הישראלים רוצים לראות פטריית עשן בבוהשאר
על אף שרבים בארץ יתרצו רק אחרי שמתקני הגרעין יופצצו, האמברגו והסנקציות שאושרו השבוע מביאים לכך שטבעת החנק על איראן מתהדקת
אבל עבור כל השאר, השבוע האחרון היה חשוב מאוד. שרי החוץ של האיחוד האירופי נקטו השבוע את אחד הצעדים האגרסיביים ביותר שהפעיל האיחוד אי פעם. בדמיונם, האירופאים היו רוצים לראות משטר איראני שנאנק תחת המצוקה הכלכלית ומחליט, בלית ברירה, לפנות לתוכנית פירוק נשק גרעיני כדי להתקבל שוב למשפחת העמים.
"אנחנו לוקחים מהם כדי שיהיה לנו מה להחזיר", אמר משקיף אירופאי למעריב. התקווה הזו נראית מעט משוללת יסוד פוליטי. הפרויקט הגרעיני האיראני הוא קונצנזוס בטהרן, פחות או יותר כפי שדימונה היא קונצנזוס בישראל. לצורך האסטרטגי הברור מצטרף אתוס לאומי - אתוס ששולל התערבות מעצמות זרות ומבוסס על רעיונות לאומניים ישנים-חדשים.
קשה להאמין שיתקיים הנאום הנכסף של המנהיג האיראני שמודיע שבעצם לא, טהרן לא תפתח יכולת גרעינית עצמאית. הסיכוי שסנקציות יעבדו, בפשטות, איננו גבוה. במיוחד כאשר הן חלקיות; זו לא אשמת האיחוד האירופי וארצות הברית. אסיה, הצמאה לדלק, איננה מוכנה להצטרף למערב בצעדיו החריפים נגד טהרן.
לכאורה זוהי תמונת הכישלון, אך המשמעות של הסנקציות השבוע עמוקה בהרבה. הדרמטיות של אמברגו האיחוד האירופי איננה נובעת רק מהלחץ האדיר שמופעל על הכלכלה האיראנית וממוטט אותה, הלכה למעשה. הדרמטיות של האמברגו לא נעוצה בתרחיש דמיוני למדי על התקפלות איראנית וולונטרית. הדרמה הבינלאומית חבויה בדרך שבה איראן כמדינת סף גרעינית מאבדת לגיטימציה בינלאומית, הופכת למדינה נגועה, מוכנסת אל הלימבו הבינלאומי של הארורים.
בואו נניח לרגע שאיראן, כפי שמעריך ראש הממשלה, תמשיך בפיתוח הגרעיני. והבה נניח שהמערב, בתגובה, יחריף את הסנקציות. המשמעות, ארוכת הטווח, היא שאיראן תהפוך למדינה המוחרמת ביותר בעולם. היא תחזיק ב"יכולת סף" גרעינית, אבל המחיר שתשלם יהיה ריסוק כלכלי מתמיד. מצב ההסלמה הזה רק ילך ויחמיר, כי האירופאים והאמריקאים לא ישלימו עם מצב שבו אסיה ודרום אמריקה ירוויחו מהסנקציות. לבסוף, כל החורים שדרכם איראן חומקת ייסתמו.
מצב קיצוני כזה יכול להסתיים במלחמה ממש; למשל בגלל סגירת מצרי הורמוז. הוא גם יכול להיגמר
דבר אחד לא יקרה, בעקבות ההתפתחויות השבוע: האיחוד האירופי לא יסיר את האמברגו כל עוד האיראנים ממשיכים בפיתוח הגרעיני. ארצות הברית לא תוכל להקל את החיים האיראניים, אם לא תראה התקדמות אמיתית להתפרקות מנשק בטהרן. הסנקציות הן מעשה עשוי. התחייבות פוליטית רבת עוצמה. מהצעדים הללו אין חזרה. עד עכשיו הסיפור האיראני היה בעיקר דיבורים; מהשבוע אנחנו נטועים עמוק במשחק פוליטי קטלני של מצמוץ ראשון. זה משחק שיכול להוביל להסלמה ולהתנגשות, או להתקפלות. אין אופציית ביניים.
עצם המשחק הזה, החדש, הוא התרחיש השלילי ביותר עבור האיראנים. הם העדיפו אחת משתי חלופות אחרות: ניהול משא ומתן מנומנם, עד שראש הנפץ יהיה מוכן, או תקיפה שתאפשר איחוד פנימי. שני התרחישים הללו, ההתעלמות השקטה והתקיפה המועילה, לא קרו. האיראנים כלואים בין הכלכלה שלהם ובין החרם, בין הגרעין ובין הפוליטיקה הפנימית. איראנים במלכודת.
וכך כתב ב-2005 ניוט גינגריץ', היום המועמד הרפובליקני המוביל בבחירות המקדימות בארצות הברית. "אם המלחמה (העימות הישראלי-ערבי, נ"א) תימשך, ישראלים יתמודדו עם שני איומים קיומיים: ראשית, הסכנה של בידוד גובר בעולם, כתוצאה מהדומיננטיות הצבאית של ישראל שעשויה לצייר אותה כבריון מדכא... עוד דור של פעולות תגובה צבאיות, מוצדקות ככל שיהיו, בתגובה להרג חפים מפשע על ידי טרוריסטים, עשוי להותיר את ישראל מבודדת באורח מסוכן... שנית, ישנו הסיכוי שאלה שרוצים להשמיד את ישראל ישיגו כלי נשק להשמדה המונית".
הבחנות מאוד נקיות, ריאליסטיות. גינגריץ' אמר במהלך הקמפיין, בציטוט מפורסם, שהעם הפלסטיני הוא "עם מומצא". מוזר. העמדות שביטא במאמר ארוך ומנומק להפליא, לפני שש שנים, מתונות כמו יונת השלום הלבנה. כן, הוא פרו-ישראלי מובהק, והוא מציג התניות חריפות לפני חידוש המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית. מאידך, חלק מעמדותיו מזכיר יותר את אלה של ח"כ זהבה גלאון מאשר את אלה של ציפי לבני.
שוב ושוב מדבר גינגריץ' על העם הפלסטיני, המומצא לדידו של המועמד האמריקאי היום. יש גם מחמאות: "הפלסטינים הם... באורח מסוים בין העמים הבינלאומיים והמתקדמים בעולם הערבי". הוא גם עוסק בעידוד הפזורה הפלסטינית להשקיע ב"אדמות אבותיה".
גינגריץ' מסביר מה המגבלות שוושינגטון צריכה להטיל על ישראל. "... בניית גדר ההפרדה איננה מתן יד חופשית להרחבת ההתנחלויות הישראליות בתפיסת קרקעות. על ממשלת ארצות הברית להיות המגן של זכות העם הפלסטיני לכמות ראויה של אדמה ולכך שתהיה רציפות תקשורת ואפשרויות תעבורה בין האזורים (הפלסטינים, נ"א) השונים.
"תאוותם של חלק מהישראלים להשתמש בביטחון כתירוץ לתפיסת עוד קרקע פלסטינית צריכה להיחסם על ידי וושינגטון, גם אם נדרשת הפעלת לחץ כלכלי או אחר כדי להכריח את הממשלה הישראלית לנהוג באורח סביר בעניין ההתנחלויות. זה חיוני לאמינותנו במזרח התיכון כולו שנתעקש לשים סוף להתפשטות (טריטוריאלית, נ"א) ישראלית. זה חיוני מבחינת חובתנו ההומניטארית לעם הפלסטיני שנגן על הצד החלש מפני הצד החזק...". כפיית הפסקת התרחבות התנחלויות? לחץ כלכלי אמריקאי? "שלום עכשיו" לא היו אומרים זאת טוב יותר.
כל זה היה ב-2005. עמדתו הזכירה אז, בסגנונה המאוזן, את עמדת ממשל רייגן-שאיתו גינגריץ' עבד ולו הוא רצה להידמות. לאורך השנים גינגריץ' הפך לנצי וימני יותר. התורם הנדיב ביותר שלו בקמפיין הנוכחי, כך מדווחים כלי התקשורת האמריקאיים, הוא שלדון אדלסון, חברו הטוב של ראש הממשלה נתניהו. עמדותיו המדיניות הנציות של אדלסון ידועות. אתר האינטרנט הנחשב (והליברלי) ה"דיילי ביסט" האמריקאי תהה השבוע, בכתבה ארוכה שעסקה ביחסים בין השניים, על הדרך שבה השתנו עמדותיו של גינגריץ' במהלך השנים. הכותרת של הדיילי ביסט הייתה פשוטה:Is Gingrich's hard line on Palestine paid for by Adelson? ("האם אדלסון שילם עבור עמדתו הקשוחה של גינגריץ' בעניין פלסטין?"). שאלה מרושעת, אין ספק.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם