פרשת הולילנד: קופת השרצים של עד המדינה
המדינה כל כך תלויה בשמואל דכנר, שאמור להפיל את אולמרט, עד שהיא מוכנה להעלים עין מהחובות, ההסתבכויות עם השוק האפור ואיומיו להתאבד
באמצע שנות השמונים נסעה לניו יורק קבוצת ישראלים, ביניהם היזם ואיש העסקים שמואל דכנר, לחפש משקיעים לחברה שלהם. עו"ד יוסי גרוס, שהתבקש לסייע בהנפקה המתוכננת, הצטרף אליהם. "לא הבנתי למה המשקיעים של חברה ישראלית כל כך קטנה נוסעים בלימוזינות וגרים בבית מלון מפואר בניו יורק", הוא נזכר השבוע, "אבל ש"ד אהב לעשות הכל בגדול, כאילו עומד מאחוריו הרבה כסף". בסופו של דבר, ההנפקה לא יצאה לפועל והחבורה חזרה לישראל.
לפני כחודש הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד אולמרט ו-12 נאשמים (בהם גם ראש עיריית ירושלים לשעבר אורי לופוליאנסקי והיזם הלל צ'רני) על מתן או קבלת שוחד בפרשת "הולילנד", שכבר זכתה לכינוי "פרשת השחיתות הגדולה בתולדות המדינה". הקלף החזק בתיק הזה - האיש שבאמצעותו מקווה המדינה להרשיע את אולמרט - יהיה שמואל דכנר, עד המדינה, בשנות השבעים לחייו, מומחה ליזמות פרויקטים לבנייה. "גאון שיכול להעביר כל פרויקט", אומר אחד ממכריו, אבל גם איש עסקים כושל שנחשד בבריטניה בהונאה, הוכרז כמבוקש על ידי הסקוטלנד יארד, נקלע לחובות של מיליוני שקלים למלווים בשוק האפור, חלקם עבריינים, ומסובך עם כ-20 תיקי הוצאה לפועל.
פרשת "הולילנד" התפוצצה כשדכנר, שעבד עם היזם הלל צ'רני בפרויקט הבנייה, טען שהאחרון חילק שוחד לבכירים בעיריית ירושלים, במוסדות התכנון וברשויות המס, ביניהם אולמרט ולופוליאנסקי, כדי להגדיל את אחוזי הבנייה בפרויקט. ש"ד דרש מצ'רני שיחזיר לו את כספי השוחד, כשישה מיליון שקלים, והוצאות נוספות בסכום של כ-30 מיליון שקל. אחרי שצ'רני סירב, דכנר הכין נגדו טיוטת כתב תביעה המגוללת, לדבריו, "פרשה מדהימה ועגומה עד מאוד", והגיע עד ליאח"ה עם הסיפור.
במרס 2010 נחתם איתו הסכם עד מדינה שלא נראה כמותו במדינת ישראל, על פיו יקבל משכורת חודשית קבועה של כמעט עשרת אלפים שקל למשך שש שנים. בהודעת הפרקליטות נמסר שש"ד יקבל שמונים אלף שקל למימון חלק מהייצוג המשפטי לו נזקק. המדינה אף העניקה לו חסינות מפני העמדה לדין בנוגע לחלקו בביצוע העבירות הקשורות לפרשה, הבטיחה כי לא יינקטו נגדו פעולות בגין חובות המס שלו והוסיפה צ'ופר: פטור מתשלום אגרות במידה שיגיש תביעה אזרחית נגד צ'רני.
בתמורה, נקבע, ישלם ש"ד למדינה אחוזים מהתביעה שהגיש נגד היזם צ'רני. "באופן חסר תקדים, המדינה, בתנועה סיבובית, רוצה לקבל אחוזים מכספים שהיא בעצמה טוענת שהם כספי שוחד", אומר אדם המעורב בתביעה. השבוע קבע השופט ד"ר עודד מודריק כי עדותו של עד המדינה אמנם תישמע בדלתיים פתוחות, אולם שמו, תמונתו ופרטיו המזהים יישארו חסויים לפחות עד לאחר שיסיים את עדותו.
אגב, גילו ומצבו הבריאותי של ש"ד עומד במרכז העימות בין הפרקליטות לבין סנגורי הנאשמים בפרשה: הפרקליטות מבקשת להביא אותו לעדות מוקדמת - עוד לפני שמתחילים ההליכים הראשוניים בתיק. אבל הטקטיקה המסתמנת של הסנגורים היא לזמן את ש"ד לחקירות נגדיות ארוכות. מאחר שבתיק הזה מספר הנאשמים גדול, וכל אחד מהם רשאי להעביר את עד המדינה חקירה נגדית, העניין צפוי להימשך שבועות ארוכים של דיונים. נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב דבורה ברלינר חזתה השבוע "ישיבות רבות" בתיק "הולילנד".
סגור בדירתו בתל אביב ממתין דכנר למשפט שיחל בקרוב. בטיוטת כתב התביעה נגד צ'רני הוא מתאר את מצבו הנפשי והפיזי כמעורער לחלוטין, "שבור ורצוץ" ונתון ב"מצוקה קשה". פרשת "הולילנד", הוא כותב, דרדרה אותו אל התהום, מצבו הלך והחמיר מיום ליום. "בית המשפט יאמר את דברו", אמר השבוע ל"סופשבוע", " ויחליט מי דובר אמת ומי משקר. העיתונות לא אובייקטיבית, האמת תישמע רק בבית המשפט. יש שופטים בישראל והם יחליטו".
אתה מרגיש נוח עם זה שפרשה כל כך גדולה מבוססת בעיקר על העדות שלך?
"אני הבאתי מסמך אחד מתוך 2,000 הקלסרים שבתיק. יש 300 עדים, אני רק אחד מהם, לא הכל מבוסס עלי".
"אני רוצה לשכוח מהשורשים שלי בישראל", אמר דכנר בראיון לפני 20 שנה, אחרי שעזב את הארץ בעקבות קריסת עסקיו. מאז הספיק להסתבך בעסקים באנגליה, לחזור לארץ, לצבור חובות של מיליוני שקלים, להיות מעורב בעשרות תביעות כספיות ולחתום על שני הסכמי גירושין מאותה אישה.
"פעם אני למטה ופעם אני למעלה, אלה הם החיים", אמר דכנר בראיון אחר בעבר. הוא התחיל את חייו למטה. ניצול שואה שהגיע כנער עם משפחתו לארץ ב-1950. "בימי מלחמת העולם השנייה נשלחתי עם כל משפחתי למחנות השמדה", סיפר לחוקרי המשטרה, "ומתוך 49 איש במשפחה נשארנו רק אבי, דוד שלי ואני בחיים. היתר נספו". בראיון עיתונאי הסביר שטראומת השואה הותירה בו חותם. "יש לי בעיה, איני יכול להגיד לא".
בצבא , סיפר לחוקרי המשטרה, שירת בגבעתי. ב-1956 נפצע וכשהחלים שירת במילואים כקצין מיון. כשהשתחרר מהצבא למד כלכלה ומיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית ותואר שני במינהל עסקים בהתכתבות בלוס אנג' לס. ב-1958 התקבל לעבודה כביולוג במכון ויצמן. ב-1966 הלך לעבוד במפעל לחומרי בידוד ואחר כך בחברת פיננסים, תחת ניהולו של איש העסקים אהרון דברת, שם התקדם עד לתפקידי משנה למנכ"ל ומנכ"ל חברת בניין גדולה.
"אמי החורגת עומדת למות", אמר פעם לדברת, "בקשתה האחרונה היא לראות אותי בתפקיד המשנה למנכ"ל". דברת מינה אותו לתפקיד הנחשק. האם החורגת הבריאה באורח פלא. ניסיונו כמנכ"ל חברת הבנייה הוא שהרשים את יזמי "הולילנד" והניע אותם להעסיקו בפרויקט. "עם ניסיון כזה, שום דבר אחר לא חשוב", אומר אדם המעורב בפרשה.
בחברת הפיננסים נחשב דכנר לאשף פיננסי, אבל גם למה שכינו אז "תעלולן". הוא היה מכור לעבודה, וורקוהוליק עוד לפני שמישהו שמע על המושג, נטול תחביבים, עסוק בעיקר בנבירה בספרי החשבונות של החברה ובמאזנים.
בתחילת 1983, מסוחרר מהצלחתו בחברת הפיננסים, החליט שנמאס לו להיות פקיד בכיר בגוף כלכלי מגושם, הגיש מכתב התפטרות והקים קבוצת אחזקות שעסקה בטכנולוגיה, סחר ובנייה, וניסתה להתחרות בחברת הפיננסים כחברת אחזקות גדולה. "אקבל החלטות במהירות ואגייס הון בקלות", אמר לעיתונאים.
בהתחלה נראה היה שדכנר מגשים את הפנטזיה. בכירי המשק, אישי ציבור, עורכי דין, אנשי צבא לשעבר, כולם עמדו בתור כדי להשקיע בחברת האחזקות שלו. אפשר היה למצוא שם את ח"כ אברהם שפירא, אלוף (מיל) שמואל גונן (גורודיש), עו"ד יגאל ארנון, האחים נקש ושלמה דברת, בנו של אהרון דברת, שהשקיע מאה אלף דולר ובתוך שלושה חודשים מכר את רוב המניות. השבוע העדיף דברת לא להסביר מדוע השקיע בחברה של עד המדינה. "קשה להאמין כמה אנשים התחננו להשקיע שם. תור המשקיעים התארך מיום ליום", אמר לעיתון "חדשות" הכלכלן רוני דיסנצ'יק, שהיה מקורב לעד.
הקשר של משפחת דיסנצ'יק עם דכנר הגיע עד ל"הולילנד". עידו דיסנצ'יק, אחיו של רוני, יו"ר מועצת המנהלים של מכון ויצמן ובעבר יו"ר בזק ועורך "מעריב", היה לוביסט ויחצן של "הולילנד" עבור דכנר. "הוא חשב שיש לי יכולות", אמר דיסנצ'יק בעדות שגבתה ממנו המשטרה. תפקידו של דיסנצ'יק היה לרכך את הרשויות ואת השכנים בבניינים הצמודים לשטח המיועד לפרויקט, והוא אף היה, כפי שתיאר בעדותו במשטרה, "דלת מקשרת לאולמרט". בעדותו אמר דיסנצ'יק שמעולם לא שמע על טובות הנאה ששולמו לאולמרט תמורת סיוע בקידום הפרויקט. "פעם אחת בלבד ש"ד סיפר לי שאולמרט ביקש ממנו לתרום להפועל ירושלים, אבל אני לא יודע אם ש"ד נענה לבקשה", אמר דיסנצ'יק לחוקרים. השבוע סירב דיסנצ'יק להתייחס לקשריו עם עד המדינה.
שנתיים אחרי שהקים את קבוצת האחזקות פרש ממנה דכנר. בעדותו במשטרה בפרשת "הולילנד" אמר שחלה והחליט לפרוש מניהול חברות. כתבות התחקיר בעיתוני 1984 מציירות תמונה אחרת. התברר שהאשף הפיננסי, הגאון ששועי המדינה צבאו על דלתו, גרם לקריסתן של החברות. בעזרת חוש פיננסי נדיר הוא קנה ביוקר ומכר בזול חברות בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת: חברה לחימום שטיחים, חברה למוצרי הנדסת חקלאות, חברה לשיטות בנייה מתקדמות, תוכנות למבדקים פסיכולוגיים, מפעל לציוד אופטי מלחמתי, פיתוח אופניים בעלי מערכת הנעה חדשה, מחולל גז, חברות בנייה, חברת ביטוח ומפעל לייצור ממרח שוקולד.
"רעה חולה", כינה רוני דיסנצ'יק את מפעל השוקולד, אבל דכנר ראה בהשקעה את הצדדים המתוקים. הוא קיווה שהמפעל יתחרה בעלית. "פה יקום בית חרושת מודרני ותחרותי", אמר , שילם מיליון ורבע דולר תמורת החלום, תכנן לייצר שוקולד גלאט-כושר, שכר משרדים חדשים ושילם אלפי דולרים בחודש ליועצי שוקולד. די מהר התברר שהחלום היה מתוק מדי. מפעל השוקולד הפסיד במכרזים גדולים לעלית, נקלע לקשיים כלכליים ונמכר בסוף 1984 תמורת מאה אלף דולר בלבד. "אני מודה ומתוודה שנדפקתי ברכישת מפעל השוקולד", סיכם עד המדינה.
הקבוצה עצמה, כמו מפעל השוקולד, הפסידה סכומי עתק. תחשיבים מסובכים וגאונות פיננסית חיפו על הקריסה. לא כל המספרים נחשפו, אבל מהמעט שהתגלה עלתה תמונה מבהילה. אחת מחברות הבת של קבוצת האחזקות, למשל, הפסידה ב-1984 סכום של 1.17 מיליארד שקל. הקבוצה כולה הפסידה כ-30 מיליון דולר. במקביל, דכנר הרוויח סכומי עתק מדי חודש. ההערכות בתקשורת נעו בין 50 ל-100 אלף דולר, אבל לדבריו הפסיד בהרפתקה הכושלת כשני מיליון דולר. למקורביו אמר שמצבו נואש וכי הוא עומד למות מסרטן הכבד. באחד הראיונות שנתן הפשיל את חולצתו והראה לעיתונאי צלקת ענקית על בטנו בעקבות ניתוח מעיים. "הייתי נאיבי", אמר בניסיון להסביר את הנפילה. "האמנתי באנשים, סמכתי על הבטחותיהם והם לא עמדו בהתחייבויות. אני מודה: לא חזיתי היטב את העומד להתרחש במשק".
ועדה של דירקטוריון הבורסה לא התרשמה מהנאיביות של דכנר וקבעה שיש לבדוק סוגיות שונות הקשורות בהתנהלותו הכספית בחברת בת של קבוצת האחזקות, אולם בסופו של דבר הדוח נגנז. חלק גדול ממה שנכתב בדוח לא היה נכון, אמר דכנר לאחד העיתונים. איש עסקים שרכש את אחת החברות של עד המדינה ונאלץ לטפל במהומה ששררה שם, אומר שעד היום הוא מתקשה לסלוח לעד. "אני מתעב אותו. הוא ניסה להיפגש איתי ולא הסכמתי. בשנה האחרונה, אחרי שהתברר מה הוא עשה ב'הולילנד', התיעוב שלי רק גבר".
ההשפלה הייתה גדולה. בבת אחת הפך דכנר מבכיר במשק למפסידן הגדול של הכלכלה הישראלית. העיתונים לא חסו עליו. "זה סיפור עצוב ומדכא", כתב העיתונאי יאיר קוטלר, "הראוי לבחינה מעמיקה של פסיכולוגים ופסיכיאטרים: איך אצו אל הקוסם בעלי הון כדי שייטול מהם מהר עודפי מזומנים במטרה ברורה שיעשה בשבילם כסף מהר. זו תופעה מדאיגה של ניוון חברתי בארץ". דכנר עצמו האשים את נפילת הבורסה. "נתקעתי עם כל התוכניות", הסביר, "הכל היה בנוי על גיוס הכסף, והנה הכסף איננו".
באותה שנה עזב דכנר את הארץ והלך לעבוד בלונדון עבור מיליארדר יהודי מקומי, ביחד עם בתו הצעירה ד' ואשתו ש'. מערכת היחסים של בני הזוג ידעה עליות ומורדות. הם התגרשו ב-1991, ערכו הסכם גירושים נוסף ב-2008, אבל בחודשים האחרונים שב דכנר להתגורר בדירה המפוארת בכיכר המדינה בתל אביב, יחד עם גרושתו. חלק מהחברות שלו רשומות על שם אשתו ושתי בנותיו, ד' וא', רופאה במקצועה. בני המשפחה סירבו השבוע לדבר על האב. "אין לי עניין להגיב", אמר בעלה של א', רופא ילדים.
יאיר קדישאי, שעבד עם דכנר אצל המיליארדר הלונדוני, זוכר את עד המדינה כ"אדם מוכשר שהסתדר יפה עם המיליארדר וטיפל לו בהנהלת החשבונות. מההיכרות שלי איתו לא תיארתי לעצמי שהוא יתגלגל למצב הזה".
אחרי ארבע שנים אצל המיליארדר עבר דכנר לנהל חברת מזון גדולה בבריטניה שהחזיקה ב-20 חנויות מאפה, שלוש מאפיות ומפעל להכנת כריכים. "רציתי לקנות לחם כשר, אז עברתי לעבוד בחברה שמחזיקה במאפייה", הסביר את המעבר. "ברגע שנכנסתי למפעלי המזון הוריתי לייצר לחם כשר למהדרין". כפי שעשה בקבוצת האחזקות, גם כאן חיפש משקיעים. כך הגיע אל אלי פפושדו, שהשקיע בחברה חצי מיליון דולר. שלוש שנים אחר כך, עם חוב של עשרה מיליון דולר, החברה קרסה ומונה לה כונס נכסים.
"זו הפעם הראשונה בחיי שמישהו מצליח לעבוד עלי ולהפוך אותי לפראייר ולטיפש", אמר אז פפושדו לעיתונאים. "האמנתי לתומי שההשקעה טובה, מדי פעם הייתי מקבל דיווחים מעד המדינה שהחברה מתנהלת כראוי ושיש לו תוכניות פיתוח. לא העליתי על דעתי כי מתחת לדמות האיש החביב מסתתר למעשה מגלומן", סיכם . השבוע סירב פפושדו לשחזר את הפרשה.
אגב, בניסיון אחרון למנוע את הקריסה, ביקש דכנר מפפושדו הלוואה של כמה מאות אלפי דולרים. פפושדו סירב, וכעבור כמה ימים קיבל לביתו בלונדון מכתב בכתב ידו של דכנר: "כאשר תקבל מכתב זה לא אהיה בחיים. אני מבקש ממך סליחה על כך שסיפקתי לך נתונים כוזבים וניפחתי מספרים כדי להוכיח רווחיות של החברה", כתב .
בכלל, נראה שדכנר לא מהסס להשתמש באיומי מוות כשהוא נקלע לצרה כלכלית. גם בחקירותיו במשטרה בפרשת "הולילנד" הוא הרבה לתאר את מצבו הבריאותי הגרוע. "מספטמבר 2007 אינני עובד", אמר בחקירתו הראשונה, "לאור מחלה סופנית שבה חליתי ולאחר מכן אירוע מוחי שעברתי". אחר כך תיאר בפרוטרוט סדרה של מחלות וטיפולים רפואיים שפגמו, בין השאר, בזיכרונו. "לפעמים יש לי בלק-אאוט זמני בשליפת שמות", אמר .
מצבו הבריאותי הרעוע לכאורה הוא גם הסיבה של הפרקליטות לבקש להעיד אותו בעדות מוקדמת, הליך חריג ביותר. אותה פרקליטות כבר ביצעה את אותו הליך עם אותו נאשם, אהוד אולמרט, בתיק אחר: פרשת טלנסקי ומעטפות הכסף. אז הובא מוריס טלנסקי לעדות מוקדמת מחשש ש"יסרב לשוב לישראל כדי להעיד במשפט". העדות המוקדמת נחשבת להליך שהשפיע לרעה על דעת הקהל בעניינו של אולמרט. טלנסקי, מיותר לציין, שב ארצה מאז אותה עדות כמה וכמה פעמים. ומה באשר לדכנר ומצבו הבריאותי? בינתיים גם הוא לא נראה רעוע במיוחד. לפני כמה שבועות פורסמו בחדשות ערוץ 2 תמונות של עד המדינה בעיצומו של מסע קניות.
בחזרה לפרשת המאפיות בבריטניה: הרשויות הבריטיות לא התרשמו מאיומי ההתאבדות. כונס הנכסים שמונה לחברה החל לחקור את הפעילות של דכנר, שנחשד בהונאת מע"מ ואף נכנס לרשימת המבוקשים של הסקוטלנד יארד. אבל האשף הפיננסי כבר לא היה בבריטניה כדי לשאת בתוצאות מעלליו. הוא חזר לארץ, משאיר מאחוריו נושים אובדי עצות. אחד מהם הגיע לתל אביב כדי לנסות ולשכנע את דכנר להשיב לו את כספו. "לא נניח לו עד שיחזיר את הכספים שהוא חייב לנו", אמר ג'ימס בורקר, אחד הספקים של חברת המזון, לתקשורת הישראלית. "בשבועות האחרונים ניסינו להגיע עם ש"ד להסדרים שונים בעניין כיסוי החוב והוא נתן לנו הבטחות, אבל לא עמד בהן, וביום אחד נעלם מלונדון".
החידה של האופה הנעלם", זעקה כותרת ב"מייל און סאנדיי" הבריטי במאי 1991. על פי העיתון, הבנקים הבריטיים שהיו שותפים בחברה אינם מבינים כיצד נכנסו לשותפות עם אדם כמו דכנר, שכבר הפסיד סכומי עתק בישראל. כשנחקר על "הולילנד" ניסה עד המדינה לגמד את ממדי ההסתבכות בבריטניה. "אחד מבעלי המניות של חברת המזון, בנק היל סמואל, פשט את הרגל", הסביר לחוקרים, "והוא גרר אחריו את כל חברות הבת. בתי ילדה אז את בנה הבכור, והחלטתי שמספיק לי בחו"ל וחזרתי ארצה".
בראיון שנתן בפברואר 1990 הוא סיפק גרסה שונה. ל"חדשות" סיפר כי מימן לבתו את הלידה בלונדון. הברית נערכה בבית החולים. "ניתקתי את קשרי עם ישראל", הכריז, "כמעט אינני עוקב אחרי החדשות מישראל, אינני קורא עיתונים, אינני יודע מה מתרחש שם. נכון, השורשים שלי בישראל, אבל אני רוצה לשכוח את השורשים האלה, להתנתק מהם".
באפריל 1991 נזכר דכנר בשורשים הציוניים שלו וחזר לישראל. "לא ברחתי מהארץ, לא ברחתי מאנגליה, לא גנבתי כספים", אמר . "החברה גדלה יותר מדי מהלוואות ומעט מאוד בעזרת השקעה עצמית", הסביר והאשים את בעלי המניות, שסירבו להשקיע הון נוסף או להנפיק את החברה בבורסה. הוא הכחיש ידיעות בעיתונים לפיהן נחקר בחשד שלקח מהחברה האנגלית שישה מיליון ליש"ט. זה שקר גס, אמר, "לא נחקרתי במשטרה ואין מה לחקור. אני חסר כל, אך לא גנב".
זמן קצר אחרי שחזר לארץ שב עד המדינה וניסה את מזלו בעולם העסקים. הוא הקים שורה של חברות ואף השקיע כשמונה מיליון שקל בחברה בריטית שעוסקת במכירת יצירות אמנות, שפשטה את הרגל. בין נכסיו: חברות נדל"ן שקנו קרקע ובית מגורים בגוש דן, שותפות במיזם להקמת שתי תחנות דלק באזור המרכז שנמכרה כדי להשיב חוב וחברה לייזום נדל"ן והשקעות.
חוקרים שפשטו על משרדו לפני כמה שנים הוציאו משם תמונות ופסלים בשווי של 12 מיליון שקל. אוסף האמנות שלו מוערך במאות אלפי שקלים. הכל שייך לגרושתי, אמר דכנר.
מכריו אומרים שתמיד היה לו מגע קסם ביחסים עם נשים. קשר קרוב במיוחד היה לו עם שולה זקן, מזכירתו הנאמנה של אולמרט. הוא סיפר לחוקרי המשטרה שקנה רהיטים לביתה החדש במלחה, ויתרה מכך: "באותה עת שולה הייתה בחובות, בעיקר בגלל רכישת בית במלחה, ולא היו לה אמצעים לבצע תשלומים כי בעלה לא עבד, או לא השתכר מספיק. אז העמדתי לרשותה בין 350 ל-450 אלף שקל, אני מניח, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שיותר קרוב ל-450 אלף שקל. גם עזרתי לה ברכישת רהיטים ודברים נוספים".
לכתב התביעה נגד צ'רני צירף דכנר דפים מיומנו שבהם הוא מזכיר שיחות ופגישות עם בכירים בעיריית ירושלים. "צהריים עם שולה זקן", כתב בכתב יד. "לא פעם מספיק היה שאדבר עם שולה כדי שהדברים ייעשו", אמר לחוקרים. "הייתה לה השפעה מכרעת על המהלכים, וכשהיא העבירה הודעות מלשכת ראש הע ירייה אל המחלקות השונות או האגפים השונים בשם ראש העירייה, איש לא העז לבדוק או לשאול אם זו באמת הוראה של אולמרט או הוראה של שולה". זקן היא אחת מ-13 הנאשמים בפרשת "הולילנד". היא חשודה בקבלת שוחד בסכום של 350 אלף שקל לכיסוי חובות בגין קניית בית.
ב-1994 החל דכנר לעבוד בפרויקט "הולילנד". "הייתי צריך אדם כמוהו שמבין בתחום", אמר צ'רני לחבר ששאל אותו מדוע בחר לעבוד דווקא עם ש"ד למרות המוניטין המפוקפק שלו. דכנר היה המוח שמאחורי הפרויקט. הוא השיג את האישורים המתאימים והיה הגשר של היזם אל משרדי הממשלה והעירייה. "אסביר את חלוקת התפקידים ביני לבין צ'רני", אמר לחוקרי המשטרה בעדותו הראשונה. "אני קיבלתי על עצמי לדאוג בבוא העת למציאת מקורות מימון לצורכי הבנייה וכן למציאת קונים או שותפים פוטנציאלים אם וכאשר צ'רני ירצה לממש חלק מהפרויקט. מאידך, לא הייתה לי כל נגיעה או מגע בהוצאת הכספים עצמם". בכתב התביעה נגד צ'רני הוא מפרט שורה ארוכה של פעולות שביצע למען הפרויקט, בהן מתן שוחד - שהוא מכנה "הוצאות מיוחדות" - לאהוד אולמרט, אז ראש העירייה, בסכום של 2.1 מיליון שקל.
אולמרט, יש לציין, מכחיש את האישומים נגדו ואת הטענות של דכנר ומתעקש שמעולם לא קיבל שוחד, מש"ד או מאיש אחר.
ד"ר יואב סרנה, שהיה המנהל ההנדסי של "הולילנד" ועבד לצד עד המדינה במשך שנים ארוכות, אומר שהבעיה שלו היא "שהוא גאון, וגאונים מאבדים את הקשר לקרקע. מה שקרה שם הפתיע אותי לא פחות מאשר אחרים. הוא אישיות שצריך לשאול עליה הרבה שאלות, אבל אין ספק שמדובר באדם חכם".
סכום ההלוואות שלקח עד המדינה בשוק האפור בשנים האחרונות עומד על כעשרה מיליון שקל. לפי טענתו בכתב התביעה נגד צ'רני, החובות נוצרו אחרי שלא קיבל את סכומי הכסף שהגיעו לו מהיזמים של "הולילנד". הוא לווה 750 אלף שקל מגל יוסף, ראש ארגון פשע ברמת גן. חברות הקשורות לבן כהן, ראש ארגון פשע אחר, הלוו לעד 440 אלף שקל. בשנים האחרונות נפתחו נגדו 20 תיקי הוצאה לפועל. אחד הנושים שלו הוא אבנר אברג'ל, שלו הוא חייב ארבעה מיליון שקל. עד המדינה מכחיש חוב כזה. תביעה של אברג'ל לבית המשפט בתל אביב לפני שלוש שנים על חוב של חצי מיליון שקל נדחתה.
ההסכם עם המדינה, שיעשיר את קופתו של דכנר בכמיליון שקלים, אמור לסייע לו להיחלץ מחלק מהחובות. לפני שחתם על ההסכם הוא נחקר במשטרה עשרות פעמים. לא תמיד חוקרי המשטרה האמינו לו. חוקרת המשטרה נעמה שמיר הייתה בטוחה באחת החקירות שעד המדינה ערך שינויים בהמחאה שהביא כמוצג, או בשפה פחות דיפלומטית, זייף. דכנר הכחיש. היא לא האמינה, סיפר דכנר לחוקר משטרה אחר כעבור ימים אחדים, "וביקשה שאוציא מכיסי ומתיקי את העטים שיש לי. הוצאתי, היא פתחה את כל העטים ומצאה שכולם עט נובע שחור, חוץ מעט כדורי אחד שגם הוא שחור. שאלתי אותה איך היא לא מתביישת כאשר הכתב הוא בעט כחול, והיא אמרה שייתכן שלקחתי את העט שלה והשתמשתי בו. דרשתי שתבדוק אם צבע הדיו זהה למופיע בצ'ק והיא הודתה שלא. היה שבר אמון מוחלט ביני לבינה".
בחקירה אחרת הוא הודה שטיוטת כתב התביעה שרקם נגד צ'רני שקרית בחלקה, "כדי להאדיר את תביעתי נגד צ'רני". לחוקרים הסביר בצורה בוטה וישירה את הפילוסופיה העסקית שלו. "מתניה הכט, העוזר של צ'רני, שאל אותי איך הוא לא מצליח לקבל כלום ואני כן. אז הבהרתי לו שיש דרכים, עשיתי לו סימן עם האצבעות שיש דרכים, שאם מורחים, זה היה מינוח שהשתמשתי בו, אז נעשים דברים".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם