האיטי: מלריה וכולרה הפכו לאיום קיומי
לאן נעלמו מיליארדי הדולרים שנתרמו לשיקום האי העני באוקיינוס השקט, שהאדמה בו רעדה היום לפני שנתיים וקברה כ-200 אלף איש?
כאן, בטוטו, ניצבים בשורות שורות בתים קטנים, צבועים צבעים בהירים, לאורכם של רחובות מאובקים. בחזית המוצלת של הבתים בנויה מרפסת מקורה, והחלונות מרושתים ברשתות נגד חרקים.
הבתים הללו נבנו על ידי ארגון סיוע קתולי, ומהנתונים שמציג מנהל מחנה הפליטים, סימון הוברמן, עולה כי מדובר ב-802 בתי מחסה המאכלסים כ-6,000 איש שאיבדו את בתיהם ברעש. אך האנשים כאן אומרים שהמצב לא טוב. אפילו רחוק מכך. "יש לנו מים טריים ואוכל", אומר רנאן, תושב מקומי. "יש ביטחון במחנה הפליטים, אבל אין עבודה. אנחנו אמורים לחפש עבודה. . . וחדרי השירותים נוראיים".
220 אלף בני אדם נהרגו ברעידת האדמה בהאיטי שהתחוללה היום לפני שנתיים (לפי הערכות אחרות, מדובר ב-316 אלף הרוגים). לפחות 1.6 מיליון איש נותרו ללא קורת גג. גם היום נותרו בהאיטי 520 אלף תושבים ללא בית. יותר מ-70 אחוז מכוח העבודה במדינה מועסקים באופן חלקי או אינם מועסקים כלל.
לרוב התושבים אין גישה למים זורמים, בתי שימוש או גישה לרופא. נוסף על כך, מגפת הכולרה, שהפילה כבר אלפי חללים, עדיין מהווה איום, למעשה את האיום הגדול ביותר, על בריאות הציבור. וכן, האיטי נותרה גם המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי.
העולם התגייס בעקבות האסון ותרם, לפי ההערכות, 12 מיליארד דולר לשיקום המדינה; שלושה מיליארד דולר בערך תרמו האמריקאים לבדם, אבל אף אחד לא יודע מה גודלן האמיתי של התרומות - ואף אחד לא יודע לאן באמת הלך כל הכסף.
באו"ם אומרים שרק מחצית הכסף שהובטח אכן נתרם, וגורמים בהאיטי
לפני שנתיים, אחרי שהאבק התפזר, הסתובבו חסרי הבית בכל מקום בפורט-או-פרנס. כ-60 אלף הגיעו לאחד האזורים העשירים ביותר בעיר והקימו מחנה פליטים רעוע על מגרש הגולף היוקרתי והיחיד בעיר. ניהול מחנות הפליטים, ובכללם המחנה שהוקם על מגרש הגולף, הועבר לכוח המשימה המשותף של צבא ארה"ב והאיטי. גם כוכב הקולנוע שון פן התייצב במקום, נרתם לסייע ולקח חלק בהובלת מאמצי השיקום.
העבודה לא פסקה. הגשם והבוץ הפכו אתגר רציני, וגם בעיות התברואה שאיימו להביא עמן מחלות - החל בכולרה וכלה במלריה - הפכו איום קיומי. אחרי סדרה נוספת של גשמים, מים עומדים בשלוליות ובוץ רב, החליטו מפקדי המחנה וכוח המשימה בהאיטי להפחית את גודל האוכלוסייה ולהעביר 5,000 איש לאתר חדש - 15 ק"מ צפונית לפורט-או-פרנס.
האתר החדש, קורייל, היה גדול יותר ואמור היה להיות פגיע פחות למי גשמים ולהצפות. כדי לשכנע אנשים לעבור אליו, הציע הצלב האדום האמריקאי ערכת הייגינה אישית לכל אדם שיסכים לעבור, וכן שטר של 50 דולר.
צוות ההנדסה החל בהעברת הפליטים, אולם שוב, בהאיטי כמו בהאיטי, המזל הרע הכה. האוהלים הלבנים עפו בסופה הראשונה. קורייל נראתה כמו אזור אסון. בשעתו, נראה היה שזהו הפתרון הנכון כי לא הייתה אופציה סבירה אחרת. כיום, שנתיים לאחר מכן, כמו במחנה הפליטים טוטו כך גם בקורייל - העניינים נרגעו.
אך אדם אחד, ג'ין אמוס, יושב ומאזין לרדיו ואומר לנו שהדברים במחנה שלו דומים למחנות אחרים. "תסתכלו על הרחוב הראשי", הוא אומר. "זה המקום שבו ממוקמים השירותים. זוהי שדרת בתי השימוש".
בתי הספר הציבוריים הראשונים שהוקמו בקורייל כבר נסגרו, והיחיד שעדיין פועל הוא בית ספר פרטי שפתוח בין שני לשישי. "רוב הארגונים עזבו אותנו", מספר נהג אמבולנס ליד המרפאה הקטנה. "יש כאן מעט מאוד עבודה, והיה לי מזל. עבור האנשים כאן זה הבית החדש שלהם. כנראה זה גם יהיה הבית שלהם לתמיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם