הקרב האבוד של הרפובליקנים
המרוץ הרפובליקני פתוח לגמרי ואין טעם לנסות לנבא תוצאות. אפילו בבית הלבן טענו: "למזלו של אובמה, הוא יכול לסמוך על הרפובליקנים"
יש להם סיבה טובה. "תאר לעצמך," אמר השבוע משקיף פוליטי אמריקאי, "שהרפובליקנים היו מחליטים סוף סוף להתאחד סביב מיט רומני. שאובמה היה נאלץ להתחיל קמפיין כבר עכשיו מול מועמד מובהק. החיים היו הופכים להיות קשים ומעניינים יותר עבור הבית הלבן. למזלו של אובמה, הוא יכול לסמוך על הרפובליקנים."
לאבחנה הזו צריך להוסיף מילה אחת, חשובה מאוד: בינתיים. איווה היא לא מדינה טיפוסית באמריקה. מספר התושבים בה מצומצם. הרבה חקלאות. מעט מיעוטים. שיעורי אבטלה נמוכים יחסית. היא הראשונה בבחירות המקדימות, אך היכולת שלה לצפות תוצאות של מערכת בחירות מוגבלת מאוד; בפעם הקודמת אצל הרפובליקנים ניצח שם מייק הקאבי. מנחה תוכניות טוק שואו, עבורכם, מועמד מטאורי עבור האיוואנים, אז.
מצד שני, איווה היא המקום שהעניק לברק אובמה ניצחון ראשון בפריימריז המתוחים נגד הילארי קלינטון - השבוע, אמרו כמה אנליסטים, אובמה שוב ניצח באיווה. ניצח משום שהרפובליקנים נותרו מפולגים. זו אבחנה נכונה אך מוגבלת - הדמוקרטים הרי ניהלו מרוץ צמוד ומותח וחסר הכרעה הרבה אחרי הסופר-טיוזדיי. עבר זמן רב עד שהתברר שברק אובמה הוא המועמד לנשיאות. זה לא הפריע לו לצעוד עטור ניצחון מזהיר לבית הלבן.
הפילוג אצל הרפובליקנים אידאולוגי ועמוק. על פני השטח יש הרבה חשבונות אישיים - ניוט גינגריץ', למשל, הבטיח השבוע ונדטה נגד מיט רומני - אבל הבדלי הגישות אמיתיים.
רון פול, האיש המבוגר ביותר במרוץ, הוא ליברטיאני קלאסי. פול מתעב את הרעיון של ממשלה גדולה, ודוחה, אגב כך, גם מעורבות יתר של הימין בחיי האזרחים. הוא מנוכר לישראל ובכלל לרעיון
זכרו את מה שהאבות המייסדים אמרו לנו, מטיף פול, מעורבות במלחמות זרות תרסק את הרפובליקה.
הרבה דיברו השבוע על ריק סנטורום ומיט רומני, אבל פול קיבל רק כמה אחוזים פחות. התמיכה בו מתמשכת ויציבה, ויש לו פוטנציאל לרוץ כמועמד עצמאי ולדפוק לחלוטין את הסיכוי להחליף את ברק אובמה.
מיט רומני הוא המועמד המרכזי, התאגידי, העשיר, הממסדי. מושל של מדינה, בן של מושל. רומני, איש עסקים מצליח בכוחות עצמו (שגם ירש הון לא מבוטל), יודע כיצד לנהל מערך בחירות לאומי נרחב. עבור הממסד הרפובליקני, רומני הוא מועמד קלאסי. יש לו כתם שחור ומעיק - היותו מורמוני - אבל לאור המעורבות המשפחתית העמוקה במפלגה, המרוץ לפני ארבע שנים וההבנה שהפתעות גדולות לא יבואו ממנו, הממסד המפלגתי מוכן להעלים עין.
הבעיה האמיתית של רומני איננה קשורה בזהות, אלא במדיניות, לא טעויות אלא אופי פוליטי ממש. הוא נתפס כפרגמטיסט מתון, קללה נוראית במפלגה הרפובליקנית של ימינו. היו לו כל מיני עמדות - על ביטוח בריאות, על הפלות וכלכלה - והוא נהג להחליף אותן לפי הצורך. רומני מגשים את אמירתו של גראוצ'ו מרקס: "אלה הם העקרונות שלי, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי אחרים." אוהו, היו לו הרבה אחרים. המצביעים חושבים, לפי רוב הסקרים, שהוא יהיה המועמד לבסוף, אבל הם לא אוהבים אותו, את דיבורו חשוק השפתיים והמקוטע, הקול החלול והתחושה שאין לו סיפור חדש לספר.
רומני מביא למרוץ מצרך נדיר וחשוב - הוא יכול לנצח. לפי כל הסקרים, יש לו הסיכוי הטוב ביותר לקחת את הבית הלבן. אבל שם, בדיוק, זה גם נגמר. אין סיפור אישי - תמיד קשה להזדהות עם מולטי מיליונרים, אין רעיונות אידאולוגיים חדשים, ואין רטוריקה מלהיבה. לפני ארבע שנים הוא התמודד באיווה, ולא ניצח; השבוע ניצח בפער של 8 קולות בסך הכל. במשך ארבע שנים הוא מנהל קמפיין לנשיאות ארצות הברית עם המנגנון המאורגן ביותר באמריקה. הוא הצליח לאסוף עוד 66 קולות באיווה. זה הפער בין 2008 ו-2012. השראה? התלהבות? שום כלום, בינתיים.
ועכשיו ישנו סנטורום. פער של שמונה קולות בינו לבין רומני הוא למעשה ניצחון. ריק סנטורום ניהל קמפיין מבית לבית באיווה, או יותר נכון - מחווה לחווה. בעולם הדתי של הרפובליקניות הפופוליסטית, הקתוליות שלו כבר לא היוותה מכשול. מי זוכר בכלל שקתולים היו פעם עבור אמריקה מה שמורמונים נחשבים היום - סוג של מינות דתית שנחשבת לבלתי נבחרת בעולם הפוליטי. בא ג'ון קנדי וריסק את התיאוריה הזו.
סנטורום, קתולי, לא רק שאיננו צריך לעסוק בכך בקמפיין, זה נחשב אפילו יתרון, במיוחד עבור האוונגליסטים. סנטורום, מבקר קבוע במיסות של יום ראשון, בעל דעה קיצונית נגד הפלות, דעה קיצונית נגד הומוסקסואלים, קיצוני בכלל, הוא מועמד החלום של הימין הדתי האמריקאי. סנטורום מדבר על שמרנות רחומה, אבל אין לו רחמים לנערות שנאנסו (אסור להן להפיל), או להומואים (הוא רוצה לאפשר חקיקת חוקים שיאסרו על "מעשי סדום").
אי אפשר להזכיר אותו בלי לעסוק, לפחות באורח סמלי, ב"בעיית גוגל" שלו. בשנת 2003, באחת מאותן התבטאויות נוראיות, השווה סנטורום בין פדופיליה וגילוי עריות לבין הומוסקסואליות. כתוצאה מכך החליט דן סבאג', כותב טור נפוץ בארצות הברית (ופעיל למען זכויות הומוסקסואלים ולסביות) לפצוח בתחרות שנושאה "משמעות חדשה לביטוי סנטורום".
כעבור כמה חודשים הוכרזה התוצאה המנצחת. סנטורום, קבע סבאג' באתר אינטרנט שהקים במיוחד, היא מילה המתארת הפרשות גוף כתוצאה ממין אנאלי. בתוך זמן קצר, ההגדרה הזו - שקיבלה כמובן ערך בויקיפדיה - הפכה לתוצאה הראשונה בגוגל לכל מי שמחפש "סנטורום."
זו הפכה להיות "בעיית גוגל" עבור סנטורום. אמריקאים מכל הגילים שמגגלים את שמו מגיעים לאתר שעוסק למעשה בתוצאת לוואי של מין אנאלי. לא נעים, די מצחיק ובעייתי מאוד.
וישראל? סנטורום ימינה בהרבה מהליכוד; למעשה, הוא עוקף מימין את ליברמן. בפעם האחרונה שדיבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא ציין שאין פלסטינים, "רק ישראלים" ביהודה ושומרון. הקיצוניות שלו הרחיקה אותו מסיכויי ההיבחרות במפלגה, ואם הרפובליקנים חפצי חיים - ימשיכו להרחיקו.
התוצאה שלו באיווה טיפוסית למדינה - הוא היה האנדרדוג, הסוס השחור, המועמד שהשתקע עמוק במדינה ולא ויתר. סנטורום הוא מסיבת התה, הוא הרפובליקני החדש - לא רוצה מעורבות ממשלתית בכלכלה, אבל תומך בה ממש בחדר המיטות. מטיף לממשלה מצומצמת, אבל גם מעוניין במדיניות חוץ אקטיבית וצבא חזק ותקיפה באיראן ומה לא. פופוליזם ימני, לא רפובליקניות מסורתית עם ניצוצות לאומיים, נניח כמו ניוט גינגריץ.' ולסנטורום יש עוד משהו, שלמיט רומני אין: סיפור אמריקאי של משפחה שפילסה את דרכה מלמטה.
שני אנשים ניצחו באיווה: רומני, המנצח הפורמלי, וסנטורום, המנצח המהותי. רומני נראה אפרפר ודקלם את אותו נאום ששמענו כבר אלפי פעמים. סנטורום זהר. הוא נתן לרגע לעצב אותו מחדש. הנאום שנשא היה כבד יותר, אישי וכמעט כובש לאישיות שיכולת הנאום שלה מוגבלת, יחסית.
הוא דיבר על ידיו הענקיות של סבו, כורה הפחם שהגיע מאיטליה כדי לבנות עתיד חדש לילדיו. הוא הזכיר את הרגע שהביט בגופתו מונחת בארון, ואיך הבחין בידיו הענקיות של הסב. "כל מה שיכולתי לחשוב עליו," אמר סנטורום והישיר מבט אל המצלמה, "זה שהוא כרה בידיים האלה חירות עבורי." זה היה משפט, וזה סיפור, וככה מתחיל קמפיין לנצוץ.
כך הולכת ומתעצבת המערכה הרפובליקנית: הליברטיאנים נגד מסיבת התה נגד הממסד הרפובליקני. עכשיו, כאשר מישל באקמן מחוץ למרוץ ובקרוב גם אולי ניוט גינגריץ' וריק פרי, סנטורום עשוי להתחזק ולהפוך למתחרה האמיתי של מיט רומני.
אל מולו, ייאלץ רומני להיות הדבר היחיד שאי אפשר להמציא: אישיות אמיתית. אל מול הקיצוניות של סנטורום, ישאל רומני רק שאלה אחת: האם אתם רוצים לנצח את ברק אובמה?
אין טעם לנסות לנבא תוצאה במרוץ הרפובליקני. הוא פתוח לגמרי, והמועמד המוביל (טכנית), רומני קיבל בהתמודדות הראשונה רק 25 אחוז. יהיו אמריקאים שיגידו שכל הניתוחים המורכבים מיותרים; אם האבטלה תישאר בשיעוריה הנוכחיים, אם אירופה תגרור את העולם ואת אמריקה למיתון נוסף, אובמה יפסיד. נגד סנטורום, רומני או אפילו גינגריץ.'
כן, יש פרשנויות מפורטות ומרתקות יותר. הן בוחנות את היחס בין מדיניות המועמדים ליכולתם לגייס אוכלוסיות שונות, ואת הדרך שבה מתכתבת הזהות האידאולוגית עם הדרך שבה אמריקה הנוכחית מגדירה את עצמה.
הכל יפה מאוד, והכל יתאפס אם אובמה ייכשל במשימה שלשמה נבחר - להתחיל בהבראת הכלכלה האמריקאית. וזו ממש לא בדיחה, ואנשי אובמה יודעים זאת היטב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם