כמובן יודע את שמו ואת קורות חייו. לדבריו, המדליף הנאמן שלו יודע היטב לאן מופנה המידע שהוא מעביר. הוא לעולם לא מגבה את דבריו במסמכים כתובים ומסתפק במידע שבעל פה. למעט מקרה אחד - חטיפת הגנרל האיראני עלי רזא עסכרי על ידי המוסד ומותו בכלא הישראלי (עסכרי נעלם בטורקיה ב-2007 והפרסום של סילברסטיין הוכחש על ידי גורמים ישראליים) - כל האינפורמציה שהעביר לו השר לשעבר הוכחה כנכונה.
מה האינטרס של השר לשעבר להעביר לך מידע מסווג?
"אני לא יודע מה המניע שלו. אולי זה מניע אישי. אולי זה מניע פוליטי, למרות שלא נראה לי שזה מישהו שמחפש להתקדם בפוליטיקה. אולי הוא טיפוס מתמרד, רואה את עצמו כמו דניאל אלסברג, חושף מסמכי הפנטגון בזמן מלחמת וייטנאם. אולי הוא מרגיש שצריך להשתמש במידע, אפילו שהוא שנוי במחלוקת, ולהפוך אותו למידע פומבי. אולי הוא מרגיש שהמודיעין הישראלי מנצל אנשים לרעה".
אתה לא חושש שיש בישראל אדם שמפעיל אותך, שמנצל אותך, שרואה בך כלי פרסומי למידע שהוא רוצה להפיץ?
"לכל מקור יש את האינטרסים שלו. אם מישהו רוצה לנצל אותי, אני צריך לדעת לקחת את המידע ולא להיות מנוצל. אם למישהו יש אג'נדה שמטרתה להפחיד את האיראנים באמצעות כל הפרסומים על כך שהמוסד מבצע את הפיצוצים בתוך איראן, ומנסה להשתמש בי למלחמת מודיעין פסיכולוגית, אני אדווח על זה ואוסיף את הנופך שלי לסיפור. אני לא מדווח על המבצעים הללו כעל משהו שיש להתגאות בו, אלא מציין שזה קמפיין חשאי של מדינה נגד מדינה שלא יצלח וכותב שאלה מעשי חבלה. ואני כותב שאותם ארגוני אופוזיציה איראניים שישראל מפעילה הם טרוריסטים לכל דבר".
אבל עם כל הכבוד לדעותיך, מה שזוכה להד בתקשורת הישראלית והעולמית אלה העובדות. אתה אמנם משמיע את קולך, אבל בעצם מפיץ את המידע.
"אני באמת מתוסכל מזה שכאשר מצטטים אותי בתקשורת בישראל, בוחרים לצטט מהבלוג מה שמתאים להם ומשרת את דעותיהם הקדומות בנוגע לאיראן ולא מביאים את זה מנקודת המבט שלי. וכן, אני באמת מוטרד מכך שבכל פעם שמקור מגיע אלי, בין אם הוא ימני או שמאלני, אני צריך לבדוק מה המוטיביציה שלו לתת לי את החומר. יכול להיות שיש לו אינטרס אישי או פוליטי, ואולי מישהו מנסה להכשיל אותי ולגרום לי לטעות או להאכיל אותי בסיפור של המוסד. הבעיה היא שאני לא נמצא בישראל ואני לא מסוגל לבצע מכאן משא ומתן עם התקשורת הישראלית. אם הייתי שם אולי הייתי מתמודד יותר טוב. מצד שני, אם הייתי בישראל לא הייתי יכול לעשות מה שאני עושה".
בין ערימות בובות, צעצועים ומשחקי קופסה רוכן סילברסטיין מעל המחשב שעל שולחן העבודה שלו ומתכתב עם כל מי שיכול לספק לו מידע. במשך כל שעות היממה הוא שולח אי-מיילים לעיתונאים, לפעילי זכויות אדם, לבלוגרים בלבנון, במצרים ובאיראן - מנסה לחלץ מהם גילויים וסודות שאסורים לפרסום במולדתם. בבוקר, אחרי שהכין סנדוויצ'ים לילדיו, הוא מתחיל לכתוב - נוזף, חושף, מאשים ומתרגז על כל מה שקורה בישראל. לא סתם מתלונן באוזני בנו הבכור של סילברסטיין, ג'ונה: "אבא שלי כל הזמן על המחשב. כל הזמן. הוא בקושי נמצא איתנו".
העובדה שהוא נהנה מגישה למקור בכיר בישראל לא מבטיחה יחס אוהד מצדו למדיניות הממשלה, להפך. "המדינה היהודית, שנוסדה בינות קינות השואה, הגיעה לבסוף לכך שהיא מתירה ביצוע פוגרומים בחסותה נגד תושבים פלסטינים בכפר סאפא, הכפר ממנו יצא טרוריסט ערבי שהרג נער מתנחל צעיר לאחרונה" (הכוונה לרצח הנער שלמה נתיב - ט"ש), כתב סילברסטיין בפוסט אופייני לאחר מבצע "עופרת יצוקה". ובנובמבר 2011, בפוסט המתאר פיצוץ בבסיס צבאי באיראן, כתב: "פניה של מכונת הטרור הישראלית התרוממו שוב מעל לראשה המכוער. הפעם הם תכננו אקט מאסיבי של חבלה בתוך בסיס טילים של משמרות המהפכה במערב טהרן. . . פיצוץ החריד את הבסיס והרג בין 14 ל-40 בני אדם".
סילברסטיין הוא אדם רב ניגודים. רעמת השיער הלבנה שלו משווה לו מראה מבוגר מ-60 שנותיו, אך הוא מטופל בשלושה ילדים צעירים - ג'ונה, בן עשר, והתאומים מרים ואדין, בני שבע ("ההורים של הילדים האחרים בבית הספר חושבים שאני הסבא", הוא אומר).
שעות ארוכות ביום שלו מוקדשות לבישולים, לסיוע בהכנת שיעורי בית, לביקורים אצל רופאים ולהסעות לבתי הספר ומהם. למעשה, חלק ניכר מהשיחה בינינו מתרחש כשהוא מחמם שאריות פסטה, ביצים וירקות ומכין לילדיו ארוחת ערב. אשתו,
על אף האגרסיביות שמאפיינת את התבטאויותיו נגד ישראל - כל פעולת סיכול ממוקד היא רצח, וכל אקט צבאי ישראלי הוא שימוש בכוח מוגזם - והתגובות הבוטות שהוא משגר לאלה שמעיזים להתנגד לו, סילברסטיין הוא איש נעים הליכות, מאופק, לגמרי לא מתלהם במפגש פנים מול פנים. הוא מעודד את ילדיו ללמוד עברית ומרבה לשוחח איתם על השורשים המשפחתיים שלהם.
השאלה המעניינת היא כמובן מה אכפת לסילברסטיין - איש שמתעורר מדי בוקר אל נוף מימיו הצלולים של לייק וושינגטון כשברקע מציץ ההר המושלג מאונט ריינר - מהמדיניות של ישראל ומה פשר האובססיה שלו לכתוב על הפוליטיקה של המזרח התיכון. "אני לא אוהב את המילה'אובססיה'", הוא אומר, "אני מתעניין בישראל באינטנסיביות, לא באובססיה. זה מינוח עדיף".
סילברסטיין אומר שמאז גיל הנעורים גילה עניין עמוק בכל מה שקשור למדינת היהודים. כבחור צעיר הלך עם אביו להפגנת תמיכה בישראל במלחמת ששת הימים. זו הייתה הפעם הראשונה שהתחיל לחשוב על המחיר שמשלם העם היהודי בשביל להגן על עצמו. הוא זוכר חופשת קיץ בקייטנה לנוער יהודי שהעביר בקריאת ספרים על הציונות. סילברסטיין הצעיר רצה לדעת כל מה שאפשר על ישראל.
הוא הגיע לכאן פעמיים, כשבכל פעם נשאר למשך שנה. את התואר השני בספרות עברית עשה באוניברסיטה העברית בירושלים. כשחזר לארצות הברית המשיך להתעניין בחדשות מהארץ. לפני שמונה שנים התחיל לכתוב את הבלוג "תיקון עולם", והנושא השתלט כליל על סדר יומו. "אני לא אהבתי את זה בהתחלה", אומרת הרעיה ג' ניס, "כי חשבתי שזה מרחיק אותו מיחסים עם אנשים אמיתיים. שהוא בתוך העולם הווירטואלי שלו במקום להיות עם הילדים ועם החברים".
ב-1998 עברו בני הזוג מניו יורק לסיאטל. ווייט הייתה עורכת דין עסוקה ולו הייתה קריירה ממושכת בתחום גיוס התרומות עבור מוסדות אקדמיים וארגונים יהודיים. באמצעות תרומות ביציות מנשים ישראליות הם הקימו משפחה. סילברסטיין אומר שהוא הבין אז שהקריירה שבחר בה, גיוס תרומות, עושה אותו אומלל. ג'ניס הסכימה איתו. "הוא היה צריך היה להיות איש אקדמיה או עיתונאי", היא אומרת, "אך העובדה שלא בחר באחד מהשניים, בשלב בחיים שבו אנשים מקבלים החלטות - גרמה לו למצוא את עצמו לא מאושר והוא חיפש מקום לכתוב ולהביע את דעותיו".
ואז, ב-2003, בעוד ג'ניס אחראית להביא כסף הביתה וסילברסטיין נשאר בבית עם ג'ונה הבכור, הוא החליט להתחיל לפרסם את מחשבותיו. סצנת הבלוגים הייתה בחיתוליה, ולהרגשתו לא היו מספיק בלוגרים שביטאו דעות ליברליות, "פרוגרסיביות" בלשונו, בנוגע למזרח התיכון בכלל וישראל בפרט.
בתחילה הבלוג לא התמקד בלעדית בישראל ושכנותיה. סילברסטיין כתב על סצנת המסעדות המפותחת של סיאטל ועל מוזיקת עולם ושילב תכנים ביקורתיים על ישראל והמזרח התיכון. רק ב-2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, חלה תפנית בכתיבה שלו.
לדבריו, פתאום התחילו להגיע מדי יום אלפי גולשים, רבים מהם מישראל. הרבה אנשים, התברר לו, רצו לקרוא את עמדותיו האנטי ישראליות. למרות שכתב בצער על הקורבנות הישראלים במהלך המלחמה, סילברסטיין היה בקשר הדוק עם בלוגרים בלבנון, גינה את עמדת הממשלה וראה בפעולות צה"ל אקטים רצחניים הנעשים בניגוד לאמנות בינלאומיות. לראשונה הבין שהריחוק הגיאוגרפי מהאזור לא מונע ממנו לכתוב את כל מה שעולה על דעתו ולזכות בחשיפה לא מבוטלת.
אחרי מלחמת לבנון החל סילברסטיין לטפח קשרים עם כותבים נוספים בעלי אג'נדה דומה. כך יצר קשר עם פיליפ ווייס, הבעלים והכותב הראשי של אתר Mundoweiss, ועם מקס בלומנתל, עיתונאי ובלוגר המרבה להגיע לישראל וכותב עליה בנימה ביקורתית. אז גם נוצר הקשר בינו לבין שמאי ליבוביץ', נכדו של ישעיהו ליבוביץ', עורך דין ופעיל שמאל ישראלי שהיגר למרילנד.
בראשית 2009 התקבל ליבוביץ' לעבודה באף-בי-איי כמומחה לשפות ומתורגמן מעברית לאנגלית. זמן מה אחר כך צילם ליבוביץ' כ-200 עמודי מסמכים חסויים שנתקל בהם במהלך עבודתו ושיגר אותם בשתי חבילות לביתו של סילברסטיין בסיאטל. לתדהמתו של סילברסטיין - שעד לאותו שלב היה בעיני עצמו מעין נביא זעם של העולם היהודי אך עדיין לא צבר מוניטין כחושף סקופים בעל מקורות סודיים - כללו המסמכים מידע על האזנות שביצע האף-בי-איי לשגרירות ישראל בוושינגטון ולקונסוליה בשיקגו. סילברסטיין ייחס חשיבות בעיקר לניסיונותיהם של דיפלומטים ישראלים להשפיע על חברי קונגרס בכל הנוגע לעמדותיהם בנוגע להתקדמות תוכנית הגרעין של איראן.
"רציתי לדווח על כך שדיפלומטים ישראלים היו מעורבים בקמפיין סודי להשפיע על דעת הציבור האמריקאי בנוגע לאיראן. הדיפלומטים ניסו להכשיר את האווירה העוינת נגד איראן. עבורי זה היה הסיפור העיקרי ולא עצם ההאזנות של האף-בי-איי לשגרירות הישראלית", אומר סילברסטיין. אולם מה שנתפס בעיניו כהתנהגות שערוריתית של הדיפלומטים הישראלים נחשב בעיני אמריקאים רבים כפעילות לובי שגרתית בוושינגטון.
סילברסטיין ראה בליבוביץ' חושף שחיתויות (Whistle Blower), המוגן על פי החוק האמריקאי, אדם שראוי להערכה רבה על אומץ הלב שהפגין. לדבריו, לרגע לא עלה בדעתו שליבוביץ' מסתכן בכתב אישום פלילי ובמאסר ממושך. בכל זאת, הוא מספר שיצר קשר עם כותבים בכירים ובעלי ניסיון בפרשות מסוג זה. אחד מהם אמר לו, "אל תיגע בחומרים האלה, אתה מסכן את עצמך ואת ליבוביץ'". בסופו של דבר, אחרי התייעצויות עם ליבוביץ' עצמו, הוא שרף את המסמכים בחצר האחורית של ביתו, לא לפני שפרסם חלק מהתוכן בהסתמך על "מקור סודי".
במאי 2009 יצא סילברסטיין לראשונה מהבועה שלו בסיאטל ויזם מפגש בלוגרים ליברלים בוושינגטון. הכינוס נערך במקביל לוועידה השנתית של איפא"ק, שאליה הגיע גם ראש הממשלה הנכנס בנימין נתניהו. "זו הייתה הפעם היחידה שפגשתי את שמאי ליבוביץ' ואת הבלוגרים האחרים פנים אל פנים", מספר סילברסטיין. "חודש לפני כן כבר התחלתי לפרסם חומרים מתוך הניירת שהוא שלח לי. במשך הזמן הזה דיברתי איתו הרבה וניסינו לחשוב מה לפרסם ומה המשמעות של הפרסום עבורו. לא חששתי שילך לכלא. חששתי יותר לקריירה שלו".
סילברסטיין אומר שאיננו יודע אם דווקא הפרסומים בבלוג שלו הובילו לפתיחת חקירה נגד ליבוביץ'. בכתב האישום שהוגש נגד ליבוביץ' לא צוין סילברסטיין בשמו אלא רק כ"בלוגר שקיבל את המסמכים ופרסם מידע הנגזר מתוכם".
ביוני 2009, לאחר שנפתחה החקירה נגד ליבוביץ', קיבל סילברסטיין שיחת טלפון מעורך הדין הישראלי. ליבוביץ' נשמע בה כועס וטרק את הטלפון. "הוא התנהג באופן השונה ב-180 מעלות מכל הדברים שדיבר איתי קודם לכן. חשבתי שמשהו מאוד מוזר קרה לו". כתב האישום נגד ליבוביץ' הוגש בדצמבר 2009. הוא הודה ונידון ל-20 חודשי מאסר בכלא פדרלי. לפני כמה שבועות שוחרר.
בראשית 2010 חלה התפתחות נוספת בבלוג של סילברסטיין. אחד מקוראיו הקבועים הפנה אותו לצו איסור פרסום שהוטל על מעצרה של ענת קם, כתבת שצרבה מסמכים מסווגים כשהייתה חיילת בפיקוד מרכז ומסרה אותם לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. מאות אנשי תקשורת ישראלים ידעו על הפרשה ושמה של קם נחשף ברשתות החברתיות. סילברסטיין החליט לפרסם את המידע שליקט ברשת הישראלית תוך שהוא עוקף את צו איסור הפרסום ומגחיך את ניסיונות הצנזורה לשמור על הפרשה בסוד. ב-14 במרס 2010 העלה סילברסטיין פוסט ראשון בעניין ענת קם בבלוג שלו.
"ישראלי שמתגורר בארצות הברית שלח לי צילום מסך של אתר שהזכיר את שמה והתחלתי לדווח עליה", הוא מספר. "כעבור כמה ימים קיבלתי פניות מאנשים שביקשו שאוריד את הפוסט בנימוק שהיא לא רוצה שידווחו עליה. עשיתי זאת אבל אחרי כמה ימים פניתי לעורך הדין שלה, אביגדור פלדמן, דרך פייסבוק. הוא לא השיב לי והעליתי את הפוסט בחזרה. החלטתי שהסיפור שלה צריך להישמע. חשבתי שהשאלה אם היא תיכנס או לא לכלא זה לא עניין פנים ישראלי".
בהמשך פנתה אליו ג'ודית מילר, עיתונאית שעבדה בעבר ב"ניו יורק טיימס" (וישבה בכלא לאחר שסירבה להסגיר מקור ביטחוני אמריקאי), וביקשה להיעזר בו לפרסום סיפור בעניין. "שאלתי את עצמי, היא עיתונאית סלב, מה זה מעניין אותה? עשיתי איתה דיל שאעזור לה בתמורה לכך שתזכיר את שמי בכתבות שלה וכך היה". מכאן החל להתגלגל כדור שלג של פרסומים על הפרשה הלא שגרתית בעשרות כלי תקשורת בעולם, מה שהפך את צו איסור הפרסום של הרשויות בישראל למיותר.
אף על פי שסילברסטיין הסתמך על פרסומים בעברית ברשת ולא חקר את הסיפור באופן עצמאי, 30 הפוסטים שכתב בפרשה, תוך הטחת ביקורת עקבית במנגנון איסור הפרסום בישראל ובמעשיו של אלוף פיקוד מרכז דאז יאיר נווה, הכתיבו את אופן הסיקור גם בכלי תקשורת אחרים. חשיפת פרשת קם הובילה להתפתחות משמעותית, מרתקת, בחיי הבלוג של סילברסטיין. יום אחד, כמה שבועות לאחר הפרסום הראשון, הוא קיבל אי-מייל מאיש תקשורת ישראלי אלמוני שהציע לו סיפורים. האיש הפנה את תשומת לבו לכתבות בעיתונות הישראלית, המתפרסמות באופן חלקי או מרומז בגלל צווי איסור פרסום או החלטות צנזורה, ועד מהרה החל לספק לו אינפורמציה סודית באדיבות השר הבכיר לשעבר.
מאז ראשית 2010 נמצא סילברסטיין בקשר רציף, יומיומי, המתבצע לרוב באמצעות אי-מיילים (ושיחות טלפון במקרה הצורך) עם איש הקשר. לדבריו, השר לשעבר מודע לדרכי פרסום המידע ומקפיד מאוד לא לספק מסמך כתוב. הוא מעולם לא התכתב עם סילברסטיין ישירות. לסיברסטיין יש חשדות משלו באשר לזהות השניים. "אני מאמין שהמידל-מן עובד באיזה כלי תקשורת, רק לא כעיתונאי. אני חושב שהוא מעולם לא ראה את שמו מתנוסס על כתבה. הוא ככל הנראה במעין תפקיד משרדי כלשהו. לא בחזית של העשייה".
פרסמת בבלוג גם סיפורים מופרכים שפגעו באמינות שלך, כמו סיפור היעלמות המדען האיראני עלי רזא עסכרי, שלדבריך נחטף ומת בכלא הישראלי.
"המקור שלי אמר לי שהמוסד חטף אותו ושהוא מת בכלא בישראל. הסיפור הזה גרם לעיתונאים רבים לכעוס עלי. הם טענו שאני מסכן את היחסים בין ישראל לאיראן. בעיני זו ממש צביעות. הדיווח שלי על גנרל איראני שנחטף על ידי המוסד היה טיפה אחת של מים בתוך מבול של יחסים מידרדרים.
"אני מנסה להגיע למקסימום מהימנות, אבל יש טעויות שאני עושה, בדברים קטנים ובדברים פחות קטנים, ואם אני מוצא טעות, אני ישר מודה שטעיתי. אני לא אתווכח על הדעה שלי, אבל אני מוכן שאנשים יעמידו אותי על הטעויות שלי ואני בטוח שיש הרבה אנשים שמחכים שאעשה טעות".
קיבלת פנייה מהצנזורה הישראלית בבקשה לא לפרסם משהו?
"לא. אף פעם לא התקשרו אלי ולא פנו אלי. עיתונאי ישראלי ראיין לא מזמן את אנשי הצנזורה ושאל עלי והם השיבו לו שהם לא מתעסקים עם בלוגרים מחו"ל. אין לי מושג אם זה נכון או לא. אני מניח שהם מודעים למה שאני עושה. אני די מופתע מכך שהיחסים עם המקורות שלי כל כך פתוחים. בהתחשב בכך שהמודיעין הישראלי מתעניין במידע שיוצא וחוזר, עד עכשיו לא קיבלתי מהם שום תחושה שהם לחוצים או מודאגים או מאוימים כתוצאה ממה שהם עושים".
למה אתה לא נוסע לישראל?
"ראיתי מה קרה לנועם חומסקי שלא קיבל אישור כניסה או לנורמן פינקלשטיין שנעצר וגורש. זה מסובך, אני אצטרך לצפות מראש מה הולך לקרות. אני יודע שלווייס ובלומנתל, שהם בלוגרים מאוד ביקורתיים נגד ישראל, אין שום בעיה בנמל התעופה. אבל הם לא חשפו פרשיות כמוני, לא הביכו את אנשי הביטחון. אני מוטרד מכך שאצטרך לקחת עורך דין שיחכה לי בשדה התעופה, על כל מקרה. ויש לי ילדים קטנים. לא יודע אם אני רוצה להסתכן".
כמה אתה מגייס דרך הבלוג בתרומות?
"כלום. לכל היותר אלף דולר בשנה מתרומות. אני לא עושה מספיק שיווק. הייתי רוצה להיות בקשר עסקי עם מכון מחקר או מישהו שיממן, אבל זה לא קרה עד היום".
למעשה , אתה מועסק במשרה מלאה - בלי להתפרנס.
"אני מאוד רוצה להרוויח כסף מזה, אבל אני לא יודע איך".
ווייט מתערבת: "האם הייתי רוצה שהוא יכניס יותר כסף? ברור שכן. האם אני אוהבת את העובדה שאני המפרנסת היחידה בבית? לא, ממש לא. אבל גם כשהוא גייס תרומות לעמותות, הרווחתי יותר ממנו. מה שכן, אם אני הייתי עקרת הבית במקום ריצ'רד הייתי עושה את עבודות הבית לפני שהייתי ניגשת לעניינים שלי. אצלו סדר העדיפויות ברור: קודם כל ישראל, המחשב והבלוג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם