על המבקר לפסול עצמו
הדוח על אסון הכרמל אינו ביקורת נקייה אלא תוהו ובוהו: לינדנשטראוס קובע מראש מי אשם במחדלים ומפיץ את טיוטות המסמך לתקשורת
לא היום בצהריים. עכשיו. ראינו כבר ביקורות שהתנהלו באופן לא מוצלח. ראינו פה ושם חריקות בהליכי הבדיקה. אבל כזה דבר עוד לא ראינו.
מהרגע שדוח הביקורת על אסון הכרמל הפך לבייבי האישי של מיכה לינדנשטראוס, שום דבר לא עובד שם כמו שצריך. כי חקירת מבקר המדינה צריכה להתנהל באופן הכי סטרילי שאפשר. רשות הדיבור היחידה שצריכה להינתן בין כתליו של המוסד החשוב הזה היא רשות הדיבור לראיות, לעובדות, לממצאים. אלא ששום דבר מזה לא קרה כאן.
מאז החלה העבודה על דוח הביקורת, המשפחות השכולות הפכו את משרדו של לינדנשטראוס לביתן השני. הורים שכולים יושבים אצלו במשרד ומספרים לו ולצוות החקירה שלו על הילדים שלהם שלא ישובו, על כאבם העמוק, על חיי השאול שנגזרו עליהם.
מיכה לינדנשטראוס, איש רגיש (באמת), מרבה לספר על הדמעות הזולגות מעיניו אחרי כל ביקור כזה. חייבים להבין שכל פגישה כזו היא הפעלת לחץ. היא סחיטה רגשית. אין בדברים הללו ולו בדל טענה אל המשפחות השכולות. זו זכותן לבקש להיפגש עם המבקר. אבל באותה מידה זו חובתו לסרב להן.
אם יש להן מה לומר, שישלחו מכתבים. שיעבירו חומרים. חשיפת ההקלטות מפגישותיו של המבקר עם המשפחות, על ידי יוסי מזרחי אמש בערוץ 2, הייתה עוד הוכחה לכל מי שעוד היה צריך שלא בביקורת נקייה עסקינן אלא בתוהו ובוהו. חושך על פני תהום. ברדק שעוד לא היה כמוהו.
בעוד שר האוצר יובל שטייניץ נאלץ לקרוא בעיתון על מה שמתכנן לו מיכה לינדנשטראוס בדוח ועל כך שטיוטה שנייה נמצאת בדרכה אליו, בני המשפחות יושבים עם המבקר ומקבלים סקירה מקיפה. המבקר ועמו המשנה למנכ"ל משרדו, בעז ענר (איש רציני שקשה לתפוס איך נגרר לסיפור הזה), משוחחים איתם על מה שכבר נחקר ועל מה שעוד מחכה לשרים.
והמבוקרים? הם כבר יקראו על זה בעיתון. על זה ועל הערכות של "גורמים" כאלה ואחרים הצופים "טלטלה", "רעידת אדמה" ו"זעזועים קשים" שיביא הדוח. השערורייה הזו לא התחילה היום. לפני כחמישה חודשים הנפיק המבקר טיוטת דוח ראשונית ורץ לספר לנו עליה בהודעה שהוציא לעיתונות. זה היה אירוע חריג. ספק אם היה לו תקדים.
חומת אמון סדוקה
מבקר המדינה מוציא בשנה עשרות טיוטות. מתוך כבוד להליך הוא מקפיד לשמור עליהן חשאיות עד שמתקבלות התגובות, והממצאים הופכים חלוטים. אבל לא בעניין הכרמל. לינדנשטראוס גם הקפיד להוסיף לטיוטה הזו, עוד בטרם ראה אותה המבוקר הראשון, את הכותרת "מחדלים וכשלים". זו הייתה עוד מעידה קשה.
לפחות למראית עין היה מצופה ממנו לתת למבוקריו את הרושם שיש להם בשביל מה להתאמץ. שהוא מוכן לשמוע מה שיש להם לומר להגנתם, בלב פתוח ונפש חפצה. שיש טעם שינסו לשכנע אותו בצדקת דרכם. אבל כשהוא קובע מראש שמדובר במחדלים, מה הם בדיוק צריכים לחשוב?
גם ההתפארות המוזרה בהודעה ההיא, שלפיה טיוטת הביקורת "שמחזיקה 450 עמודים" היא
"מהטיוטות הגדולות ביותר בהיקפן בשנים האחרונות", הייתה משהו שאנחנו לא זוכרים מהעבר. מתי ראיתם כאן גוף ביקורת שעושה תחרות מי כותב דוחות יותר ארוכים?
המפגש שנחשף אתמול, כאמור, היה חריץ עמוק אחרון בחומת האמון הסדוקה ממילא בעבודת המבקר בעניין אסון הכרמל. התמונה שנפרסה לעינינו הייתה של משרד לביקורת המדינה שמתפקד כמו מחלקת רווחה בעירייה, ושל מבקר שרואה את עצמו עובדת סוציאלית.
משמח לראות שיש לנו מבקר רגיש, שאוזנו כרויה למשפחות שכולות, לאלמנות וליתומים. זה יפה. זה מחמם את הלב. אבל זה לא תפקידו. ממי שחי מביקורת שהוא מותח על התנהלותם של אחרים אנחנו מצפים להיות הכי נקי. הכי מקצועי. ציפינו.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם