על החיים: רונה רמון פותחת את הלב
האסון הכפול, ההתמודדות הבלתי אפשרית עם המוות וההתעקשות לשרוד. רונה רמון הפכה סמל לאומי. עכשיו היא שולחת עוד בן לצבא
יומיים אחרי חתונת רונה ואילן רמון נפל רון ארד בשבי הלבנוני. תחושת הדחיפות והלב היוצא אל הנווט הנעלם ליוו את הזוג הצעיר כצל נוכח-נפקד. "עם כל ילד, קריירה או שלב משמעותי במשפחה", אומרת רונה, "הייתה ההקבלה העצובה של איפה אנחנו ואיפה הוא". השנים נקפו, ממשלות התחלפו, והאסטרונאוט הישראלי הראשון יצא אל החלל.
בודדים ידעו שנטל עמו לשם את המכתב האחרון של רון ארד. ביקש לקרוא אותו מתוך המעבורת לעולם שוחר חופש. להפעיל קמפיין ספונטני של רוח האדם המרוממת, הגוברת על כל השיקולים. "זה לא קרה בסוף", אומרת רונה בעוגמה, "כי נאס"א פחדה להיכנס לנושאים פוליטיים".
עד מותו היה אילן רמון נציג ישראלי גאה מול האמריקאים והעולם. עם אסון הקולומביה הפכה רעייתו בעל כורחה לשליחה הממשיכה את דרכו. שנה לאחר האסון, לקראת האזכרה הממלכתית של נאס"א, קיבלה מהסוכנות את סדרי הטקס ולוחות הזמנים. "ראיתי שיש את ההמנון האמריקאי ומיד אחר כך דברים מפי הנשיא בוש. אמרתי, הם שכחו משהו, והרמתי טלפון לסטיב מקלין, היום ראש סוכנות החלל הקנדית שאילן מינה לאחראי על המשפחה במקרה אסון - אחת המסורות היפות בנאס"א.
"אמרתי לו, המארגנים שכחו להכניס את ההמנון הישראלי. סטיב שתק רגע ואחר כך אמר, את יודעת, רונה, שהאמריקאים לא שוכחים כלום. ובכל זאת בדק וחזר אלי עם התשובה שלאורך ההיסטוריה לא השמיעו מעולם המנון זר בבית הקברות הלאומי בארלינגטון". רונה רמון מחייכת חיוך קטן שצניעות וגאווה משמשים בו בערבוביה. "אולי באותו מעמד גיליתי גם בתוכי את תחושת השליחות שאילן האמין בה כל כך. אמרתי לסטיב, אם לא משמיעים את 'התקווה', אני לא באה".
ומה?
"הסוגיה הגיעה עד הנשיא בוש שאישר את הבקשה".
זו רונה רמון בקליפת אגוז. שגרירה לדברים שברוח. צומחת כמו עוף החול. הבן והבעל הפכו אותה לסמל. הפקיעו את אסונה הפרטי, האיום, לטראומה ציבורית. "סיטואציות מסוימות אפילו מצחיקות אותי", היא אומרת. "אני עוצרת תמיד לעוברי אורח במעבר חצייה. בישראל יש את ההלם הזה, שבכלל מכונית עוצרת. ואז אני עושה את התנועה שמזמינה לחצות את הכביש. אנשים מסתכלים על הנהג, ואז מסתכלים עוד פעם. בעיון. נדמה להם שהם מכירים אותי. האם החיים שלי היו טובים יותר אם היו רחוקים מעין הציבור? אני לא יודעת. זה מצב נתון שאני משתדלת למנף למקומות טובים".
המקומות הטובים של רונה הם קרן רמון הפועלת לקדם מצוינות וערכים בחברה, "שבוע החלל" שיחל ביום ראשון ושיאו כנס החלל הבינלאומי על שם אילן רמון (בשיתוף מכון פישר ומשרד המדע), ההרצאות שהיא מעבירה על צמיחה והתפתחות מתוך משבר, שני ספרים שהיא עומדת להוציא לאור - האחד מונולוגים בין אב לבן והשני מבוסס על עבודת המחקר שלה - וכן עבודתה המקצועית כיועצת ומטפלת הוליסטית.
"מיד אחרי קורס הטיס של אסף התחלתי לארגן את הקליניקה הפרטית שלי", היא אומרת. "החמוד הזה שגם קרא את התזה לתואר שני, עזר לי לסדר אותה". וחודש וחצי אחרי שנספה כבר חזרה לעבוד עם מטופלים שחוו משבר. "כי האמנתי בכל לבי", היא אומרת בפשטות, "שהמפגש האנושי ההדדי מצמיח את שני הצדדים".
הצד של רונה רמון חי ונוכח. היא רעננה, סקרנית, יפה וקורנת. אמא שממשיכה לרקוד, לאכול, להתרגש, לדמוע, לשקוע, להתאושש ובעיקר להביט נכחה. המסר שהיא משדרת לאנשים שחוו משבר, נכונותה להירתם לקידום החינוך והמצוינות והאמונה השלמה ברוח האדם מעוררי השראה ממש. "אנחנו מסתכלים על התמונה הגדולה", היא מחייכת במבוכה. "אילן ואני תמיד אמרנו שאנחנו אולי מפגרים, אבל אופטימיים".
השבוע ימלאו תשע שנים לאסון הקולומביה. במרכז פעולות ההנצחה יעמוד הכנס השנתי בבית חיל האוויר בהרצליה, הכולל מפגשים עם אסטרונאוטים מנאס"א ומסוכנות החלל האירופית (ESA), עידוד תחרויות והענקת מלגות לדוקטורנטים העוסקים במדעי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה. "היה הסדר מול נאס"א שהיא שולחת לישראל מדענים ואסטרונאוטים שלה מדי שנה", נזכרת רמון.
"ואני אמרתי, למה לא לנצל קצת את החבר'ה המדהימים האלה, החברים של אילן, שיפגשו את הנוער ושאפשר יהיה לחוש אותם בגובה העיניים. והם באו בשמחה כי הרגישו שהם משלימים את השליחות שלו, יצאו איתנו לסיורים בכל הארץ ויצרו מגע אישי חוצה גבולות וקונפליקטים עם ילדים ומבוגרים, בדואים מהדרום וחרדים בירושלים. השיעור היפה ביותר היה של חבר יקר שלנו, האסטרונאוט מייק מסמינוב, שסיפר לבני נוער ששבע פעמים קיבל סירוב מנאס"א ובכל זאת לא ויתר על החלום. המסר שלו היה הגשמה עצמית בכל מחיר ושאסור להתייאש".
אסטרונומיה היא מדע מסובך, לא?
"ייאמר לזכות האסטרונאוטים של נאס"א, שהם לא מתחילים לספר על ניסויים מורכבים אלא על הדברים המעניינים, היומיומיים, כמו איך הולכים לישון או איך הולכים לשירותים במעבורת חלל, מה קורה עם כוח המשיכה ואיך יש להם אינטרנט להתכתב עם הבית, כי הרי אסטרונאוטים נשלחים לפעמים לחלל לשלושה וארבעה חודשים".
ישראל היא מדינה מובילה בתעשיות הביטחוניות הקשורות לתחום החלל ומפעלי הלוויינים. אחוז הציטוטים של מדעני חלל במאמרים אקדמיים בינלאומיים מעמיד את ישראל במקום החמישי. במסגרת פרויקט בהובלת קרן רש"י ושיתוף קרן רמון זכו בני נוער ממרכז רמון בבאר שבע בפרס בתחרות הבינלאומית "צעד ראשון לפרס נובל בפיזיקה".
באולימפיאדת החלל מקיימת גוגל, בשיתוף קרן רמון ומכון דוידסון, תחרות שבמסגרתה בני נוער נדרשים להגיש סרטון עם הצעה לניסוי מדעי שיבוצע בחלל. גם כאן ישראל היא במקום החמישי במספר ההצעות. "הפרזנטציות נראות לפעמים כאילו הנוער היה באמת בחלל, ביצע את הניסוי וחזר לכדור הארץ", מתפעלת רמון. "לפעמים אני אומרת שהיה מעניין לשלוח את החומרים לנאס"א, לראות מה הם אומרים על הרמה והאיכות".
הפעילות לא מכוונת למחוננים בלבד?
"היופי במדעי החלל הוא שאפשר להשתמש בהם לכל דבר כמעט. יש חלל בתנ"ך, בספרות, בביולוגיה וכמובן בפילוסופיה. אפשר לקחת את זה לאן שרוצים, ממחקר גבוה למדע פופולרי. תעשיית החלל מחוברת לחיי היומיום. החיתולים החד פעמיים נולדו כפיתוח לאסטרונאוטים וגם דבק הסקוץ'. אפילו המנות החמות הן תוצאה של פיתוח מזון מיובש שהאסטרונאוטים לוקחים לחלל. לנאס"א הייתה בעיה עם העט הנובע שזליגת הדיו שלו היא כלפי מטה. בחלל הרי אין 'למטה'. אז הם פיתחו את העט הכדורי. והרוסים, שלא היה להם כסף, לקחו לחלל עיפרון".
אילן רמון ז"ל היה ילד קטן כשניל ארמסטרונג נחת על הירח. "וזה עשה לו את זה", אומרת אלמנתו. "חברי ילדות מספרים שכבר בגן אמר שיגיע לחלל. המסע שלו היה כנגד כל הסיכויים. אפילו לקורס טיס לא היה אמור להתקבל בגלל עניין רפואי שפשוט לא עלו עליו והעבירו אותו. הצמיחה שלו בחיל האוויר וכל המסלול של טייס ומפקד טייסת היו מתוך אהבה גדולה למדינה וגם לטיסה. רואים את החיבור הזה אצל טייסים ששבים מגיחות. אתה עושה את מה שאתה אוהב ובסוף עוד משלמים לך על זה.
"אילן היה איש מקסים. זכיתי לחיות לצדו של אדם שתמיד תמך ועודד, גם ברמה הזוגית והמשפחתית וגם בקריירה. זה היה הדדי, ככה גדלנו. ככה נהגנו כסטודנטים כשרק הכרנו וכך היה כשהקמנו משפחה ויצאנו לעבודה. הפרגון והאמונה האחד בשני אפשרו לנו להתפתח נורא יפה. היוזמה להצטרף לצוות המעבורת כטייס החלל הישראלי הראשון נולדה אחרי רצח רבין, כהסדר בין הנשיא קלינטון לראש הממשלה דאז שמעון פרס. זה התחיל בטלפון אל אילן, 'רוצה להיות אסטרונאוט?', וצחוק גדול מהצד השני ומשהו כמו 'תעזוב אותי בשקט, תן לי ללכת הביתה'. כל תהליך הבחירה הגיע מחיל האוויר".
למה דווקא הוא?
"אילן היה האדם הנכון בזמן הנכון. אגב, הוא תמיד אמר את זה על כל תפקיד. הרבה מנהיגים בעולם משתמשים באותו משפט".
ב-98' העתיקה משפחת רמון את מושבה אל מתקן האימונים לאסטרונאוטים בארצות הברית. בני הזוג וארבעת ילדיהם - אסף, טל, יפתח ונועה - נערכו לאימונים לקראת הטיסה שהיו אמורים להימשך כשנה, אך נאס"א דחתה את שיגור קולומביה שבע פעמים והשהות התארכה.
"אילן כינה את המעבר לארצות הברית יציאת מצרים", מחייכת רמון, "כי נועה הייתה אז בת שנה, וההסתגלות לא הייתה פשוטה. התחושה הייתה שיוצאים להרפתקה בארץ זרה, שפה חדשה, דיסנילנד. ובאמת הייתה חוויה יוצאת דופן. רק המהות שלה לא הייתה מוגדרת. היה צריך לצקת תוכן לתפקיד ולהרחיב את הזהות.
"אני זוכרת עד היום את המפגש הראשון עם אסטרונאוט ממוצא גרמני, שהוא ואשתו אירחו אותנו נורא יפה בביתם. אבל כשיצאנו משם הסתכלנו האחד על השני ושאלנו מה עשו ההורים שלהם. האמירה הזו הייתה החיבור המשמעותי הראשון של אילן עם היותו דור שני לשואה".
"אילן נחשף גם לקהילה היהודית הבינלאומית והבין כמה משמעותי להם להראות שהשליחות היא לא רק של חיל האוויר הישראלי אלא של העם היהודי והאנושות כולה. היה נורא יפה לראות את התהליך הזה אצל כל האסטרונאוטים. אנשים שמגיעים כל אחד ממדינתו ועובדים למען מטרה נעלה במקום שמטשטש את ההבדלים בין דת, לאום וצבע. גם אילן עבר את התהליך הזה ולכן הציטוטים האחרונים שלו מתוך המעבורת יועדו לעולם כולו".
ואת?
"אני המשכתי ללמוד וגם קצת עבדתי כמטפלת הוליסטית. יוסטון, טקסס היא מקום כל כך שמרני, והיה מאוד מעניין לראות את התושבים שם נפתחים לתחום. היו לי גם לא מעט מטופלים מנאס"א. שמח- תי להיות שם בשביל אילן וגם בשבילי. בעצם זכינו באילן כבעל וכאבא כשנסענו לארצות הברית. התפקידים בחיל האוויר בארץ היו תובעניים ולא השאירו הרבה מקום בשבילנו.
"בארצות הברית הוא היה הרבה יותר נוכח, ועם זאת המשפחה כולה התגייסה להגשים את המטרה שלו. זה לא היה עובד אחרת. אמרתי פעם לילדים שאם לא היינו מחבקים ומחייכים לאילן בהגשמה שלו, הוא לא היה יכול לחייך אל העולם. היינו מודעים לתפקיד שלנו, אבל לא הייתה תחושה של הקרבה".
הצלחת להתחבר לעולם שלו?
"העולם של נאס"א מעניין ומסקרן. אנחנו הנשים יצרנו לנו קבוצת רכיבה על אופניים שהפכה להיות קבוצת התמיכה הלא רשמית. היו לנו טיולים משותפים, חשיפה תרבותית גדולה, עירוב מסורות וחידוד הזהות היהודית. חגגנו את החגים שלהם והם את שלנו".
מעבורת החלל קולומביה ערכה 80 ניסויים. רמון השתתף בניסוי האבק הישראלי שתוכנן באוניברסיטת תל אביב במטרה לחקור כיצד משפיעות סופות אבק על המזרח התיכון. "הצוות של אילן גילה 'שדוני חלל', שזה ברקים שעולים מהאטמוספירה ומעלה", מבארת רונה. "כשמסתכלים מהחלל אל הסופות רואים תופעה של קרינה שנפלטת מהעננים כלפי מעלה. אילן וחבריו צילמו את ה'שדונים' האלה. מאז היפנים העלו מצלמה דומה לשלנו והם ממשיכים את הניסוי מהמקום שנעצר".
בפברואר 2003 המריאה המעבורת ועל סיפונה רמון שנטל עמו חפצים שונים המייצגים את החברה הישראלית. בין השאר היו עמו דגל חיל האוויר, מגילת העצמאות, אבן עם סמל אוניברסיטת תל אביב, דגלון הנושא את סמל העיר רמת גן שבה נולד ועוד אחד של באר שבע שבה גדל, העתק הציור "כדור הארץ במבט מהירח" שיצר נער יהודי במחנה הריכוז טרזין, ספר תורה מהמחנה שהיה שייך לפרופ' יוסף יהויכין ז"ל וכן דולר מהרבי מלובביץ'. ב-1 בפברואר נספה רמון עם כל צוות הקולומביה שהתפרקה עם חזרתה לאטמוספירה.
"אילן תמיד אמר שהוא מחכה לרגע הנחיתה", אומרת רמון. "אני לא יודעת אם זו תחושה מוקדמת, אבל לקראת סיום המשימה הייתה איזו דריכות אצל כולנו למרות שלא ידענו שום דבר על התקלה. ייחסנו את המתח לרצון הטבעי שהכל כבר יהיה מאחורינו ושנוכל לחזור הביתה ולהמשיך בחיים.
"היינו עם שאר המשפחות בחדר הבקרה של נאס"א. קיבלנו את ההודעה על הנחיתה ואין מעבורת. למעבורת אין שתי הזדמנויות. היא לא יכולה להתעכב ולנחות מאוחר יותר. התהליך הוא רציף. זה לא אוטו עם פקקי תנועה וגם לא נחיתה עם מנועים כמו בואינג, שאם יש פתאום תקלה הוא יוצא לעוד סיבוב או הקפה. מעבורת חלל - או שהיא מגיעה או שהיא לא מגיעה. ידענו על כך מראש, ולכן אי הידיעה הייתה גם כן סוג של ידיעה למרות שחיכינו לידיעה הסופית".
חזרו הביתה ונזרקו באחת לצונאמי ענק של אבל לאומי. תמיכה וחיבוק, אך גם אובדן הפרטיות. שבועות אחדים לאחר מכן התגלו בצפון טקסס שמונה דפים חרוכים, שרידי יומנו של רמון שכתב במהלך השהות בחלל. הדפים שרדו את הפיצוץ שהתחולל כאשר המעבורת טסה בגובה 60 ק"מ והגיעו לקרקע כמעט בשלמותם. על אחד מהם, ששוחזר בעזרת שרון בראון מהמחלקה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, כתב רמון את מילות הקידוש לליל שבת. הוא גם טרח לנקד אותן כדי שלא לטעות בהגייתן. "זו הוכחה שנסים קטנים קורים", אומרת רונה.
שלושה חודשים לאחר מכן נפטר גם אחיה מלוקמיה אקוטית. "תרמתי לו מח עצם וזה לא עזר", היא אומרת בצער. "זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לגבולות המכוערים של אובדן הפרטיות. כשסיימתי את המהלך הרפואי של תרומת מח העצם, עליתי לאחי וראיתי אותו מסתובב במחלקה בחוסר מנוחה. הוא אמר, היה פה כתב עם מצלמה, הוא מחפש אותך. אני חושבת שאם הצלם היה פוגש אותי, הייתי חושפת עוד פן באישיות שלי שעובד בסיטואציות כאלה. למזלו, הוא נעלם במסדרונות. אז וגם אחרי האסון עם אסף, הגבולות היו פרוצים מאוד. רק בשנתיים האחרונות אני מרגישה שיש שינוי ושהיחסים שלי עם התקשורת באים ממקום של כבוד".
הזכרת תקלה במעבורת שהייתה ידועה לנאס"א.
"שבעה חודשים אחרי האסון הזמינו אותנו לשמוע את הדוח על התרסקות הקולומביה. התברר שהמהנדסים התריעו על תקלה שבע פעמים במהלך המשימה, אבל האחראים התייחסו לזה בשאננות. הייתה התנהלות ארגונית קלוקלת שלא טופלה כמו שצריך. זו התרבות האמריקאית שגם אני דבקתי בה עד פרסום הדוח.
"רק כשהוזמנו לשמוע את הפרטים מצאתי את עצמי שוב נציגת ישראל, היחידה שצריכה להיזהר בגלל המשך יחסינו עם סוכנות החלל, ומצד שני גם אישה פרטית שאיבדה את בעלה מול מחדל. הייתי זהירה, אבל אז אמר ראש סוכנות החלל דאז, 'אנחנו נתקן את זה ונמשיך הלאה'. האמירה הלא ראויה הזו כל כך קוממה אותי. הרגשתי שכל הקוצים הצבריים נעמדים לי.
"אנחנו לא מדברים על גלגל ספייר שאין לנו להחליף אלא על דבר שטוען התייחסות הרבה יותר מהותית. אמרתי את מה שאמרתי, ואז גם המשפחות האחרות התחילו להביע את דעתן. מאוחר יותר כתבתי מכתב שהתגלגל כמו כדור שלג והביא את ראש סוכנות החלל ליוסטון כדי להבין את עמדתנו. ומשם התחיל מהלך יפה בנאס"א של למידה והתייעלות".
האסון הכבד איחד המונים. מכרים וזרים התגייסו למען המשפחה, מבכים יחד איתה את מותו של טייס החלל יפה התואר שהפך לאגדה עוד בחייו. ורונה במרכז. אלמנה שלצד האובדן המייסר והגעגועים המכלים צריכה להעניק בית שמח ואיתן לארבעה ילדים.
"מתוך ההתמודדות עם האובדן, שטמן בחובו עוצמות כאב כל כך גדולות, גיליתי בתוכי חוזק שלא הכרתי", היא אומרת. "היה לי ברור שאני חייבת לטפל בעצמי כי אני אחראית לארבעה ילדים ולמשפחה מורחבת וכואבת. כולנו חיפשנו את הדרך ומצאתי שגישות טיפוליות מסוימות עובדות עלי יותר ואחרות פחות. התהייה של מה קרה לי הביאה אותי למחקר, כי הייתי צריכה להבין וגם לקבל איזשהו גיבוי אקדמי לתחושות המבולבלות שהציפו אותי".
מיד אחרי הלוויה שהתקיימה בנהלל, החליטה לשוב עם משפחתה לארצות הברית. "ההחלטה התקבלה אצלי בבהירות מוחלטת, למרות שהכי טבעי זה לחזור הביתה לישראל, למשפחה ולחברים. הילדים היו כבר ארבע שנים ביוסטון, הצעירים דיברו רק אנגלית, ולהוסיף להם עוד טראומה של מעבר על הטראומה שחוו לא היה נכון. גם מערך התמיכה של נאס"א היה יוצא מן הכלל, ואחרי התאונה הייתה התגייסות מאוד גדולה למעננו בקהילה הישראלית והיהודית. השנה וחצי שהיינו שם סייעו לנו להחלים ולהתאושש. וגם לבנות במקביל בית בישראל, כי לא היה לנו לאן לחזור.
"זו הייתה תקופה שבה גיליתי את הבהירות המחשבתית. מה נכון ומה לא נכון לנו. וכשלא ידעתי, ידעתי שההחלטה לא להחליט היא הנכונה. היה אובדן קשה מאוד, אבל גם בתוך הכאוס בחרתי במה להסתכל. הכאב היה כאב, אבל אני רציתי לדעת מה עושים איתו והייתי חייבת ללמוד איך ממשיכים ממנו והלאה".
ומה גילית?
"שברמה המשפחתית, מה שנדרש מעל הכל זה לתת לכל אחד להתאבל ולהחלים בדרך שלו ובתהליך שהוא בחר. ילדים ונוער חווים אובדן בצורה שונה ממבוגרים, ומעבדים אותו בכל פעם בדרך אחרת. התפקיד שלנו הוא להציע להם מרחב ולכבד את התהליך. זה היה כמו תינוק חדש שנולד במשפחה. כל אחד מהאחים עובר את מה שהוא עובר עם הלידה עד שהוא תופס מחדש את מקומו במערך שהשתנה. זה קורה גם כשאחד מבני המשפחה חסר".
הילדים הצילו אותך מעצמך?
"זה קורה במקביל כי לא שוכחים לרגע את הכאב האישי. סייעתי לילדים כי הייתי השלד שמחזיק את המשפחה בעת ההיא, וכל אותו זמן הכאב מהותי כל כך, רוחש מעל וגם מתחת לפני השטח. כשאני מדברת עם מטופלות שלי שחוו אובדן, אני אומרת להן שהתפקיד שלנו הוא כל הזמן לדאוג לעצמנו. לא מתוך מקום אגואיסטי אלא מתוך ההבנה שכשטוב לנו, טוב גם לילדים שלנו. באיזה שלב זה גם מתהפך, כי כשטוב להם, טוב גם לנו".
התחום הטיפולי התפתח אצלה בשנות התשעים. עד אז הייתה מורה לחינוך גופני. במלחמת לבנון גם לימדה עברית עולים חדשים בנהלל, "והם היו כל כך בפאניקה שתפסתי את אילן ואמרתי לו, אתה חייב לבוא איתי לכמה דקות, שירגישו שיש מישהו שמגן עלינו. והוא בא, כמובן, עם המדים והסרבל ואמר להם, חבר'ה, אנחנו פה שומרים עליכם, אל תדאגו".
משם הלכה לחפש את הדבר הבא והגיעה לרפואה משלימה הוליסטית. "אחרי האסון עם אילן חזרתי ללמוד והקדשתי את התואר השני להשפעות האובדן. הרי כולנו מדברים על תופעות פוסט-טראומטיות לצד השיקום והצמיחה. למדתי שמצבי משבר הם קטליזטור גם להרחבה ולמודעות עצמית כי אנחנו מתעמתים עם השאלות הגדולות הקשורות למהות החיים ובמהלך החיפוש העצמי מתחברים לדבר גדול יותר - לחברה, לאלוהות, לכוח טבע או לגורל. החיבור הזה, ולא משנה לאיזה כוח עליון, יוצר ומעורר את ההחלמה. צריך רק מניע כדי להשתחרר ממעגל הקסמים. לא רק להגיד אני רוצה אלא גם לפעול ולהתחבר למקומות המלאים בחיים".
במשפחה, במקום המלא בחייה, נשבעה לעצמה שלא תגונן מדי. "אני לא טיפוס חרדתי", היא אומרת נחרצות. "עד האסון עם אילן בכלל פחדתי לטוס, אבל אחר כך הפחד נעלם ואני טסתי וגם הטסתי מטוסים וצנחתי צניחה חופשית עם הילדים שלי. אני חושבת שיש משהו באדרנלין שמאוד מחיה והמשפחה שלי הייתה צריכה קצת אדרנלין. גם עכשיו הטיולים שלנו מאתגרים. זה עושה לנו טוב".
האסון עם אסף היה מכה מתחת לחגורה. הנער שידע לעוף, בנו הבכור של טייס החלל, התגייס בעקבותיו לחיל האוויר וסיים בהצטיינות את קורס הטיס במגמת קרב. ב-13 בספטמבר 2009, שבועות אחדים לאחר סיום הקורס, נהרג במהלך אימון מבצעי כשהטיס אף-16, ביצע תמרון חד, לקה ככל הנראה באובדן הכרה ונפל אל מותו בדרום הר חברון.
"אומרים שנפש התינוק בוחרת את הוריה", אומרת רונה רמון והמבט בעיניה אינו מסגיר דבר. "אז התברכתי בילד מופלא. ואין מה להוסיף. כל הורה שמדבר על בנו החסר יגיד את אותם הדברים. ואסף הוא בני הפרטי, שלא כמו אילן, שהיה דמות ציבורית ולאומית".
כבר כשהיה בגן, בדיוק כאביו, אסף חלם להיות טייס. "או צייר או טייס", מחדדת אמו. "כמובן שהעובדה שחי בסביבה מאתגרת ומסעירה השפיעה עליו בדיוק כמו בנים לרופאים או בנים לאדריכלים. אסף גדל מגיל צעיר בבסיסי חיל האוויר והעוב- דה הזו השפיעה על הרצון שלו. שמחנו כל כך שהוא הצליח לממש את חלומו".
חתמת לו על טופס הוויתור כבן למשפחה שכולה.
"כן. הרגשתי במעמד הזה שאני שולחת אותו לדרכו כאדם בוגר. החרדות לא מניעות אותי. אפשרתי לבני ולעצמי כפרויקט משפחתי לעשות רישיון לאופנוע. כשטל התגייס, התברר בדיעבד שגם התפקיד שלו הצריך את החתימה שלי. בסוף זה הפך לבדיחה. היינו אומרים, הוא שירת שנתיים וחצי בלי חתימה, אז שימשיך ככה. אנחנו לא יודעים מה צופן העתיד, והתפקיד שלנו כהורים הוא לתמוך בילדים כדי שיגשימו את עצמם".
לפני חודשיים ליוותה ללשכת הגיוס את בנה השלישי יפתח, ממשיכה כרונולוגיה ארוכה של בעל ובנים בצבא. "אני מוצאת את עצמי מגהצת מדים בשבת כבר כמה שנים ברציפות", היא אומרת בשקט. ובכל יום ראשון מאז האסון עם אסף, לקראת שעת הצהריים, יש את חוסר המנוחה הזה והמבט החטוף שלה שנודד אל השעון.
ביום ההוא איש לא הכין אותה לאופן שבו תקבל את בשורת האיוב. "הגבול היטשטש בין זכות הציבור לדעת לבין הצנעה של הרגע הקדוש הזה, שהיה שלי ושל משפחתי בלבד", היא אומרת. "מבחינה צבאית אפשר להגדיר אותו כשטח צבאי סגור. אבל מה קורה בבתים הפרטיים שלנו? זה היה איום ונורא. עיתונאית אחת התקשרה. ניסתה להבין אם אני יודעת משהו. והייתי לבד בבית. ניסיתי לבדוק מה קורה באינטרנט. צלמים התחילו להתגודד מאחורי הגדר. הם לא נכנסו לתוך הבית אבל מצלמות הזום שלהם צילמו אותי בחצר ביתי. פשוט כך".
איך מרימים את הראש אחרי מהלומות שכאלה? "התפיסות הרוחניות מאפשרות את המשכיות החיים", אומרת רמון. "זה כמו אוטובוס שיורדים ממנו בתחנות שונות ואנחנו הנוסעים נשארים בו ושואלים את עצמנו מה עושים הלאה. ואז בוכים על מי שירד, אבל גם ממשיכים לנסוע לאנשהו. אני מתנהלת בשביל החיים בחוסר הידיעה על מה שמחכה לי מאחורי הפינה. ודווקא משום כך עלי לעשות את המיטב היום ועכשיו".
המיטב של רמון הוא החזרה לקליניקה הטיפולית. באמצעות אסונה הפרטי היא מסייעת למטופליה שחוו גם הם אובדן. "ואין בינינו תחרות או השוואה", היא מחדדת. "אני אומרת להם, אף אחד לא מבין עד הסוף מה עובר עליך, גם אני לא מבינה וגם אתם לא מבינים מה עובר עלי".
חמישה שלבים מסבירים את תהליך השינוי והצמיחה. "הראשון הוא הקריאה לשינוי. כשחווים משבר חיים קשה כמו במקרה שלי, מבינים שצריך לשנות משהו כי החיים הקודמים כבר אינם. צריך פרק אחר, חדש. גם שינויים קטנים הם פרקים חשובים בספר החיים. השלב השני הוא חיפוש משמעות. ועבורי זה היה השלב הראשון והבסיסי ביותר. אחרי התאונה של אילן, ילדי היוו עבורי את משמעות החיים, ולכן הבטחתי לעצמי ולהם שאעשה הכל כדי לגדל אותם בבריאות גופנית ונפשית.
"השלב השלישי הוא המאבק. השאלות הגדולות. אני החלטתי להפוך את ה'למה' ל'לשם מה'. בדקתי מהם חיי ומה התפקיד שלי בהם ואיפה אני ומה אני בכלל. התעמתתי עם השאלות הגדולות והרוחניות האלה. זה שלב שמאופיין במסע פנימי עמוק שמאפשר לקבל תובנות אחרות על החיים. השלב הרביעי הוא התובנות עצמן. מתוך התמודדות עם כאב שהוא כמעט בלתי אנושי, צצות התובנות על המקום החדש שלי בחיים. והשלב החמישי הוא החזרה לחיים מלאי משמעות.
"כוחו של הרגע הפך להיות משהו כל כך בנאלי, אבל לחיות את החיים מתוך הרגע, זו התנהלות אחרת לחלוטין. אנשים מוצאים את התובנות האלה בכל מיני דרכים. יש שימצאו את זה בקורסים רוחניים, יש ביוגה, בקריאה של טקסטים פילוסופיים או בטיפול פסיכולוגי. כל אחד בדרכו שלו ימצא את התשובות".
ואת?
"הלימודים חידדו אצלי את האינטואיציה, אותה חוכמה פנימית שגיליתי בעצמי. כל התאוריות, המחקרים והמסקנות שנחשפתי אליהם במהלך הלימודים והעבודה על התזה יצרו אצלי מקור של התפכחות והבנה איפה אני נמצאת, מה קורה לי ולאן אני לוקחת את זה. אני ומשפחתי חווים את הכאב והתסכול כמו כל משפחה שכולה אחרת. ותמיד במפגש עם הורים שכולים אני יכולה ללמוד מהם לא פחות ממה שהם לומדים ממני".
לא קשה לך לטפל באסונות של אחרים שמזכירים את הכאב על יקירייך?
"לא, כי אנחנו מהאסון והלאה. אנחנו לא יכולים לשנות את האסון, אנחנו יכולים לשנות את ההתמודדות".
העובדה שאת למודת אסון כמוהם מקילה על המטופלים?
"כנראה. אנשים אומרים לי את זה. לצערי, יש לי את הניסיון גם ברמה האישית, לא רק המקצועית. אז בוודאי שאני חושבת שיש פה סוג של סיוע מוגבר. איזו זירה אחרת של דברים שמובנים קצת יותר למי שיושב ממול. כי תמיד אחרי אסון התחושה היא שאף אחד לא מבין באמת עד כמה עמוק הסבל, עד כמה איומה תחושת האובדן. אף אחד לא יכול להבין עד הסוף מה שהשני עובר, ובכל זאת יש את הנחמה שאני והמטופלים שלי עוברים את אותו המסע, כל אחד מהמקום שלו, ויש נקודות מפגש".
ייתכן שאת מקור השראה עבורם.
"כן, ככה הם אומרים. וזה בסדר, אין לי בעיה להיות להם מקור השראה. ואם אני מייצגת עבורם את המשכיות החיים ואת החיות והסקרנות אז זה בסדר גמור. הרי גם לי יש את המודלים שלי".
מיהם?
"משפחה שכולה. אם שאיבדה את אחיה הבכור ואת בנה בכורה והחליטה שלא תגדל את ילדיה בבית מתאבל לא כמו בבית שהיא גדלה בו, אלא בבית מלא שמחה. היא הגיבורה שלי".
החיים ממשיכים גם במקום שבו הגורל אכזר וחמדן ופגיעתו עולה על כל דמיון. "התאונה עם אסף לימדה אותי יותר מכל שאין לי שליטה על האירועים של חיי", אומרת רמון. "בתור אדם שמאוד אהב להיות פריק קונטרול, למדתי לשחרר יותר. אין לי שליטה, אבל יש לי את חסד הבחירה להחליט מה לעשות עם ההווה שלי ולצקת לתוכו משמעות.
"אני לא מתחברת למילה 'להתמודד'. אני פחות מתמודדת. אני יותר זורמת. אני יוצרת תוכן ועניין בחיי. מתמסרת לדבר הגדול ועם כל הקושי בוחרת מה לעשות עם הרגע. כמו למשל לחזור לתפקיד המטפל. לתמוך באנשים שחווים משברי חיים. לראות דרך התרומה והנתינה איך עושים סדר ומאיפה מתחילים בכלל. זה מקום שנותן לי הרבה משמעות. עושה לי טוב ללוות ולפגוש בני נוער וצעירים המתלהבים מהעשייה שלהם סביב נושא החלל והתעופה וסביב נושא ההגשמה העצמית והתרומה החברתית. התברכתי לעבוד עם אנשים שרוצים לקדם מטרות חברתיות ואת החברה הישראלית בכלל. זה מאוד מספק ומחזק".
יש נחמה בכך שלאסף יש לפחות את אביו במקום המסתורי הזה שנקרא מוות, ושלאילן יש לפחות את בנו לידו?
"אין בזה נחמה. הנחמה היחידה היא רק הדברים שסביבי, חיי המלאים והאפשרויות הפתוחות בפני. הבת שלי שאלה אותי השבוע, מה השאיפות שלך? ואני חשבתי, כאילו, לטפס על הרים? מה אנחנו יודעים בעצם? לאן החיים מובילים אותנו? הרי לא סתם אמרו'חכם השביל מההולך בו'.
"אנחנו כולנו ברגים קטנים בתוך מערכת ענקית. ואני שמחה שמצאתי את המקום להתברג בו גם ברמה האישית וגם ברמה המקצועית והחברתית. היכולת שלי להכיר את המקום שאני נמצאת וגם את תכונותי הטובות והרעות מעניקה משמעות. אז אני לא אומרת שלא כדאי לתכנן תוכניות גדולות למסלול חיינו, אבל יחד עם זה, שהתכנון הגדול לא יעיב על הרגע הזה, הקטן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם