קורי העכביש
ויתור על ירושלים הוא סוף הציונות. אם תשבור את רוח האומה, התמוטטות החומר היא שאלה של זמן. אפילו הפלסטינים הבינו את זה
מצד אחד ברור כי גישת בלייך "בוגרת" יותר, וכוללת הערכה כי לצד זכייה בתחרות תספק חלוקת העיר גם דיווידנד בדמות הסכם שלום. מצד שני, ההיגיון שבבסיס הטיעון הילדותי, שקובע כי עלינו לחלק את ירושלים על מנת לזכות בפופולריות, זהה להיגיון שמבקש מאיתנו לוותר על המקומות היקרים ביותר ללב העם היהודי בתמורה לשלום.
בשני המקרים מדובר בניסיונות לשכנע את העם היהודי להתכחש לזהותו ולערכיו בתמורה לפיתויים חומריים ולליטופים מצד אומות העולם. בין אם הפיתוי הוא זכייה בתחרות מטופשת ובין אם מדובר בהבטחה לשלום, עם חפץ חיים אינו מוותר על זהותו ועל מטענו הערכי והרוחני.
ירושלים אינה נושא למשא ומתן, והסיבה לכך פשוטה: ויתור ישראלי על ירושלים היהודית-היסטורית (הר הבית, העיר העתיקה, עיר דוד והר הזיתים) ישמוט את תוקפה המוסרי של הציונות ויעמיד באור מגוחך את מפעל שיבת ציון. זו תהיה הפניית עורף לזהותנו, בגידה בערכים שבשמם שבנו לציון והכרזה שלפיה חלום ירושלים הבנויה היה לא יותר מסיסמה ריקה.
"כשהיהודים יעזבו את ירושלים, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט. הוא יגווע לתוך עצמו באופן טבעי", את האמירה הזו לא אמרו יצחק שמיר או בנימין נתניהו. הדברים נאמרו לפני כשנתיים על ידי עבאס זכי, השגריר הפלסטיני בלבנון, שאף שאל את מראיינו: "אם היהודים יעזבו את ירושלים, מה יישאר מכל אותם דיבורים על הארץ המובטחת?"
זכי , מיותר לציין, שאל זאת באופן רטורי. את התשובה הוא יודע היטב. דבריו דומים להפליא לדברי שר איראני בעבר. אויבי הציונות מבינים היטב כי חלוקת ירושלים משמעה חיסול המפעל הציוני. לא חיסול מיידי כי אם חיסול הדרגתי, כזה שיוציא את האוויר ממפרשי הציונות.
ההתנגדות לחלוקה נגזרת מ-3,500 שנות היסטוריה יהודית
המתנגדים לוויתור על ירושלים היהודית-היסטורית מבינים את מה שמבינים הפלסטינים. הם מבינים שמדינות ועמים מתקיימים קודם כל על בסיס ערכי ואידיאולוגי, ורק לאחר מכן על יסודות חומריים. קודם ישנה הרוח, אחר כך מגיע החומר. אם תשבור את רוח האומה, התמוטטות החומר היא שאלה של זמן בלבד.
בעוד השמאל טוען כי חלוקת ירושלים הכרחית כדי למנוע מדינה דו-לאומית, מבין רוב הציבור כי ההפך הוא הנכון - חלוקת ירושלים היא גזר דין מוות לציונות. כדי למנוע מדינה דו-לאומית לא צריך לוותר על הר הבית או על עיר דוד; מספיק לוותר על חלקים מיהודה ושומרון, לכל היותר על כמה מחנות פליטים מעבר לגדר בירושלים.
לא במקרה הפלסטינים אינם מוכנים לוותר על הזזת קו הגבול בירושלים מקווי 49' בכמה מאות מטרים, גם לא בתמורה לתגמולים אדירים. מנהיגי הלאומיות הפלסטינית, שהומצאה
במאה השנים האחרונות, מבינים שעמים מתקיימים קודם כל על בסיס אתוס, חזון וסמלים. דווקא אנו, שהלאומיות שלנו בת אלפי שנים, מתחילים לשכוח זאת. מתחילים לשכוח את שבועתנו הנצחית לא לשכוח את ירושלים. זאת משום שאנו מבקשים לדון בסוגיות קיומיות מנקודת מבט פיזית במקום מנקודת מבט רוחנית.
ההתנגדות לחלוקת ירושלים נגזרת מ-3,500 שנה של היסטוריה יהודית. כ-3,000 שנה חלפו מאז העביר דוד המלך את ארמונו מחברון לירושלים. 2,597 שנה עברו מאז חרב בית המקדש הראשון. 1,941 שנה עברו מאז חרב בית המקדש השני, וכ-1,900 שנים שבהן חלם העם היהודי לשנה הבאה בירושלים הבנויה. וכשחלמנו על ירושלים הבנויה, לא חלמנו על קניון מלחה או על בתי הקפה בעמק רפאים. חלמנו על הר הבית ועל עיר דוד. כשזו נקודת המבט, לחצים בינלאומיים הם לא יותר ממטרד חסר משמעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם