פרשת ההטרדה: רה"מ ניצח את התקשורת
כל העובדות הקשורות לעיכוב בבירור התלונה נגד נתן אשל מעידות על הפחד שנתניהו ושליחיו מטילים על התקשורת החופשית שעוד נותרה כאן
בין המתלוננים, על פי העיתונים, המזכיר הצבאי אלוף יוחנן לוקר. ב"עיתון" הרביעי, הייתה כותרת ראשית אחרת: "מסתמן", זעק "ישראל היום" לקוראיו, "האלוף אמיר אשל - מפקד חיל האוויר הבא".
וואו. היה אפילו סמל של חיל האוויר, ותמונה של אשל. אמיר אשל, לא נתן. אגב, תמונה של לוקר לא הייתה. הידיעה ההיא על לוקר האומלל והתלונה ליועמ"ש נדחקה, באותו עיתון, אל מעבר להררי החושך, עמוד 11. גם שם לא הייתה תמונה של לוקר. ולא היה לו כל זכר. או, במילים אחרות, על פי "ישראל היום", מסתמן: האלוף לוקר יוק. הלך עליו. הוא, מפקד חיל האוויר כבר לא יהיה. ועכשיו לביאורים, שהרי לא כל הקוראים שולטים ברזי הפיליטון הזה.
עד לפני רבע שעה היה האלוף יוחנן לוקר, איש חיל האוויר ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אחיו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה (הראל לוקר), מועמד מוביל לתפקיד מפקד חיל האוויר. לוקר היה המועמד של נתניהו, שניסה, על פי הפרסומים, לכפות אותו על הרמטכ"ל. הדברים הגיעו עד כדי כך שהרמטכ"ל בני גנץ נאלץ להכריז ש"רק אני אמנה את מפקד חיל האוויר הבא", כדי לנסות, נעבעך, להעמיד את הבחשנים למיניהם על מקומם.
והנה, הפלא ופלא, בדיוק בבוקר שבו מתפרסם שלוקר הוא אחד מאלה שהלשינו על אשל, נתן אשל, מתנער ממנו "ישראל היום" בחינניות של קרנף בחנות פורצלן. אין יותר לוקר. ועוד משהו: נתן אשל, גיבור הדרמה כולה, היה סמנכ"ל "ישראל היום" ונחשב עד היום למקשר בינו לבין לשכת ראש הממשלה, או בין השופר לפה התוקע בו את תרועותיו. אז הנה, הא לך האלוף לוקר, תגובה ציונית הולמת.
העניין הוא שמעלליהם של החברים בלשכה החשובה במדינה ובעיתון שלה ירודים כל כך, תעלוליהם שקופים כל כך, רמתם נמוכה כל כך, עד כי במרוצתם להכניס ללוקר בזמן אמיתי שכחו שבאותה הזדמנות הם גם חושפים את עצמם, וגם מאשרים בדיעבד את כל הפרסומים על בחישתה של לשכת ראש הממשלה בזהותו של מפקד חיל האוויר הבא.
כאן כולנו אמורים להפסיק לצחוק, ולהיזכר שבעצם לא מדובר בפרק מתוך "סיינפלד" או באפיזודה של "המלון של פולטי", הם הרי בחיים לא היו מעזים להמציא עלילה כזו, מדובר בחיים שלנו, בחיל האוויר שלנו, ובגורל שלנו. כל אלה, מסתבר, נתונים בידיו של אדם שנראה כמו הרשל'ה, ומתוחכם קצת פחות ממנו. נתן אשל שמו.
האמת היא שמבחינתי, היום בבוקר, הכותרת המתבקשת ב"ישראל היום" צריכה להיות משהו כזה: "מסתמן: חילופי תפקידים בצמרת. אלוף אמיר אשל יהיה ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, סמל נתן אשל יהיה מפקד חיל האוויר, ואילו אלוף יוחנן לוקר לא יהיה. תזכירו לנו מי זה בכלל".
ועכשיו ברצינות. הבשורה הרעה היא שבנימין נתניהו ניצח. יכול להיות שלא מדובר בניצחון סופי, אבל זה המצב בינתיים. העובדה שאני נדרש לפרשת אשל ימים ארוכים לאחר שפרצה לאור (היא מתקיימת כבר חודשים רבים במחשכים), העובדה שערוצי הטלוויזיה עוד גמגמו והתבלבלו והתברברו ביומיים הראשונים ("מעמדו של אשל יציב", דיווחו הפרשנים
רוח המפקד נושבת בכל מקום, רוח פרצים רעה שמשחיתה כל חלקה טובה ומקפיאה את הדם בעורקים. כן, אודה ולא אבוש, אני מצנזר את עצמי לא מעט בחודשים האחרונים. כן, למרבה הצער, זה בגלל המרדף האינסופי שמתנהל אחרי, ואחרי רבים אחרים, מרדף שכלב התקיפה הראשי בו הוא נתן אשל עצמו, הוא ולא אחר, מסור תמיד למצוות אדוניו וגבירתו, או להפך, לא מהסס לאסוף חומר על עיתונאים, לנסות לפגוע בפרנסתם, ואם יש צורך, למוטט ערוצי תקשורת שלמים כדי להזיק להם, אז אדרבה. יעלה כמה שיעלה.
הפלא ופלא, אתמול, בסמיכות לפרשת אשל, פורסם גם שישראל ירדה שישה מקומות בדירוג העולמי של חופש העיתונות. לא שישה מקומות ירדנו אלא 60. נקווה שנצליח לטפס חזרה מתישהו. כמה דיווחתי כאן על שיכרון הכוח הזה, על האדנות וההתנשאות, ללא הועיל.
מזל שהיה לנו הפעם את ספי עובדיה החרוץ, איש גלי צה"ל (מעניין אם סיפור דומה, לא על נתן אשל אלא על אהוד ברק היה מתפרסם שם), שהוציא את הפרשה העכורה הזאת לאור, ומזל שהיו בלשכת ראש הממשלה מספיק אנשים שהבינו שאם לא ידווחו על הסיפור לרשויות המוסמכות, יהיו שותפים לו.
הם הבינו את זה כי התייעצו עם מי שהיה יועץ משפטי לממשלה לפני יהודה ויינשטיין, מני מזוז שמו.
אפרופו מזוז: חבל שגם יהודה ויינשטיין עצמו לא מתייעץ עם קודמו מזוז. לו נועץ בו, היה יכול לשמוע מה קרה בסיפור אחר, בו חיילת כרכרה סביב שר בממשלה, ביקשה להצטלם איתו, כרכה את גופה סביבו, חיבקה אותו בחום, ואחר כך התנשקה איתו לפרידה, השר לקח את זה רחוק מדי ונישק אותה בפיה.
הסיפור ההוא, של חיים רמון, נמשך שתיים-שלוש שניות. נשיקה, הבנה שאין שיתוף פעולה, נסיגה, זהו. קאט. רמון פרחח הולל חסר טקט, המעשה לא היה ראוי, לו אני אביה של החיילת הוא היה חוטף ממני סטירה. מצד שני, אין גבר שלא עמד בחייו כמה עשרות פעמים בסיטואציה הזאת. אתה מבין שהיא רוצה, אתה לא מבין נכון, ונסוג מיד. אין אדם סביר שלא יודה שהפרשה הזו היא סיפור של טעם רע, מקומה אינו במשפט הפלילי.
אז זהו, שלא. רמון היה שר משפטים שדיבר על רפורמות, בממשלת אהוד אולמרט. תוך חצי שנייה כל המשטרה הייתה עליו. מפקדת יאח"ה, מירי גולן, אישה שומרת שבת בדרגת תת ניצב, חיללה שבת והפעילה לחץ כבד על החיילת, שבכלל לא רצתה להתלונן. חוזר שנית: היא לא רצתה להתלונן. אבל גולן אמרה לה (מה שלא היה נכון) שאם היא לא תתלונן, רמון יתלונן נגדה.
בסוף הוציאו ממנה תלונה, השעו את רמון, שפטו אותו, הרשיעו אותו, השקיעו בכל זה אנרגיות אדירות וכספים רבים (חיקורי דין במרכז אמריקה, מה לא היה שם) והעיפו את רמון לכל הרוחות (אבל פרופ' דניאל פרידמן בא במקומו, שזה יותר גרוע. אז העיפו את אולמרט). עכשיו אומרים לנו שר', אותה עובדת שאשל הטריד לכאורה (לא מינית), לא רוצה להתלונן.
אגב, חודש וחצי ועדיין לא טרחו לדבר איתה. עשו "פעולות בדיקה" אחרות. ועוד מי עשה? נציבות שירות המדינה. שהנציב, כפי שפורסם כאן, הוא קרוב משפחה של אחד מגדולי התורמים של נתניהו, נתן אשל ויעקב נאמן הביאו למינויו, והוא עכשיו הממונה על מנהלי החקירה. בהשראת היועץ המשפטי לממשלה. וזה נכון. ר' לא רוצה להתלונן. היא פוחדת. פחד מוות. כמו רבים רבים אחרים, בלשכה ומחוצה לה.
אבל כשמגיעים מזכיר הממשלה, יועץ התקשורת והמזכיר הצבאי ומספרים מה שהם מספרים, והם יודעים את זה ממנה, וכמעט כל העתונאים יודעים, כבר זמן רב, אז היועץ המשפטי לממשלה אמור להבין את הקטע במהירות הבזק, ולנקוט סדרת פעולות מהירה, נחושה ואמיתית כדי להוציא את האמת לאור. אנחנו עדיין ממתינים, מר ויינשטיין.
ועוד משהו, אפרופו מזוז: למה, בעצם, לא הלכו האוזר, הנדל ולוקר (בהתאמה, מזכיר הממשלה, יועץ התקשורת והמזכיר הצבאי) לנתניהו עצמו? על פי הפרסומים, הם "לא רצו להכשיל אותו". ובכן, שטויות במיץ עגבניות.
בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה. הוא הבוס. האחריות עליו. רק עליו. כשקורה דבר כזה במפעל גדול, לא מדווחים למנכ"ל? כשקורה דבר כזה בבית ספר, לא מדווחים למנהל? הנה התשובה הנכונה: הם לא רצו לסבך את הבוס. לא עם החוק, לא עם היועמ"ש, אלא עם סמכויות חזקות, טמירות ומסוכנות הרבה יותר מאלה. עם הסמכות ממנה שואב נתן אשל את עוצמתו. גם הסמכות הזו גרה ברחוב בלפור בירושלים, אבל היא לא ראש הממשלה.
אני כותב על תופעת נתן אשל עוד בטרם השלים בנימין נתניהו את הרכבת הלשכה. אני מתרה ומזהיר מהעובדה שנותנים לאדם נטול כישורים, שאינו יודע אנגלית, שכל מכולת שכונתית שהיה מנהל הייתה נסגרת רבע שעה אחרי שנפתחה, שהמעלה היחידה שלו היא היכולת לסמס כל הזמן, בזמן אמיתי, מי נכנס ומי יוצא מהאקווריום, להיות "ראש הסגל" בלשכת ראש הממשלה.
שמכניסים איש כזה לנעליהם של ד"ר יורם טורבוביץ, אורי שני, שמעון שבס ואיתן הבר, אבי גיל, יוסי אחימאיר וצחי הנגבי. אני כותב על איכויותיה של לשכת ראש הממשלה כבר שלוש שנים. על העובדה שאין היררכיה, שאין כישרון, שאין בעל בית, שאין יכולת ניהול. ענייניו של פרופ' עוזי ארד (זוכרים?) לובנו כאן עשרות פעמים, היה ברור שזה ייגמר בבכי, אבל נתניהו התעקש שזה לא ייגמר עד שלא תמוצה סאת הבכי ויושגו הנזקים הרבים ביותר שאפשר להשיג בנסיבות הקיימות (והיה אפשר להשיג הרבה), וכמה שיותר אנשים יושפלו וייגררו משוחים בזפת ונוצות בחוצות העיר.
סיפור אשל דומה מאוד. גם כאן, זה ייגמר בבכי. שלו, שלהם, וגם שלנו. זה ברור מהרגע הראשון. אם הטריד אשל את ר', וגם אם לא. אבל לנתניהו, מסכן שכמותו, פשוט אין ברירה. יש לנו ראש ממשלה שלא מסוגל לקבוע מי יהיה ראש הלשכה שלו. כן כן, זו האמת כולה, אין בלתה, כל מי שנמצא שם יודע, זה מעורר פלצות אבל למדנו לחיות עם זה לא רע. ומי שמעז לדווח על זה, משלם.
תגידו, אתם מכירים מישהו שהיה ממנה את אשל לתפקיד כל כך רגיש, מסובך והרה גורל מרצונו החופשי? אין אדם כזה. הרי נתניהו אינו טיפש, הוא יודע להבחין בין אדם מוכשר ומיומן לשאינו כזה, נתן אשל אפילו לא יודע אנגלית, שזו תכונה נדרשת במיוחד בסביבת נתניהו. ועדיין, מדובר באדם המשפיע ביותר על ראש הממשלה. המקורב ביותר.
עמיתי יוסי ורטר תיאר בשבוע שעבר איך אשל נכנס מדי פעם, אחוז תזזית, לתוך הלשכה, גם בתוך הדיונים הרגישים והחשאיים ביותר, עם איזו פיסת נייר או בדל ידיעה מאתר ynet, ומטריף את דעתו של ראש הממשלה בהבלים האלה של מי שכתב משהו נגד או בעד מישהו אחר, תוך שהוא מקדיח תבשילים באושים, מבעיר בעירות מיותרות ומשסה נצים אלה באלה.
הנה עוד דוגמה קטנה, שטרם פורסמה: לפני כמה שבועות נערכה ועידת העסקים השנתית של "גלובס". הנואם הראשי שאמור היה לפתוח את האירוע, בבוקר, היה בנימין נתניהו. הופעתו אושרה ותואמה זמן רב מראש.
ערב לפני כן, הבחינו אנשי "גלובס" בעשרות המאבטחים שפשטו על בית המלון שבו התקיימה הוועידה מתקפלים ונוטשים. מה קרה, שאלו, והמאבטחים אמרו שקיבלו הוראת קיפול. הייתה זו שעת לילה מאוחרת. אנשי "גלובס" נזעקו. הם לא קיבלו הודעת ביטול מהלשכה. התחילו להריץ טלפונים.
בסביבות 11 בלילה הם גילו, לתדהמתם, שאכן, ראש הממשלה ביטל את הופעתו. למה? אז זהו, הסיפור הוא באמת למה. באותו ערב התפרסם ב"גלובס" סיפור קטן, צנוע ולא מזיק, על העיכובים במינויו של הראל לוקר לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה. לא הייתה בידיעה הזו מילה אחת רעה על נתניהו עצמו, אבל נכתב שם (הידיעה חתומה על ידי הכתבת הפוליטית לילך וייסמן, זו שחטפה בזמנו שטיפה מצמררת משרה נתניהו במטוס ראש הממשלה) שנתן אשל מקדם את מינויו של יעקב גנות לתפקיד, במקום לוקר.
בא אשל לנתניהו, הראה לו את הידיעה, קבע ש"הם נגדנו", ונתניהו, קשה להאמין, זרם איתו. הם נגדנו, אז לא נבוא לשם. וההופעה בוטלה. המאבטחים נטשו. רק אחרי חצות, ולא מעט שיחות שכנוע ותחנונים נרגשים מצד צמרת "גלובס", התרצה נתניהו ובא בכל זאת. אגב, מאז לא הוזכר שמו של אשל ב"גלובס". עכשיו, כבר אין ברירה.
רוצים עוד דוגמה להתנהלות ראש הממשלה ולשכתו, לחוסר התכנון, לחוסר עמוד השדרה, לתזזיתיות, למחסור ביד מכוונת, מתכננת, חושבת, יציבה על ההגה? קחו את חוק טל, לדוגמה.
לפני כמה שבועות נכתב כאן על המהומה הצפויה השנה, עם הגעתו של החוק השערורייתי הזה, שמנציח את ההשתמטות ההמונית של החרדים, להארכה נוספת. מה קרה מאז? זה מה שקרה: בנימין נתניהו, בלחץ הקואליציה החרדית וה"ברית ההיסטורית" שלו עם ש"ס, הודיע שהוא תומך בהארכה בחמש שנים. אחר כך נסוג, חזר בו, והודיע שיתמוך בהארכה רק בשנה אחת.
כמו שר הביטחון ברק. אחר כך שוב נבהל וחזר לחמש שנים. וקבע דיון בממשלה. וראה את הביקורת הציבורית, אז ביטל את הדיון בממשלה. ואז הבין שאין ברירה, אז בכל זאת קבע דיון בממשלה למחרתיים, יום ראשון, להאריך בחמש שנים.
אתמול עלו כמה עשרות סטודנטים וארגונים והקימו ליד רכבת צפון את "מאהל הפראיירים", והיה שם בועז נול, זה שנלחם בזמנו עם אהוד ברק על "גיוס לכולם", ועוד לא מעט פורומים ועמותות, ונתניהו ראה את העניין והתקשורת ומצלמות הטלוויזיה, ומה עשה? ניחשתם נכון, זיגזג שוב, בפעם המי יודע כמה, והודיע שבכלל אין צורך בדיון בממשלה.
בכלל, מה לממשלה ולזה, למה שהממשלה תדון בזה, הרי זה לא ענייננו בכלל, שהכנסת תדון בזה. אדוני ראש ממשלת ישראל, זה עניינך, זה בדיוק עניינך, זה רק עניינך, וגם ענייננו, לא תוכל להמשיך להסתובב עם ולהרגיש בלי, לא תוכל להמשיך לרמות אותנו, הגיע הזמן שתחליט מה חשוב לך יותר, "הברית ההיסטורית" עם ש"ס והחרדים, או עתידה של המדינה והצורך הדחוף לגדוע את אי השוויון ולהכניס את כו-לם אל מתחת לאלונקת חיינו.
לא תוכל, מר נתניהו, לברוח מאחריות. את חוק טל צריך לבטל, צריך להחליף אותו בהסדר אחר, שיעגן מחדש את סדר החיים כאן לפני שיהיה מאוחר מדי. אם אתה לא מסוגל לעשות את זה, תודיע. אפילו באמצעות נתן אשל.
בינתיים נמשכת הציפייה הדרוכה לדוחות מבקר המדינה השונים, ובעיקר לדוח על השריפה בכרמל ולדוח בפרשת הרפז (או "ברק-אשכנזי"). בשני המקרים, נדמה לי שהמבקר די מתחרט על שהכניס את ראשו הבריא למיטות החולות הללו. מה שחשוב עכשיו זה להספיק לסגור את הדוחות, לחלק את הטיוטות, לקבל את התגובות ולנסח את הדוח הסופי בטרם פגה לה כהונתו של המבקר הנוכחי.
המיועד להחליפו, על פי הפרסומים, השופט אמנון סטרשנוב, יידע כבר להרדים את המערכת מחדש ולהחזיר אותה עידן או שניים אחורנית, לתקופה שבה המבקרים נמנמו בנחת וצברו ערימות אבק, במקום דוחות מרעישים או כותרות עסיסיות.
השבוע נזכרתי בהופעה משותפת שהייתה לי עם סטרשנוב ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 2, כשהתברר, למרבה התדהמה, שכבוד השופט סבור שבפרשת "ביביטורס" אין עניין לציבור. היה לנו ויכוח קשה סביב זה באולפן, ועכשיו אני מבין מדוע חברו ח"כים מכל כך הרבה מפלגות לתמיכה במועמדותו של סטרשנוב (שאין לי מילה וחצי מילה נגד יושרו או כישוריו). כהונתו של המבקר הנוכחי הספיקה כנראה לכולם. בקואליציה ובאופוזיציה כאחד. וחבל.
אבל עד שזה יקרה, מיכה לינדנשטראוס צריך להיחלץ איכשהו מתיק הרפז. המערכה הכבדה להפללתו והכתמתו של אשכנזי נמשכת במלוא עוזה. גורמי תקשורת רבים משתתפים בה. לו אני המבקר, הייתי שואל את עצמי איך זה שכל החומרים, המסמכים, ההקלטות והראיות זרמו אליו דווקא מלשכת הרמטכ"ל.
איך שם הכל מוקלט, אי אפשר להסתיר שום דבר, ואף אחד גם לא ניסה להסתיר שום דבר, וכל המסמכים נמצאים במקומם. ואילו בצד השני, בלשכה הנגדית, אין שום דבר. לא הקלטות, לא מסמכים, לא ראיות, לא עדויות. הכל נעלם, איננו, חסר, לא נמצא.
למי שיחטט בשאלה הזו, צפויים גילויים מעניינים. אגב, זו דרכו של אהוד ברק מאז ומעולם. גם בתפקידיו בצה"ל, גם בפוליטיקה, מעולם לא השאיר אחריו ראיה, הקלטה, מסמך חתום. נאדה. כמו חילזון הוא מתקדם, בלי להשאיר עקבות. עניין של הרגל.
אפילו כשאישר ליאסר ערפאת לקדוח גז מול עזה, בניגוד לכל הנהלים, ההמלצות, גורמי הביטחון, המשרדים הממשלתיים, אף שכל אלה אמרו לו אל תאשר, הוא אישר, ותחקיר מפורט על זה פורסם בעמודים האלה לפני שנים, ואפילו את האישור הזה, בזמנו, הוא לא נתן בכתב. רק בעל פה.
הנרטיב עכשיו הוא איך העזו אנשיו של אשכנזי "לאסוף חומר" על מקורביו של ברק, יוני קורן למשל, או על ברק עצמו. לו יבדוק, ימצא המבקר איך ניסו מקורבי ברק לאסוף חומר על אנשי אשכנזי. כבר רמזתי על זה כאן בעבר, אבל ישנו אדם, שאינו צד מעוניין בפרשה, שיכול לספר כמה סיפורים מעניינים בתחום הזה. הוא אסף חומרים על קצינים כמו תא"ל אבי בניהו, בשליחות אותם מקורבים. הם סיפרו שהאיש שעליו אני מדבר בא ביוזמתו עם החומרים.
פניתי שוב לאיש, שאישר: "אכן, סיפרתי שיש לי חומר, וכשהם שמעו שיש לי חומר הם נדלקו ושלחו אותי להמשיך לאסוף חומר וגם להקליט". נשמע מוכר? כן, בדיוק כמו הסיפור עם בועז הרפז. הרי גם הוא בא עם חומר.
רק שבמקרה של אשכנזי, מצפים מהרמטכ"ל המותקף להתעלם ולהגיד להרפז שנכון, מנסים להרוג אותי ולהדיח אותי באמצע הקדנציה, משפילים אותי ומקיזים את דמי כמעט כל יום, אבל עזוב אותך, אין לי עניין בחומר שיוכיח את המזימה הזו נגדי. ובמקרה של ברק? אז זהו, במקרה של ברק לא מאפשרים לדבר כזה לקרות, פשוט לא בודקים אם הוא קרה. אגב, לדעתי האיש שאני מדבר עליו ישמח להעיד אצל מבקר המדינה. אבל נדמה לי שזה כבר מאוחר מדי.
אקו"ם