מה הקשר בין נתן אשל לבין האיום האיראני?
הדרמה סביב מרוץ הגרעין חובקת עולם וישראל היא שחקן בלתי צפוי שיכול להצית את האש. איך מתעסקים בתקופה שכזו עם נתן אשל?
ישראל היא הילד הבלתי צפוי, ילד קטן ומנוזל ודי נודניק שהשתרבב לתוך האירוע, וכל השחקנים, מכל הצדדים, משתדלים לפייס אותו, להרגיע, להרחיק אותו מחבית אבק השריפה, לדבר על לבו.
ישראל, מצדה, מסרבת להשתכנע, לא נרגעת, ממשיכה להתפרע, יורקת בבוז את גלולות הריטלין ומעוררת מהומות, אבל בינתיים רק בחדר הצדדי שלה. מבחינת ישראל, היא אמנם ילד רע ולא צפוי, אבל ילד שנאבק על חייו, ובמאבק הזה כל האמצעים כשרים והרשות נתונה. ולכן היא ממשיכה להלחיץ את כולם במתכונת ה"תחזיקו אותי" המוכרת. אגב, עד עכשיו זה הצליח לא רע.
למעצמות אינטרסים אחרים. אמריקה לא רוצה לתקוף את איראן עכשיו, אי אפשר לעשות את זה לפני הבחירות, רק אחרי. אמריקה לא רוצה שישראל תתקוף עכשיו. התוצאה תהיה זהה. מחירי הנפט יזנקו, אובמה עלול להפסיד למיט רומני, המפרץ יעלה באש. קטסטרופה.
אבל אמריקה, בגדול, בצד שלנו. היא מנסה להוכיח לאיראנים שהם טועים בגדול אם הם חושבים שרק פצצה תבטיח את שרידות משטר האייתוללות. האמריקאים אומרים לאיראנים שהמציאות הפוכה: רק ויתור על פצצה יתרום לשרידות המשטר. האייתוללות לא משתכנעים, בינתיים.
רוסיה וסין? סיפור אחר לגמרי. רוסיה וסין חוששות שאם איראן תיפול, ארצות הברית תשתלט על עתודות הנפט במזרח התיכון, שהן גם העתודות העולמיות. ולכן רוסיה וסין שומרות על איראן, שומרות גם על סוריה, חוליה מרכזית וחשובה
הם יודעים שפצצה איראנית תסייע לאייתוללות להקים מחדש את האימפריה הפרסית ולהשתלט על המפרץ כולו. זו הסיבה שאירופה, שאביגדור ליברמן כינה "לא רלוונטית", מובילה עכשיו את הקו התקיף נגד איראן.
בקיצור, יש כאן מאבק כוחות גלובלי גדול, על שלל ענק, שהוא עתודות האנרגיה (המתמעטות) של העולם. מה שעבורנו הוא מאבק לחיים, עבורם הוא מאבק על רמת החיים.
אז איך, בוודאי תשאלו, אתם מתעסקים בתקופה כזו עם מעלליו של אחד, נתן אשל? אז זהו, שיש קשר ישיר בין מה שקורה בחזית האיראנית לבין מה שקורה עם אשל. על פי כל הפרסומים, ישראל הולכת ומתקרבת לצומת ההחלטות הגורלי ביותר מאז הקמתה. ההתמודדות עם החלטות כאלה מצריכה כישורים, הכנות, תהליך עיבוד נתונים וקבלת החלטות סדור, מקצועי, איכותי.
ראש ממשלה אמור לעטוף את עצמו במיטב המוחות, בטובי האנשים, שמייצרים עבורו סביבה סטרילית, יעילה, מבריקה, איכותית, כזו שיודעת לסנן את הרעשים המיותרים, להתמקד בעיקר, לראות קדימה, לנהל סיכונים, להפגין נחישות, קור רוח תחת לחץ כבד, יכולת עמידה, מה לא.
במקום כל זה, יש לבנימין נתניהו את נתן אשל. בחדרים סגורים נתניהו אומר שהוא לא צריך אף אחד. הוא מספיק מוכשר בשביל כולם. בדיוק כמו ברק. מעניין שדווקא שני אלה תמיד כושלים בבחירת האנשים, תמיד מביאים גמדים לתפקידי ענק, תמיד מסתבכים עם לשכות מקרטעות ומתפרקות. עכשיו נתניהו סומך בעיקר על ברק.
הבעיה היא, שברמה ההיסטורית כל מה שברק עשה נגמר תמיד, אבל תמיד, בבכי. מהתרגיל ההוא בצאלים, דרך מפלגת העבודה, מינוי הרמטכ"ל ועוד עשרות דוגמאות. אז אולי אפילו נתן אשל (שברק מכנה "נתן החכם") עדיף? הנה סיפור שכבר סיפרתי כאן, אבל הוא ממחיש מצוין את איכויותיו של אשל כ"ראש סגל".
זה קרה ביום שבו התחלף ראש הממשלה, ביום שבו בנימין נתניהו נכנס לתפקידו ונערך הטקס המסורתי, בלשכת ראש הממשלה, שבו העביר לו אהוד אולמרט את המפתחות לניהול המדינה. ביום הזה הסתובב נתן אשל כחתן בכלולותיו.
הוא ניגש לאחד האנשים, גבר צעיר בחליפה, עם מראה שב"כניקי טיפוסי, כולל משקפי השמש, הציג את עצמו ("אני נתן אשל"), וכה אמר: "בקשה ראשונה מהגברת, אם אפשר שהמאבטחים של בית המשפחה ברחוב עזה יהיו גם המאבטחים בבלפור". תרגום : שרה התרגלה כבר למאבטחים ההם, שאבטחו את הבית המשפחתי ברחוב עזה, הם כבר למדו מה נדרש מהם, היא מעדיפה שהם יהיו גם המאבטחים בבית ראש הממשלה.
אתם יודעים מה, בואו לא נכנס לטבעה של הבקשה הזו (דווקא שווה להיכנס, אבל למי יש זמן וכוח עכשיו). הבעיה היא שנתן אשל ניגש עם הבקשה המחוצפת הזו לאדם הלא נכון. הוא חשב שהוא מדבר עם מפקד יחידת האבטחה של השב"כ (730), הבעיה הייתה שהוא דיבר עם אחד מבכירי יועציו של אהוד אולמרט. "אני לא מהשב"כ, אני עובד אצל אולמרט", אמר לו הגבר הצעיר במשקפי השמש, הסתובב והלך משם למקום רחוק, כדי להתגלגל מצחוק.
אם זה לא היה שלנו, גם אנחנו היינו צוחקים. תארו לעצמכם שגם את התקיפה באיראן מכינים ככה. בשבוע שעבר, כשפרצה הפרשה, שורטטה דמותו של אשל בכמה כתבות טלוויזיה. היה מצחיק מאוד לראות כל מיני מלחכי פנכה מהללים ומשבחים את חדותו, איכויותיו ונאמנותו. והיה גם עצוב.
הרי בנימין נתניהו לא באמת חושב שאשל, שהגיע בשיא הקריירה שלו למעמד של סמנכ"ל ב"הצופה", ראוי לכהן בתפקידו. הרי גם נתניהו יודע שאשל, שלא מדבר מילה אנגלית, יכול להיות האיש החזק בלשכה הרגישה בעולם. אבל נתניהו הוא לא הקובע והפוסק האחרון בעניינים האלה. אשל בכלל לא עובד אצלו.
כל מה שהוא עושה זה להבהיל את נתניהו בין שלוש לחמש פעמים ביום עם כל מיני שטויות מהתקשורת, לסכסך את כולם בכולם, להבעיר בעירות כדי לכבות אותן אחר כך, לחולל מהומה ובעיקר למסרר ולדווח כל הזמן, בשידור חי, למספר קבוע, מה קורה בלשכה, מי נכנס, מי מגיע, מי מתקשר.
זו עובדה. היא מתנוססת מולנו. כשפרצה הפרשה, במקום לקרוא מיד לר' ולהפציר בה לספר את האמת, נתניהו שתק. במקום לתת גיבוי לשלושת בכיריו, נתניהו שתק. הם הרי הגנו עליו, בגופם, כי ידעו שאם ימסרו את המידע לו, במקום ליועץ המשפטי לממשלה, זה עוד עלול לעבור להכרעתה של שרה.
האמת היא, שזה לא היה רחוק. ככל שמתגבשות הראיות והעדויות, כך מתחדדת ההכרה שתפקודו של היועץ המשפטי לממשלה בפרשה הזו היה לקוי. אם ויינשטיין היה אולמרט, היה כבר צץ מי שידביק לו אשמת שיבוש והיה צורך בעורך דין טוב ויקר במיוחד כדי להוציא אותו מזה. ויינשטיין עצמו הוא עורך דין יקר וטוב, הבעיה היא שאין לו, כנראה, מזג של תובע כללי. אבל הוא אמור להיות תובע כללי.
מקורביו מספרים ומתפתלים שהמתלוננים, קרי יועז הנדל ("יועז הנועז", בפי כמה בדחנים בלשכה), יוחנן לוקר וצביקה האוזר ביקשו מינימום רעש, שלא ידבר עם ר', שלא יעשה כלום, כי תכף היא מתפטרת או עוברת וכו' וכו', והעניין הוא שכל זה לא אמור היה לעניין את ויינשטיין.
הוא לא עיתונאי, שמחויב למקורותיו. הוא לא עובד סוציאלי. הוא התובע הכללי. הוא צריך היה לפעול מיד, בחדות ובנחישות. הוא, התפקיד היחיד שלו הוא שהצדק ייצא לאור. וכשהוא שומע מה שהמתלוננים השמיעו, הוא אמור לפעול מיד, ולא לשעות לעצתם של אנשים שבאים מהפוזיציה המאוד קשה (תאמינו לי), של מי שצריכים להתמודד עם הזעם הבלתי נשלט, החרון הלא צפוי והטירוף המשתולל במערכות הרגישות ביותר של ניהול חיינו.
בסופו של דבר העביר היועץ את החקירה לנתי לויט, ראש אגף החקירות של נציבות שירות המדינה, אבל מידר את הממונה עליו, אסף רוזנברג, שהוא ראש אגף המשמעת, והוא הרוטוויילר הראשי של שירות המדינה, זה שמוביל תמיד את החקירות (פעמים רבות בהגזמה פראית) הקשות למטרתן.
יותר מזה, בנציבות יש מי שנשבעים שלויט קיבל רמז לא להתאמץ יותר מדי, ונאמר לו שמדובר ברסיסי רכילות. אגב, יהיה קשה להכחיש את זה. למה? כי המונח של רסיסי רכילות והאמירה ש"לא נמצא שום ביסוס לתלונות" נמצאו גם בהודעה הרשמית של הפרקליטות, ההודעה הנמהרת הראשונה שפורסמה עם חשיפת הפרשה. מה שמעורר מאוד את מפלס הדאגה.
אני נוטה להאמין שאלמלא פורסמה, הפרשה הזו הייתה נקברת. כפי שנקברות רבות מאחיותיה. יותר מכל, זה עצוב. תמכתי, נלחמתי למען ושמחתי במינויו של יהודה ויינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה. אני מכיר אותו ויודע שהוא איש ישר, מקצועי, הגיוני. הנורה האדומה הראשונה הייתה צריכה להבהב כשהתברר שויינשטיין מתנגד ליוזמתו של יעקב נאמן לפצל את תפקיד היועמ"ש לתובע כללי מחד, ויועץ משפטי לממשלה מאידך.
כמו שעון עומד, גם יעקב נאמן צודק לפעמים, וזו הייתה אחת הפעמים הנדירות הללו. תובע כללי לא היה עושה חשבון במקרה כזה, לא מחכה, לא מהסס, לא מגמגם ולא מתברבר. תובע כללי היה פועל. תובע כללי לא היה הסנגור לשעבר של בני הזוג נתניהו, תובע כללי לא היה מתלבט מה יקרה לצביקה האוזר או ליועץ הנדל. אגב, תובע כללי היה פועל לא באמצעות הנציבות אלא דרך המשטרה.
חוץ מזה שמאז שויינשטיין מונה לתפקידו נמשכה ההשתלטות הזוחלת של נתניהו ומשפחתו על מוסדות המדינה. היום יש לו גם יועץ משפטי, גם שר משפטים, גם שר ביטחון, גם נציב שירות מדינה, גם תחנת שידור פרטית, גם רדיו, גם עיתון, וגם מפלגה, שעליה השתלט באופן סופי השבוע. עכשיו, רבותי, זה כבר מסוכן. הרי נתניהו ילמד מתישהו את מגבלות הכוח, צריך לקוות שהוא לא ילמד את זה על בשרנו.
ביום חמישי בשבוע שבעבר עוד היה מונח הדיון בחוק טל על סדר יומה של הממשלה, ליום ראשון. נתניהו הצהיר שיתמוך בהארכת החוק בחמש שנים, כפי שהדתיים רוצים, אחר כך ביטל, אחר כך ירד לשנה אחת בלבד, כפי שרצה ברק, אחר כך ביטל, ואחר כך החזיר את הדיון לממשלה, ואז, ביום שישי, קרה משהו. מה קרה? הוקם "מאהל הפראיירים" בתחנת רכבת צפון. למרות הרוח והגשם, המאהל תפס. התקשורת נהרה, הציבור בא, הבאזז המריא.
ביום שישי, דקות אחרי עליית המאהל, בוטל הדיון בממשלה. לא צריך דיון בממשלה. בשביל מה ממשלה בכלל. מי זה טל, למען השם. זה היה הקמפיין הכי קצר והכי מוצלח שהיה כאן מאז ומעולם. רבע שעה, וזהו. ראש הממשלה נבהל. אוהל המחאה המה פוליטיקאים, כולם באו, אף אחד לא רצה להישאר בחוץ, הציבור תמך, הסקרים הוכיחו, והכי חשוב, החרדים נאלמו דום. נעלמו מהזירה לגמרי.
ואז, ביום שני השבוע, באו הפעילים לכנסת. היו שם החבר' ה המצוינים מפורום "שוויון בנטל", ובועז נול מ"המחנה המשותף" ועוד רבים וטובים. הם התקבלו בכבוד גדול בישיבת סיעת ישראל ביתנו, וקיבלו את הסחורה מליברמן, שהצהיר שכל הח"כים שלו, 15 במספר, יתנגדו להארכת חוק טל אפילו בדקה אחת. משם הם עברו לישיבת סיעת הליכוד.
שם, חשבנו, יהיה אקשן. הרי ביבי התלבט בין חמש שנים לשנה, יש לו ברית עם החרדים, יהיה שמח, והחברים התיישבו סביב שולחן הסיעה העגול, בועז נול ממש צמוד לנתניהו, שהגיע כולו חיוכים ועליצות. ראש הממשלה טפח על שכמו של נול, ושחרר את ההצהרה שלו.
"אנחנו נקיים דיון ואני מאמין שבחצי השנה הקרובה נביא הצעה חדשה במקום חוק טל", אמר ביבי, ונול שאל אותו "אני מבין שזה לא יהיה חוק טל אלא חוק אחר", ונתניהו שאל אותו, בתגובה, "אני מבין שאתה רץ לכנסת", ואחר כך פיזרו את התקשורת, ואחר כך נמשך הדיון בפנים. במקום עשר דקות ישבו שם הפעילים נגד חוק טל שעתיים ושמעו את כל חברי הסיעה משרטטים את דעתם הנוקבת בעד חוק טל (כמעט אף אחד), ונגדו.
הנה, כך, כהרף עין, התהפך הליכוד כולו על החוק הזה, התהפך גם ראש הממשלה, שזמן קצר קודם לכן עוד הצהיר שיאריך אותו בחמש שנים. נול אמר לנתניהו שהוא קצת מבולבל, הרי רק ביום חמישי עוד קראתי בעיתונים שאתה רוצה להאריך בחמש שנים, וביבי ענה שלא צריך להאמין יותר מדי לעיתונים, וכולם נפרדו כידידים. התאריך הקובע הוא 31 ביולי. עד אז, צריך חוק טל לקבל הארכה בכנסת, או להתבטל.
מדובר בפצצת זמן שמתקתקת עכשיו על שולחננו. הצהרתו של נתניהו שיביא הצעה חלופית לחוק טל היא הצהרה היסטורית ודרמטית. אם הייתה פליטת פה חסרת אחריות או אמירה מחושבת ומתוכננת, רק ימים יגידו. הסיכויים נוטים לטובת האפשרות הראשונה. הרי גם אהוד ברק ברח מלבנון בגלל הצהרה נמהרת אחת בטלוויזיה.
בכל מקרה, האמירה של ראש הממשלה חשובה, וראויה לספירה לאחור. אז הנה: 180 ימים לשינוי חוק טל, ביבי. כולל היום. אנחנו סופרים. אגב, מדובר בטריגר שיכול בהחלט להביא גם להקדמת הבחירות. אם נתניהו היה חכם ואמיץ, היה משתלט על הפלטפורמה הזו לטובתו. משנה בעצמו את חוק טל. הולך לבחירות עם אג'נדה אזרחית. מקים ממשלת אחדות אזרחית. מציל את המדינה הזו, ברגע האחרון, מהסכנות האמיתיות המאיימות עליה.
ומה עם הברית ההיסטורית עם החרדים? תבוטל. החרדים יחזרו, הם תמיד חוזרים לכל המרבה במחיר. בינתיים אפשר להסדיר את נושא הגיוס והשירות האזרחי, לחרדים ולערבים, אפשר להפסיק את ההשתוללות החרדית, פריחת הסקטורים, אפשר אולי אפילו, תחזיקו חזק, להעניק חוקה למדינה הזו. אבל, כאמור, נתניהו צריך להיות אמיץ וחכם בשביל המהלך הזה. בואו נתפלל שיהיה. הגיע הזמן שיהיה.
השקרן מוחמד בכרי חזר לחיינו השבוע, כשעלה לשחק ב"צוותא" את התפקיד הראשי בהצגה וקיבל קהל כפול. גם זה שבאולם וגם זה שהפגין נגדו בחוץ. לעולם לא אסלח לבכרי על שהוא מאלץ אותי להיות, במקרה הזה, לגמרי בעד מפגיני "אם תרצו" ושרת התרבות לימור לבנת, שהביעה בהם תמיכה. וכאן מגיעים הדקלומים המטופשים של השמאל ההזוי, זה שגרם למחנה השלום בארץ הזו נזק קולוסאלי ובלתי הפיך, ועל פי הדקלומים הללו בכרי הוא אמן, הוא רשאי להביע את דעתו, יש כאן חופש ביטוי ודמוקרטיה וכו' וכו' וכו', כל טמטום הארץ, ויש מספיק לכולם.
אז הנה העובדות: אכן, יש כאן חופש ביטוי, ובכרי יכול לחשוב ולהגיד שהכיבוש משחית, וצריך להקים מיד מדינה פלסטינית על כל שטחי יהודה ושומרון או על כל השטחים בכלל בין הירדן לים, ואין לרדוף אותו בגלל זה. גם אני חושב, למשל, שצריך להקים מדינה פלסטינית על רוב רובו של השטח, ולכן אני תומך במתווה קלינטון וטאבה והצעות אולמרט ותוכנית ז'נבה ומה לא.
הבעיה היא שהצד השני, של החברים של בכרי, עוד לא הואיל להסכים לאף אחת מההצעות הללו. מילא, זה לא רלוונטי לענייננו כי בכרי עשה משהו אחר. הוא לקח אירוע נקודתי, מלחמתי, שהיה בג'נין, ועשה עליו סרט דוקומנטרי שהוקרן בכל העולם. הסרט מתעלם, כמובן, מהסיבות מעוררות הפלצות שבגללן נאלצה ישראל לצאת למבצע "חומת מגן". מילא .
על פי הסרט הזה, בג'נין ערכו חיילי צה"ל טבח בתושבים פלסטינים תמימים. הסרט רצוף עדויות שקר, סיפורי בדיות, דמיון ומעשיות הזויות, שרוצחים את תדמיתם של חיילי צה"ל בפרט ושל ישראל בכלל. בג'נין לא היה טבח, נהפוך הוא. בג'נין הוכיח צה"ל שהוא צבא מוסרי, עם הנהגה מוסרית, עם שר ביטחון שלא אישר הפצצה מהאוויר, שהייתה חוסכת לצה"ל 13 הרוגים, ולא דרסו זקנים ולא הרגו נשים הרות ולא פגעו בילדים.
כל מה שבכרי, השקרן המתועב, הביא שם היו עלילות שווא. הטבח לא היה בג'נין, הוא כן היה בדולפינריום, ובמלון פרק, ובמסעדת סבארו, ובקו 5, ובדיזנגוף סנטר ובעוד עשרות מקומות. הסרט הזה, יחד עם פרסומים שקריים רבים אחרים, הורג את תדמיתה של ישראל בחו"ל. זה נזק אסטרטגי במלחמה שמתחוללת שם בחוץ, מלחמה על הלגיטימציה של מדינת היהודים להתקייים ולהתגונן.
כשאתם רואים מפגינים אירופאים, לא מוסלמים, מכנים את ישראל "מדינה נאצית" ומשווים את חיילי צה"ל לקלגסים נאצים, זה בא בדיוק משם. כשאתה נתקל בוועידות דרבן למיניהן שמחרפות ומגדפות את היודו-נאצים החדשים, אתה מבין שאת הזרעים זרעו בכרי וחבר מרעיו. ולכן, אם אני מנהל "צוותא", מוחמד בכרי לא דורך באולם שלי. שיציג בג'נין או בדמשק.
לו בכרי היה מכחיש שואה והיה מפרסם סרט דוקומנטרי שמוכיח שלא הייתה שואה, האם מישהו היה נותן לו להציג ב"צוותא" ? לא. אז מה שהוא עשה ב"ג'נין ג'נין" חמור לא פחות. אולי אפילו יותר. כי השואה כבר הייתה, הסיפור עכשיו הוא למנוע ממנה לקרות שוב. ההתרחשות סביב השקרן הזה מוכיחה שוב עד כמה מטומטם יכול השמאל להיות, עד כמה אובדני, עד כמה אבסורדי, עד כמה מנותק מהמציאות.
בשיא האירועים השבוע התראיין בכרי ברדיו, וכשנשאל אם היה עושה שוב את אותו הסרט, לא היסס וענה שכן. בוודאי שהיה עושה אותו שוב. כאלה הם, לא נותנים לעובדות לשנות להם את הסיפור או את הסרט שהם חיים בו. אז אנחנו, לפחות אנחנו, לא צריכים לשתף עם זה פעולה. בכרי מופיע בכל זאת ב"צוותא", ויכול להיות שאין דרך למנוע את זה, בסוף הרי אנחנו דמוקרטיה, אז מה שנותר זה לעשות דבר פשוט. לא ללכת יותר ל"צוותא". עם בכרי, ובלעדיו.
אם כבר מדברים על טבח, אני עדיין ממתין למחזות ולסרטים הדוקומנטריים על הטבח שכן מתקיים. בסוריה.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם