בלי נשים אין ביטחון
פוליטיקה שחותרת במהותה לצדק חברתי ולדיאלוג של שלום היא תפיסת עולם ואין לה קשר למין ביולוגי. על נשים בפוליטיקה ופוליטיקת נשים
למה חילוקי דעות מושחזים בין פוליטיקאיות לא מתאפשרים בלי שהדבר ינמיך אותן, והן נאלצות להנמיך את קולן, לחייך גם כשהן רותחות, ובקיצור ללכת על קצות העקבים כדי לא לבזות את עצמן?
כל השאלות האלה פרצו דווקא מול ההתגייסות המשותפת והמתוקשרת של הפוליטיקאיות בנושא המתבקש של הדרת נשים.
ציפי לבני, שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, לימור לבנת, כולן הוזמנו לשבת בשורה הראשונה בכנס עמותת כ"ן (כוח נשי) בסינמטק בתל אביב, וחייכו זו לזו ולמצלמה באחווה שאין גדולה ממנה. יחימוביץ' גם אמרה ש"אנחנו ראש אחד. ויש פה ימין ושמאל וקפיטליזם וסוציאליזם, ואסור להבדיל ולהפריד אותנו על השקפות פוליטיות".
לא עבר יום והמתחים שהיו מתחת לפני השטח בפגישת הצמרת הנוצצת והמתחבקת הזאת התפוצצו למחרת בכנסת, כשלימור לבנת אמרה ש"ציפי לבני נזכרה שהיא אישה רק בגלל הפריימריז", ואיפה היא הייתה בהצבעה על הפנסיה.
וזהבה גלאון אמרה, איפה אתן שלושתכן: כשלבנת נותנת לגיטימציה לאי אכיפת חוקי המדינה בחברה החרדית (אם זה בתוך חצרם, זה בסדר), כשלבני תומכת במבצע צבאי בעזה וכשיחימוביץ' פועלת לגייס לשורותיה דתיים ולא מביעה דעה וחצי דעה על הכיבוש.
קריאות הגנאי הכי חריפות, אגב, בכנס בתל אביב היו מול ציפי חוטובלי, יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, שהעלתה יחד עם ח"כ יעקב כץ חוק שיעניק לחיילים דתיים "חסינות" מפני אירועים שבהם שרות נשים.
קרב החרבות הזה, שרק רסיסים ממנו ניתזו החוצה, מפחד שמא תו התקן הסקסיסטי יעניק להם דימוי של תרנגולות בלול, נוגע בשאלה מהותית: האם יש "פוליטיקה נשית", האם לנשים יש אינטרס כקבוצה? האם מעצם העובדה שהן יולדות ומגדלות ילדים, האינטרס הפוליטי שלהן מנוגד לזה של הגברים?
האם אפשר להיות פמיניסטית בלי להיות פוליטית, כשהפמיניזם עצמו הוא פוליטיקה של יחסי כוחות? והאם הקבוצה שנקראת נשים ומונה 52 אחוז באוכלוסייה יכולה וצריכה לאחד שורות? או שהאינטרס הנשי מסתפק בייצוגן ובהשתתפותן בתהליך קבלת ההחלטות של הפוליטיקה על כל זרמיה? בקיצור, פוליטיקה של נשים או נשים בפוליטיקה.
"אני לא יכולה להצביע כמו גבר", אמרה ב-1917 ג'נט רנקין שתיזכר כאישה הראשונה שנבחרה לבית הנבחרים האמריקאי וכחברת הקונגרס היחידה שהצביעה נגד כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה והשנייה. "ברצוני לעמוד לימין ארצי, אך אינני יכולה להצביע בעד מלחמה". אמרה "לא", וקרסה בבכי על הכיסא.
בשנת 1968 היא הובילה ברחבי ארצות הברית קבוצות של נשים נגד היציאה למלחמת וייטנאם. "נשים חייבות להביא לפוליטיקה סדר יום חדש שאין בו מלחמות", אמרה . "גברים לא מסוגלים לעשות את זה, כי הם פוחדים שיחשבו שהם חלשים". רנקין עצמה לא נישאה ולא ילדה ילדים, אבל הקדישה את חייה לכך שילדים שייוולדו לנשים אחרות לא יישלחו להיהרג במלחמות מיותרות.
התפיסה שנשים יכולות להחדיר שיח של שלום לפוליטיקה, שורשיה בחלומות של גברים. את ליזיסטרטה המציא אריסטופנס ושלח אותה לשכנע את נשות אתונה להימנע מלקיים יחסי מין עם בעליהן עד שתסתיים המלחמה עם ספרטה ויתחיל תהליך שלום.
לאורך המאה הקודמת היו אינספור קבוצות וארגוני נשים באנגליה, ארגנטינה, יוגוסלביה לשעבר ועוד, שחרתו על דגלן את הסיסמה "מסרבות להיות אויבות" והפעילו טקטיקות יצירתיות כדי לחדור לשיח המדיני שמקובע בתפיסות לאומיות. הן סירבו להאשים מדינה זו או אחרת והפנו אצבע מאשימה לעבר "הפוליטיקה הגברית".
אצלנו, בגלל היסטוריה טראומטית של השמדה ודימוי גברי שעבר גלגול והפך מגלותי, כנוע ופסיבי לצברי, אמיץ ולוחם, נצבעה המציאות בחאקי צבאי ששלח שורשים עמוקים לפוליטיקה.
וגם כשהתרחש פה דבר שהוא נדיר בעולם כולו - שאישה נבחרה לראש ממשלה - נאמר עליה "שגולדה מאיר היא הכי גבר בממשלה", והיא הוכיחה את זה בכך שניהלה פוליטיקה גברית - לא קידמה אף אישה ולא נתנה סיכוי לאף אישה להיות שרה בתקופת כהונתה. גם היום, כשבעיות חברתיות מושתקות לטובת סדר יום ביטחוני, וגנרלים מדלגים מהצבא לפוליטיקה, ייצוג הפוליטיקאיות המעטות בלאו הכי מתכווץ ככל שהתפקיד רם יותר.
אף שכיום יש בכנסת יותר נשים מאי פעם, הרי שהתפיסות של רובן הן לא פמיניסטיות, ונשים שמודעות לאינטרסים שלהן שואלות את עצמן: בשביל מי אלה עובדות? כלומר, למה לי כאישה להצביע עבור אישה שלא מקדמת את האינטרסים שלי, שלא לדבר על ח"כיות כמו יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שפוגעות באינטרסים של נשים.
מעניין יהיה לעקוב אחרי המרוץ הבא בתור בין לבני לבין מופז, שמיתן את הטיעונים שלו גם בגלל מחאות הקיץ (שאישה עמדה בראשן) וגם בגלל מסת הקול הנשי, שהעלתה את לבני. האם שלי יחימוביץ', פמיניסטית במהותה, ניצחה את עמיר פרץ מאותה סיבה בדיוק?
איזה מחיר תשלם זהבה גלאון, היחידה שקוראת לילד בשמו ומחברת באומץ לב בין הכיבוש לבין כל האפליות, עיוותי הדמוקרטיה וההדרות? ואילו רווחים גוזרת יחימוביץ' מהעובדה שהיא נמנעת מלומר את המילה האסורה "כיבוש"?
והאם נכון להמעיט בחשיבות פעילותה הפמיניסטית של לימור לבנת לאורך השנים בגלל תפיסותיה המדיניות, כשתמצית התפיסה הפמיניסטית מהותה שחרור קבוצות מדוכאות במבנה חברתי כוחני ודכאני?
בימים אלה, כשחמאס מצטרף לפתח ומצהיר שהוא תומך ברעיון החזרה לגבולות 67' ובסוף המאבק המזוין, משיבה תבנית הכוח הפוליטית, מדינית, גברית וצבאית - תגובה אוטומטית מקובעת. במקום להכשיר את חמאס, פוסלים את הפלסטינים, מכשירים מאחזים ומדברים על עופרת יצוקה 2.
עם כל הכבוד, יש כאן הזדמנות פז. שלוש נשים פמיניסטיות - לבני, יחימוביץ' וגלאון - יכולות לקחת את המושכות, לעמוד בקודקוד ומשם להושיט יד אמיצה לתהליך המדיני, תוך התנהלות חכמה במישור החברתי. כך יכוננו סדר יום חדש, ואנחנו נוכל לתמוך בהן במסגרת קמפיין חדש שאותו חשפה השבוע צפי סער ב"הארץ".
מדובר בתוכנית פעולה שמבוססת על החלטת האו"ם 1325 משנת 2000, הקובעת שיש לשלב נשים במוקדי קבלת החלטות, כדי לקבל נקודת מבט אחרת, שאינה מביאה בחשבון רק את הפן הצבאי. לקמפיין יקראו "בלי נשים אין ביטחון", והנוסח שלו יועבר דרך אזרחים ואזרחיות ברשתות החברתיות.
לפרויקט הזה שיזמה קואליציית ארגוני הנשים מוזמנים כולם: גברים, חרדים, מתנחלים, ערביות וערבים. כי פוליטיקה שחותרת במהותה לצדק חברתי ודיאלוג של שלום היא תפיסת עולם ואין לה קשר למין ביולוגי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם