הרב לאו: זעקות 'נאצי!' גורמות לי סיוטים
הרב הראשי לשעבר נקרע מבפנים. החרדים מקצינים, החילונים לא מספיק סבלנים ובעיניו, שימוש בילדים עם טלאי צהוב "זה חילול השם"
"זה היה 40 דקות לפני כניסת השבת", נזכר הרב הראשי לשעבר. "שרון אמר לי, 'ידידי, אתה בטח יודע שהקמתי מפלגה חדשה בשם קדימה. שני דברים מטרידים אותי לקראת הממשלה הבאה שתהיה בראשותי. האחד הוא הנתק בין יהודי ישראל ליהודי התפוצות, והשני הוא הנתק בין הנוער שלנו ליהדות. אשמח אם תסייע לי למצוא פתרון לבעיות הללו. ביום שני בבוקר אני עובר צנתור בהדסה, זה לא ייקח יותר מיום ולמחרת ניפגש'".
הפגישה לא התקיימה מעולם. היום מתבונן הרב לאו על המתחולל ברחוב החרדי ושואל את עצמו מה היה אומר ראש הממשלה לשעבר על הנתק בין בית שמש לתל אביב.
"אני אחד מתלמידיו של רבי שלמה זלמן אוירבך שנסע רוב חייו באוטובוס", הוא אומר. "באחת הפעמים קבע עם בנו ליד תחנת אוטובוס בירושלים. הבן המתין, אבל האב בושש לבוא שלא כדרכו. מאוחר יותר הבחין בו הולך ברגל בקושי, בגילו המופלג. 'עליתי לאוטובוס,' הסביר האב, 'התיישבתי ליד החלון ובאחת התחנות עלתה גברת אחת והתיישבה לידי בלבוש כל כך לא צנוע, שלא יכולתי לשבת במחיצתה. ביקשתי לקום, אבל לא נשארתי לעמוד ולא עברתי לכיסא אחר, כי אסור לפגוע בבת ישראל. כדי שלא תיעלב, אמרתי לנהג שהגעתי ליעדי, ירדתי והלכתי ברגל מרחק שלוש תחנות'".
היום מקובל לירוק ולקלל במקום ללכת ברגל.
"הציבור החרדי מרגיש שהוא נרדף, והתחושה הזו גורמת לו להתבטא באופן שגובל לדעתי בחילול השם. אם מסבירים לחילונים את שמירת השבת בזריקת אבן וקריאות 'נאצי'!, אז קודם כל חוטאים בנגיעה באבן שאסורה בשבת וגם משמידים את הסיכוי הקטן ביותר שמחלל השבת יתחיל לשמור שבת".
כניצול שואה, מה הרגשת כשראית בהפגנה השבוע את המיצג המדמה חרדים ליהודים בשואה?
"התמונה של הילד החרדי היפה והתמים בהפגנה מרים ידיו בכניעה ועל הבגד שלו טלאי צהוב, הדירה שינה מעיני באותו לילה. אני פוחד עליו אפילו מהפן הדתי. כשהילד הזה יגדל ויידע מה עשו לו בקהילה שלו וכיצד ניצלו את תמימותו, הוא עלול לבעוט בחינוך של בית אביו".
"בשבילי, להעמיד ילד עם ידיים מונפות לאות כניעה, כחיקוי לצילום המפורסם מגטו ורשה, הוא סילוף היסטורי שאין כדוגמתו, וכפיות טובה כלפי ריבונו של עולם שנתן לנו מדינה יהודית שלא הייתה כשצולמה התמונה האוריגינלית. המשמעות של המעשה היא פשוט להתעלם מחסד הבורא שאומר לכם, אתם לא עומדים היום מול נאצים שבאים להשמיד אתכם. היום יש לכם מדינה, יש לכם בית, והשוטרים באים להגן על כל יהודי, גם אם הוא מפגין ברחובות ירושלים".
"איך אפשר להשוות יהודים לנאצי שמסוגל היה להשליך תינוק אל תוך מחבת הניצבת על פרימוס בוער? ואני מדבר על עובדות שראיתי במו עיני. או לנאצי שהיה מסוגל לקחת ילד הדומה לזה שהשתתף בהפגנה ולקרוע אותו לגזרים? אלה שהפגינו בזעקות 'נאצים, נאצים', כולל אלו מ'תג מחיר' שעשו זאת כלפי קציני צה"ל, לא יודעים מה זה נאצי ולאיזה שפל מפלצתי הוא מסוגל להגיע.
אני חושב שצריך להרתיע בענישה ובאכיפת החוק כל מי שמשתמש בסמלים של השואה, שהיא ייחודית ואין בלתה, כדי למנוע תופעות כאלה. בוודאי לא בדור שמתהלכים בו אנשים שמספרי אושוויץ עדיין חקוקים על זרועותיהם. זעקות 'נאצי' על יהודים, שלא לדבר על התמונה של הילד, גורמות לנו, הניצולים, לנדודי שינה ולסיוטים."
הרב ישראל לאו, חתן פרס ישראל למפעל חיים, יהיה השנה בן 75. הוא נולד בפולין, נצר למשפחת רבנים, ואת שנות המלחמה הראשונות העביר בגטו בעיר הולדתו. כשהיה בן חמש גורשו אביו ואחד מאחיו למחנה ההשמדה טרבלינקה, אך הוא ואמו הצליחו לחמוק מהגזירה.
שנתיים מאוחר יותר נרצחה אמו על ידי הנאצים, והוא ואחיו נפתלי נשלחו למחנה עבודה. בהמשך הועבר למחנה ריכוז, וכאשר שוחרר המחנה על ידי חיילי ארצות הברית, הוא נודע כאסיר הצעיר ביותר שם, רק בן שמונה.
לימים ימלא תפקידים רבניים שונים בתל אביב עד לבחירתו לרב העיר נתניה בשנת 1978. בשנת 1983 נבחר לחבר מועצת הרבנות הראשית, ואחרי חמש שנים התמנה לרב הראשי האשכנזי של תל אביב - תפקיד שאותו הוא ממלא בשנית משנת 2005 ועד היום, במקביל לתפקידו כיו"ר מועצת יד ושם. במשך עשר שנים שימש רב ראשי לישראל וזכה לאהדה רבה בזכות מתינותו.
קווי אוטובוס מהדרין, שלט המפנה נשים בבוטות מרחובות בית שמש, יריקות, קללות וכינויי הגנאי שהפכו את סערת הדרת נשים לנושא מרכזי בסדר היום הציבורי, תפסו את הרב הראשי לשעבר ישראל לאו בשבעה על מות אחיו הבכור. ממאות המנחמים שפקדו את ביתו בצפון תל אביב ליקט רסיסי אירועים ותגובות.
"כל ההתנהלות של הימים האחרונים איננה לרוחי משום כיוון", הוא אומר בעוגמה. "מהצד החילוני הייתי מצפה להבנה שאם קו 451 מאשדוד לירושלים הוא קו מהדרין, אז שלא ישלחו אליו חילוניות כמו הגברת טניה רוזנבליט להופיע ולהתגרות בציבור שמקובל עליו סידור כזה של הפרדה".
לא היה מדובר בקו מהדרין אלא באוטובוס ציבורי בעיר חילונית. מה היה עליה לעשות, להמתין לאוטובוס הבא?
"זה היה אוטובוס עם דפוסי התנהגות מיוחדים המקובלים על אגד ותושבי השכונה ממנה יצא. צעיר חרדי שישב באוטובוס והיה עד למתרחש סיפר לעיתון חרדי שהבחורה עלתה עליו בכוונה לייצר פרובוקציות".
"חדירה למרחב חרדי ציבורי בכוונה לפגוע היא פסולה ומאוסה, אבל מצד שני גם התגובה של הנוסעים אינה לרוחי. למחות נגדה או לאיים עליה, שלא לדבר על ביטויי גנאי עד כדי יריקה, אם בכלל הייתה יריקה, זה מאוס. צריך היה להתעלם ממנה ולתת לה לנסוע. כלומר, שני הצדדים היו צריכים לקיים 'סוף מעשה במחשבה תחילה'".
במה אשמה רוזנבליט?
"מלכתחילה, כשאת רואה אוטובוס כזה שהוא לא בשבילך, אל תעלי עליו. כשרואים אוטובוס מלא, גם כן לא נדחקים. לא הייתי שם, לא רוצה להיכנס לזה, אבל לציבור החרדי יש זכות להחמיר עם עצמו בקווי אוטובוס מהדרין".
לא בערים חילוניות כמו רחובות ובית שמש.
"זכותו של כל ציבור במשטר דמוקרטי לקבוע לעצמו דפוסי התנהגות פרטיים בתנאי שהוא לא יפגע ברוב. הדברים האלה מקובלים בכל העולם, ואם מקצת החרדים רוצים לנסוע בהפרדה שיבושם להם, אם כי אני אישית לא מאושר מפריצה מכוונת של המסגרות הקיימות. אפשר להמשיך כפי שהציבור החרדי נהג עד כה, גבר יושב ליד אשתו באוטובוס ואב נוסע לצד בתו".
"הבעיה היא לא ההנהגות המחמירות אלא התגובה למי שמתנגד להן. גם אם החרדים הרגישו עצמם קורבנות של הסתה, אסור היה להם לפעול כפי שפעלו. התגובה הפוגעת והלא חכמה משמשת דלק להגברת השנאה בין חלקי הציבור".
הבידול בין דתיים לחילונים שהגיע החודש לשיאו נולד עם המדינה, כשאזרחי ישראל נקראו אל הקלפי לבחור את הכנסת הראשונה. אז עוד כונו "אדוקים" ו"חופשים."
"מפא"י של בן-גוריון קיבלה 46 מנדטים פלוס ארבעה מנדטים לספרדים, מנדט תימני אחד ושני ערבים ברשימה המסונפת", מחייך הרב לאו. "המערך של הימים ההם קיבל 19 מנדטים. אם בן-גוריון היה חובר אל מפלגת העבודה, היה משיג קואליציה יפה שמנהלת את המדינה בלי שום צורך בוויתורים ופשרות. אבל בן-גוריון לא צירף את המערך לקואליציה, אלא כרת ברית עם החזית הדתית המאוחדת, שכללה את תנועת המזרחי הדתית-לאומית ואגודת ישראל החרדית. זה היה הבסיס לממשלה הראשונה שקמה בישראל, אז על מה אנחנו מתלוננים היום?".
החרדים של פעם הם לא החרדים של היום.
"גם החילונים של פעם הם לא החילונים של היום. פעם אישה לא הייתה מעיזה להציג לראווה ילד שנולד מחוץ לנישואים. פעם לא הייתה טלוויזיה נועזת כמו היום, וגם לא היה אינטרנט. היום המערב והאמריקניזציה חדרו לישראל בכל עוצמתם. זה בא לידי ביטוי באופנה, בצורת הלבוש, בעיתונים שמכניסים היום הביתה ומניחים על השולחן לעיני הילדים. הכל השתנה והקצין".
"העיתונים של פעם היו שיחת היום בבית הכנסת. התקשורת של פעם לא היה בה טעם לפסול או שפה לא הגונה, ובוודאי שלא היו בה תמונות שצריך להסתיר מהילדים. כשאני הייתי חבר מועצת העיתונות לפני 30 שנה, לא אישרנו להשתמש אפילו במילים 'התאבדות' או 'אונס.' כתבנו 'סיים את חייו בצורה טראגית' או 'תקיפה על רקע מיני'".
"היום דפוסי החיים השתנו מן הקצה אל הקצה, וברגע שהחרדים רואים את זה, גם הם מקצינים ומחמירים, כדי לשמור על עצמם. הם מגביהים את החומות בהתאם. הציבור החרדי רוצה להגן על שמורת הטבע שלו, נלחם כדי לשמר את מסורת הדורות הקודמים מפני רוחות פרצים המנשבות ברחוב ומכפיל את המגננות. צריך להבין אותו. כואב רק שהוא עושה את זה בהתבטאויות לא נכונות, בקריאות גנאי ועם טלאי צהוב."
מה מדאיג את הציבור החרדי?
"שאלת הזהות היהודית. כשקמה המדינה שלוש שנים אחרי השואה, בסערת הקרבות של מלחמת השחרור וגלי העלייה האדירים, לא היה זמן וראש להתמודד עם שאלת הזהות היהודית. היינו עסוקים בהישרדות, במעברות, במלחמה יומיומית עם הצנע. לכן לקחו משפט לטיני ואמרו 'סטטוס קוו' - מקסימום יהדות ברשות הרבים, מינימום התערבות ברשות היחיד וצנעת הפרט".
"בכורח הנסיבות, הסטטוס קוו אפשר קיום משותף. כל מטבח ציבורי חייב היה להיות כשר, וכל עסק חייב היה להיות סגור בימי שבת ומועד. אני זוכר שבן-גוריון הגיע לבקר בבסיס צבאי ומצא שם חייל נוגס עגבנייה ביד ימין ולחם ביד שמאל. אמר לו, 'תגיד, השתגעת להסתפק בזה כשיש ארוחה מבושלת?' והחייל אמר, 'האוכל פה כשר, אדוני ראש הממשלה, אבל במטבח לא מקפידים, ובסיר שבישלו בבוקר דייסה חלבית בישלו בצהריים בשר עם לוף'."
"באותו יום הופיע בן-גוריון בטלוויזיה. אני זוכר כל מילה שאמר כאילו זה היה אתמול: 'נתתי הוראה שבכל המקומות הציבוריים הכשרות תישמר בצורה מדוקדקת. אפילו אם יש 999 חיילים שיכולים לאכול טרף וחייל אחד שמקפיד על כשרות, המטבח יהיה כשר. כי החיילים של הטרייף יכולים לאכול כשר, אבל לחייל האדוק אסור לאכול טרף.' ככה נקבעו אז דברים, בלי בג"ץ ובלי שמג"ץ".
חוק החמץ, תחבורה ציבורית בשבת ועבודה בימי מנוחה ומועד אינם מינימום התערבות ברשות היחיד במדינה שהרוב בה חילוני?
"חוק החמץ לא אוסר לאכול פיתות בפסח, כמו שחילונים רבים עושים בעזרת המקפיא שבביתם. אסור להציג חמץ בפסח בפומבי בגלל צביונה היהודי של המדינה. תחבורה ציבורית בלבד שובתת בשבת. תחבורה פרטית לא נאסרה בחוק אפילו ביום כיפור."
בן-גוריון ראה ציבור חרדי קטן, לכן גם אישר לקומץ בני ישיבות לא לשרת בצבא. הוא לא שיער שאחוז החרדים בתוך האוכלוסייה יגדל כל כך.
"לא האחוז גדל, המדינה כולה גדלה והיחס גדל בהתאם. הצעקה על 'תורתו אומנותו' מוגזמת ומיותרת. כל שרי הביטחון לדורותיהם במדינת ישראל הגנו על דחיית השירות לבחורי ישיבות מתוך הבנה שלימוד תורה משמר את הגחלת יותר מכל לימוד מקצועי אחר."
אפשר ללמוד ולשרת בצבא במקביל, כמו שנוהגים הסטודנטים החילונים.
"היום הצבא השתנה, וכבר אין צורך בכל כך הרבה חיילים. היום הטילים והמטוסים והצוללת והטנק מדברים הרבה יותר מחיל הרגלים. כמות החיילים היום פחות רלוונטית לניצחון המלחמה מאשר הטכנולוגיה המתקדמת של כל זרועות הביטחון".
"לכן דווקא הרמטכ"לים והאלופים לא לוחצים לגייס את בחורי הישיבה. רק הפוליטיקאים משתמשים בזה כדי לנגח. אני יכול להעיד על רבים בחברה החרדית שגדלו מתוך כוונה לנהל חיי 'תורתו אומנותו,' אבל כשנישאו והגיעה שעתם להקים משפחה ולפרנס אותה, הם ביקשו להתגייס לצה"ל כדי שיוכלו אחר כך לעבוד כאזרח שווה זכויות וחובות, ולא ניתן להם. הצבא רואה בהם נטל, בעיקר נטל כלכלי".
רק מיעוט בציבור החרדי מצטרף למעגל העבודה היצרני ונושא בעול כאזרח שווה זכויות וחובות.
"זה לא נכון. היום נושא התעסוקה בציבור החרדי צובר תאוצה, פשוט כי יותר ויותר משפחות לא מסוגלות להתמודד עם העוני הכרוך בחיים של לימוד תורה לשמה. היום רבות המכללות בציבור החרדי, הן לבנות והן לבנים, ויש אלפי חרדים שנכנסו לשוק העבודה במחשבים, בהיי-טק, בענפי המסחר, חלקם בהצטיינות יתרה".
"אני מאמין שוועדת טל, שישבה על המדוכה בנושא השירות הצבאי, תמצא את הדרך למצוא למשפחות החרדיות העובדות פתרונות ריאליים כדי שיוכלו להשתלב בשוק העבודה בלי ההתניה של שירות צבאי. המדינה צריכה לשקול את השוני בדרכי הלחימה, ולאור הגידול בילודה והתחזיות הדמוגרפיות צריך לסייע לציבור החרדי להתפרנס ולא להקשות עליו בשיקולי צבא, שם הוא לא יזוז מעמדתו. צריך להתמודד עם המציאות. אנחנו לא יכולים להיות בת יענה."
המנהיגות הרבנית מכירה את המצוקה הכלכלית ועדיין אוסרת על חרדים לרכוש השכלה גבוהה.
"הרבנים שומרים על התורה ושומרים על החומות וחוששים מפרצה שלא ניתן יהיה לגדור אותה. אפשר להבין אותם. מצד שני, חרדים שאין בכוחותיהם הנפשיים והאינטלקטואלים לשבת בעולמה של תורה ולהיות סגורים בד' אמותיה, מחפשים לעצמם אשנב פתוח לכלכלה ותעסוקה ומוצאים אותו.
"המציאות מכריחה. ברגע שיש לאברך חרדי חמישהשישה ילדים שמבקשים לחם, קורת גג ומאוחר יותר גם רוצים להתחתן, המציאות חזקה יותר מכל איסור. צריך רק לסייע להם למצוא את הדרך החוקית להשתלב במעגל העבודה בלי להתנות זאת בחובת שירות צבאי".
ייתכן, אני אומרת בזהירות, שהציבור החילוני שבע מפתרונות עוקפי שוויון. הכבדת עול המסים על מעמד הביניים, הנצחת העוני, הדיור הציבורי לחרדים והקיטוב והניכור שהגיעו לשיא בשבועות האחרונים מלבים שנאה ועלולים להוביל למלחמת אחים.
"אי אפשר לכבד את מה שלא מכירים", משיב הרב לאו. "הניכור בין חלקי העם נובע בעיקר מחוסר ידע. כשסיימתי את לימודי בישיבת פוניבז', עסקתי בהוראת תנ"ך ותלמוד בבתי הספר התיכוניים החילוניים 'אחד העם' ו'ברנר', עשרה קילומטרים של מרחק ואלפי שנים של פער וניכור חברתי".
"אני זוכר שתלמידי כיתות י"ב הזמינו אותי להשתתף במסיבת חנוכה, וכיוון שגרתי בתל אביב, הם הכינו עבורי בטוב לבם חדר מאובזר בביתו של דוקטור שהתגורר בווילה ברחוב פיקה לשמונת ימי החנוכה. מתוך כוונה טובה אך גם בורות סברו, שבכל שמונת ימי החנוכה חרדים לא נוסעים ולא כותבים ולא יוצאים לעבודה".
"הדבר הזה היה בדיוק לפני 50 שנה, אבל מאז לא חל שינוי לטובה. להפך. כששאלו תלמידים בשמינית מה זה 'מעריב,' כולם ידעו להגיד שמדובר בעיתון יומי. אף אחד לא זכר שזוהי גם תפילה יומית בת אלפיים שנה. ואין שיעורי תלמוד בכיתות תיכון חילוניות, גם לא תורה שבעל פה".
גם בתיכונים חרדיים אין לימודי ליבה. האם אין מקום לדרוש גם מהציבור החרדי להכיר את החברה החילונית?
"אני לא יכול להכריח אדם מבוגר לחנך את ילדיו אחרת מהשקפת עולמו. את רוצה לכפות עליו לימודי אנגלית, והוא טוען שיסתדר בחיים גם בלעדיה. זה העסק שלו."
מעמד הביניים המממן אותו יטען שזה בהחלט עסקו.
"מעמד הביניים מחזיק גם את הבימה, גם את הבדואים. אני מדבר על הניכור. ניכור לא נגרם בגלל העדר מקצועות הליבה. ברמת בית שמש החרדים מדברים אנגלית פרפקט למרות שאינם באים במגע עם הציבור הרחב. לא האנגלית ולא המתמטיקה יוצרות קונצנזוס."
אבל הן יוצרות פרנסה ומקטינות את הניכור והתרעומת של הציבור היצרן.
"לימודי ליבה לא הופכים את חלקי הציבור לעם אחד, אבל מידע על תורה ויהדות מקרב ומאחד. כשאני הלכתי לברנר ללמד תורה הייתה הסכמה לקבל אותי והיה רצון לשמוע, להכיר ולדעת. היום לא יקבלו מורה מישיבת פוניבז' בלי תעודת בגרות".
"אחי הבכור נפטר לפני שבוע ימים. במשך 35 שנה היה מורה לתלמוד בתיכון ד' וה' בתל אביב בלי שהייתה לו השכלה פורמלית מינימלית. פעם הבינו שיש צורך באדם כזה ובלימוד היהדות. אפשר היה למצוא בין תלמידיו את יה-יה (אלוף במיל' יורם יאיר), צחי הנגבי ודב חנין. כולם מדברים עליו בהערכה כי ראו בו דמות".
"היום לא יקבלו מורה כזה לתיכון חילוני. הניכור גורם לקיטוב, ורוב התלמידים לא יודעים להגיד מה מכיל נרתיק המזוזה שהם עוברים לידה כל יום ולפעמים גם מנשקים אותה. היום אני יכול לעמוד באקדמיה ולשאול מה יש בתוך המזוזה, וסטודנט אחד קופץ ומשיב לי 'תפילת הדרך'. אני אומר להם, 'חבר'ה, קצת סקרנות יהודית מינימלית'".
בעוד פחות מ-50 שנה הציבור החרדי יהיה רוב, והאוכלוסייה העובדת והמשרתת בצבא תהיה פחות ממחצית. איך המדינה תחזיק אז מעמד? אפילו שר הפנים אלי ישי אמר השבוע בפרץ כנות מפתיע, שאם תהיה בית שמש חרדית לא יהיה מי שיממן אותה.
"כשהציבור החרדי צריך לעמוד על רגליו כי אין לו ברירה, הוא עושה זאת בכישרון ובהצלחה. קהילות שלמות בהונגריה ובפולין העמידו יהודים שומרי תורה ומצוות שהקפידו על קלה כחמורה, אבל הקימו תעשייה ופיתחו בנקים וידעו את כל האמנויות שבתבל. כמו המכבים בני מתתיהו, שמעון ויהונתן, שעמדו בראש מלכות בית חשמונאים, רוטשילד ומונטיפיורי"
"אם יגיע מצב שבו לא יהיה קיום בלי כלכלה וצבא, הציבור החרדי ינהג כמאמר הלל הזקן 'אם אין אני לי - מי לי'"?
ומה על החלק השני באמרתו של הלל "וכשאני לעצמי - מה אני"? עד שלא תהיה ברירה הם אך ורק לעצמם?
"הרבי מקוצק אמר פעם, שכשמשה רבנו קיבל תורה בהר סיני והעביר אותה לבני ישראל, הוא אמר 'אנוכי עומד בין השם וביניכם'. את המילה 'אנוכי' צריך לשים בגרשיים, אמר הרבי מקוצק, כי היא החיץ שמפריד בין הציבור החרדי לאלוהיו".
"אם תהיו אנוכיים ותחשבו רק על עצמכם וכל אחד ידאג רק למגזר שלו, לא רק שלא תתקרבו אל השם, ה'אנוכי' הזה יהפוך למחיצה בין אלוהים לאדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם