שלישיית הגבעות – על ההקצנה בליכוד
ההליכה ימינה של הח"כים ובראשם אלקין, לוין ודנון, מקורה בניסיונם להתחבב על אלפי מתפקדי יו"ש, הסיכוי שנתניהו ינער אותם הוא אפסי
אף אחד מחייליו בקואליציה או בלשכתו לא הזהיר אותו מהרעה המתרגשת עליו בדמות ההצעה לתיקון חוק לשכת עורכי הדין, שאישורה משמעותו קיומן של בחירות חוזרות לבחירת שני נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים, ושבאה לעולם רק מפני ששר המשפטים שלו רוצה להכניס לוועדה אנשים מטעמו במקום אלו שכבר נבחרו.
אילו החוק הזה היה עובר, והוא היה קרוב מאוד לכך, נתניהו לא היה יכול לרחוץ בניקיון כפיו מול הכתמת הכנסת בחוק תקדימי במסוכנותו לעומת כל מה שידענו אי פעם על שמירת האיזונים במנגנון הדמוקרטי.
אם דן מרידור, גדעון סער, בני בגין ולימור לבנת לא היו קולטים את שעומד לקרות ומקימים קול זעקה, החוק הזה, יציר כפיהם של יעקב נאמן )שפעל מאחורי הקלעים( וזאב אלקין ויריב לוין (שהסתערו בגאון), היה נכנס ביום שני הקרוב לספר החוקים. למעשה שלישיית נאמן הייתה קרובה מאוד להשלמת המשימה: שרי הליכוד והח"כים הונחו כבר בתחילת השבוע להזמין חדרים בבתי מלון בבירה, כיוון שיו"ר הקואליציה אלקין העריך שהאופוזיציה תפעיל פיליבסטר ותקרקע אותם לכנסת. הוא רצה את כולם לידו.
בזמן פציעות ממש נחלץ נתניהו מביזיון, וברביעי בערב הוא הודיע על הקפאת החוק. אבל כל זה קרה לא לפני שהוא התברבר בדרך כי לא קרא נכון את המפה, זגזג, התלבט יותר מדי, ולקינוח הוזהר על ידי היועץ המשפטי לממשלה מהתבזות בבג"ץ.
נתניהו צריך להודות לשרי הליכוד וליהודה ויינשטיין שהצילו אותו מעצמו רגע לפני טעות דרמטית, אך גם צריך לבוא חשבון עם יו"ר הקואליציה שלו אלקין, שבמקום לפרק עבורו את המוקשים הוא מניח אותם מתחת לרגליו פעם אחר פעם. גם עם יו"ר ועדת הכנסת, לוין, שהפך את המשימה להרס בית המשפט העליון לשליחות משיחית, הוא צריך להתחשבן. אבל בראש ובראשונה נתניהו צריך לקרוא לסדר את שר המשפטים שלו, שהוביל אותו השבוע, ולא בפעם הראשונה, לסמטה אפלה ומסוכנת.
גם אם נתניהו מבין שפעם אחר פעם הוא מובל למחוזות הקיצון על ידי נאמן, אלקין ולוין, שפועלים כסניף של ישראל ביתנו בתוך הליכוד, הסיכוי שינער אותם באקט מנהיגותי
זה לא שנתניהו חושש להפסיד. הוא חושש מאחוזי הצבעה נמוכים שיספקו לפייגלין הישג ויסבו נזק תדמיתי לו ולליכוד שייצבע בצבעי קיצון. וזהו בדיוק הפרדוקס. מצד אחד, ראש הממשלה מבין שההיגררות אחרי הימין השולי בכל מיני יוזמות חקיקה מוטרפות פוגעת בסיכוייו למקסם את מעמדו כאלטרנטיבה היחידה בבחירות הבאות.
מצד שני, הוא אינו מסוגל לטפל באלקין ובנאמן, שגורמים לו נזקים תדמיתיים מצטברים בציבור הרחב שאת קולותיו הוא שואף לקבל. זה יכול להיות ההבדל בין ניצחון עם 35 מנדטים לבין ניצחון עם 25 מנדטים. זה בדיוק ההבדל בין לנהל מדינה עם גרעין שליטה קטן ושותפות קואליציוניות תובעניות, לבין הגעה מעמדת כוח כמו אריק שרון ב-2003, שפיטר את שרי שינוי אחרי שהצביעו נגד התקציב בלי למצמץ.
כשהוקמה קדימה, אחרי ההתנתקות, זאב אלקין הצטרף אליה והוצב על ידי אהוד אולמרט, בזכות הרשימה שהשאיר שרון, במקום ה-17 במשבצת המתנחל המתון, בלי שנאלץ להתמודד. כך החליק בקלות לכנסת. לקראת בחירות 2009 העריך אלקין שלא יזכה במקום גבוה ברשימת המפלגה לכנסת, שכעת נבחרה באמצעות פריימריז. הוא זיהה את הליכוד המתאושש כהזדמנות חיים. אלקין עזב את קדימה ונבחר שוב לכנסת דרך הליכוד בזכות המשבצת ששוריינה לעולה.
בכנסת הבאה כבר יהיה לו קשה יותר. כמו כל הח"כים החדשים שנבחרו באמצעות שריונים, הוא יצטרך כעת להתמודד ברשימה הארצית. זהו קרב אכזרי מול שרים בכירים ופופולריים על מספר מקומות מוגבל, שמעטים שורדים בו. ההקצנה לימין של ח"כים חדשים בליכוד ובראשם שלישיית אלקין, לוין ודני דנון, מקורה במידה רבה ברצון להתחבב על אלפי מתפקדי יהודה ושומרון המאורגנים, להפוך לנציגיהם בכנסת ולהיבחר שוב בזכות כוחם.
אך האם ההקצנה משתלמת? נראה שלא. מורדי הליכוד בתקופת שרון כבר ניסו את זה קודם והועפו בברוטליות בבחירות 2006 על ידי חברי מרכז הליכוד, כיוון שנתפסו כגורם מרכזי לפילוג במפלגה. כעת סקר של חברת פאנלס, שהוזמן על ידי המרכז הישראלי להכשרה פוליטית, מנבא את אותו אפקט. הסקר בדק את אחוזי התמיכה בחברי הכנסת של הליכוד בקרב כלל הציבור ובקרב מצביעי הליכוד.
דנון, אלקין ולוין, הזוכים כבר לכינוי "שלישיית הגבעות", נדחקים לשולי הרשימה אל המקומות 19, 20 ו-21 בהתאמה. ח"כים חדשים כמו אופיר אקוניס, מירי רגב וציפי חוטובלי, הבולטים בפעילות פרלמנטרית אזרחית וחברתית, מתמקמים במרכז הרשימה. את שני המקומות הראשונים ובהפרשים גדולים מכולם תופסים בהתאמה שר התקשורת והרווחה משה כחלון ושר החינוך גדעון סער (הצמודים זה לזה), ואחריהם השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. שלושת השרים הצעירים נתפסים כעתירי הישגים בתחומי משרדיהם.
על פי תוצאות הסקר נראה שמצביעי הליכוד כלל וכלל אינם נלהבים מההקצנה לימין של "שלישיית הגבעות". מצביעי הליכוד מתגלים כבעלי פרופיל ימני-מרכזי, מיינסטרימי בתחומים רבים. בנוסף, נראה כי קיים קשר בין הציבור הכללי לליכודניקי: שניהם מעריכים פרגמטיות ומתינות לצד הישגים הנתפסים כתורמים לרווחת הכלל ואינם מכוונים לרצות סקטור מסוים.
זה נכון שבליכוד הצטבר בשנתיים האחרונות מספר גדול מאוד של מתפקדים ימניים מובהקים, רובם מיהודה ושומרון, הנוטים להצבעה הומוגנית. במובן הזה "שלישיית הגבעות" פועלת נכון. העניין הוא שבליכוד יש 120 אלף מתפקדים, רובם מתגוררים בערים הגדולות ומאופיינים כמיינסטרים, וככל שייראה לקראת הבחירות הבאות שהליכוד ניזוק מהקיצוניים, וזה מה שמתחיל לקרות, הם יבואו עמם חשבון.
כמעט רבע ממצביעי קדימה יצאו לרחובות להפגין בקיץ האחרון. את הנתון המדהים הזה הציג השבוע קלמן גייר, הסוקר הרשמי של המפלגה, בפני חברי הסיעה. במספרים זה נשמע הרבה יותר חזק. כ-200 אלף מתוך 750 אלף מצביעי קדימה ב-2009 נטלו חלק בהפגנות המחאה. הנתון הזה מאפיין גם את מפלגת העבודה, שכרבע מבוחריה, שהם כמאה אלף, יצאו להפגין. מכאן שהמסה הקריטית של המפגינים, כ-300 אלף מהם, נמנית עם בוחרי קדימה והעבודה וממוקמת במרכזשמאל של המפה הפוליטית. לשם השוואה, רק כשמונה אחוזים ממצביעי הליכוד, שהם כ-65 אלף , יצאו להפגין.
מה שעוד רואים בנתונים של גייר הוא את הירידה בתמיכה בקדימה בעקבות המחאה. עד לקיץ נהנתה קדימה מיציבות עקבית בסקרים, עם 30 פלוס מינוס מנדטים ומפלגת השלטון הזדנבה אחריה עם 25 מנדטים בממוצע. המשמעות היא שמצביעי קדימה, שמאופיינים גם כמרכז כלכלי, כאלה שלא יקפצו נגד כל הפרטה, הרגישו שאף אחד לא סופר אותם בשבתם כמעמד הביניים הישראלי. לא ממשלת הימין של נתניהו ולא קדימה כמפלגת האופוזיציה הראשית. הם לא הצליחו לראות בה אלטרנטיבה למחאתם.
בעקבות אפקט המחאה נרשמה שחיקה בנאמנות ההצבעה לקדימה. זה מה שקרוי בלשון הסוקרים "חולות נודדים" או "קולות פריכים". מצביעים שפתוחים להובלה על ידי מפלגה אחרת, אין להם רמת נאמנות גבוהה, והם יכולים להתפזר לכל עבר.
קדימה פספסה את הקיץ הזה בגדול. היא לא הצליחה לגרום לקולות הפריכים האלה, שהצביעו בעבר עבורה, להרגיש שהיא הפתרון. אילו נתפסה כאלטרנטיבה, יכולה הייתה קדימה ליהנות גם מקהל מצביעי העבודה והליכוד שיצא למחות ולהיות היום על הסוס. בדרך היא גם נפגעה מכך שהנושא המדיני ירד מהפרק ולא דובר בו כמעט.
מהנתונים של גייר ניתן להבין שהפגיעה בקדימה נבלמה, השפל מאחוריה, והיא מתייצבת כעת סביב 22-20 מנדטים . קדימה הראתה בקיץ האחרון שהיא חשופה לפגיעה בליבת התמיכה שלה. שמעמד הביניים הישראלי במרכז-שמאל שהצביע עבורה אינו מחויב למפלגה אלא לדרך.
החדשות הטובות מבחינתה הן שזה לא אבוד. חלק מאלה שעזבו אותה לטובת הגדר, יכול לעבור למפלגת מרכז חדשה, למשל בראשות יאיר לפיד, אם תקום, או להישאר בקדימה אם ישתכנע שהיא הכתובת לשינוי. כמו דוח מודיעין שניתן לפרשנות בעיני המתבונן בו, כך ציפי לבני מתעודדת מהנתונים של גייר, וכך גם שאול מופז בטוח שזו ההוכחה שאת קדימה צריך וניתן להמציא מחדש. בראשותו. תנו לו את החולות הנודדים האלה, והוא כבר יראה להם את הדרך הביתה.
יונס מרעי, ראש מועצת פורדיס, אירח בביתו באחד מערבי השבוע שעבר כמה ראשי רשויות ערביות למפגש אינטימי עם השר דן מרידור. השיחה הפתוחה בין השר לענייני מודיעין למארחיו התפתחה כבר בתחילתה לכיוונים מרתקים. בדרך כלל הטקסט הרגיל במפגשים מן הסוג הזה בין נציגי הממשלה לראשי המגזר הערבי כולל טענות מוכרות על העדר תקציבים ושירותים ממשלתיים, אבל הפעם המוזיקה הייתה אחרת.
חלקם דיברו על בשלות חדשה להצביע למפלגות הגדולות בישראל. אחרי למעלה מעשור של נתק בין ערביי ישראל למפלגות הגדולות, בעקבות אירועי אוקטובר 2000, מבצבץ שוב רצון משני הצדדים לחדש את המחויבות ההדדית מתוך ציפייה שהיא תהיה מתגמלת יותר.
ראש מועצה בצפון דיבר בגילוי לב על הייאוש מההנהגה הפוליטית הערבית. "יש לנו משבר מנהיגות, כי אין לנו מנהיגות. טיבי, ברכה, שייח ראאד, הם המנהיגים שלנו?", אמר.
"אנחנו רוצים לחדור לחברה הישראלית, אנחנו אזרחים נאמנים. מדברים עלינו כאילו אנחנו קיצוניים, אבל הביטחון של המדינה חשוב לנו כמו שהוא חשוב ליהודים. אכפת לנו מהמדינה, אנחנו רוצים לחיות במדינה הזאת ולא בסוריה או ירדן. היום יש לנו הרבה צעירים משכילים עם שתי תעודות: בי.איי ותעודת מובטל. המשכילים שלנו רוצים להשתלב בחברה ובמשרדי הממשלה, ומה שמעניין אותם זה איכות חיים. מפלגה שתיתן להם זאת הם יהיו איתה. בעבר ראש רשות ערבית היה בא לשר ומבקש ממנו רישיון לאקדח ועבודה לבן שלו. אנחנו למדנו, היום אנחנו רוצים לעזור לחברה שלנו להתקדם בחברה הישראלית. אל תבנו את הפוליטיקה על שנאה לערביי ישראל".
הדברים האלה צריכים להדאיג את הח"כים הערבים, אבל גם לסמן לליכוד ולקדימה שייתכן שהדלת שנסגרה באוקטובר 2000 על הקול הערבי, נפתחת שוב. הח"כים הערבים נתפסים יותר ויותר כמי שבמקום לקדם את האינטרסים המקומיים של האוכלוסייה שבחרה בהם, עסוקים בעיקר במאבק הפלסטיני. בשיחה עם מרידור הוזכרו דווקא שרי הליכוד סער, כץ וארדן כמי שמסייעים לאוכלוסייה הערבית באמצעות משרדיהם.
נראה שהשפעתו של הקרע הגדול, שנפער באוקטובר 2000 בין אהוד ברק ומפלגת העבודה לבין ערביי ישראל והשפיע על כל המפלגות הציוניות, הולכת ומתפוגגת. בנוסף, עם קדימה והליכוד אין חשבונות היסטוריים, והרצון להיות חלק מפלטפורמה פוליטית מרכזית בעלת אופק שלטוני מתעורר שוב. לדברים הללו יש משמעות ברורה וזועקת: מי שייטיב לזהות את הסנטימנט ולתרגמו לפרקטיקה פוליטית עשוי לגלות שדה אלקטורלי לא אכזב לחרוש בו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם