הקלות הבלתי נסבלת של הארס
אם יהיה עיתונאי או בלוגר שלא יבין שחוקי המשחק השתנו וישלם פיצוי של 300,000 שקל על הוצאת לשון הרע - הפיצוי הזה יהיה תרומה לניקוי המדיה מפסולת רעילה
בעידן שבו האוניברסיטאות והמכללות מקבלות מימון מהמדינה לפי מספר הסטודנטים שמסיימים בהצלחה (לכאורה) את הלימודים, מופעל לחץ שלא ניתן לעמוד בו להעביר גם את מי שצריך להכשיל ולהנפיק דיפלומות חסרות ערך.
מסתבר שלמאמר ב-NRG נכונו חיים ארוכים בבלוגוספירה. מהם למדתי כי התיקון לחוק לשון הרע, לפיו הוצאת דיבה תזכה בפיצוי של עד 300,000 שקל ללא הוכחת נזק – אותו תיקון שזכה במדיה לכינוי המעליב "חוק ההשתקה" - הוא לא רעיון רע כל כך.
וזה סיפור המעשה: בבלוג התקשורת הפופולרי, velvet underground, התפתחה – בעקבות המאמר על לפיד - שיחה על איכות התארים האקדמיים. מספר טוקבקיסטים שמטעמים פוליטיים אינם אוהדים את האוניברסיטה המתפתחת באריאל ולא מסמפטים את ההתנחלויות, העלו את הטיעון שאם יאיר לפיד לא ראוי להיות דוקטורנט בישראל – גם אני ועמיתיי מאריאל לא ראויים לתואר פרופסור בארצנו, כי קיבלנו את התואר בזכות מונקי-ביזנס בין מתנחלים לאלופי פיקוד ובחסות הסדרים קואליציוניים ועצימת עין של שלטון החוק; במלים אחרות, הם טענו שהפרופסורה של אריאל היא בלוף.
מבלי להיכנס לשאלת עתיד השטחים, ועל אף שבציבור הישראלי - למעט קומץ שמקבלים אורגזמה מפינוי והרס של ערים יהודיות - שורר קונצנזוס שבכל הסדר אריאל תישאר חלק ממדינת ישראל – הרי שהקביעה כי הפרופסורים של אריאל קיבלו את תאריהם שלא במסלול האקדמי הישראלי הרגיל היא שקר.
כולנו קיבלנו את הפרופסורה מהמועצה להשכלה גבוהה שבירושלים, אותה מועצה שהעניקה ומעניקה תארי פרופסור למרצים במוסדות שאינם מוגדרים (לפחות לפי שעה) כאוניברסיטאות מחקר. לפני מספר חודשים, אישרה אותה מועצה לאריאל ולמספר מכללות להעניק בעצמן תארי פרופסור בתנאים מסוימים – אך זה לא רלוונטי למי שכבר אוחז בתואר.
מה שכן רלוונטי זו הקלות שבה ניתן לפרסם באינטרנט מידע שקרי ומשמיץ, שניתן היה בקלות לוודא את שקריותו טרם הפרסום. הקלות הזו מעלה אצלי
לפני עשרים שנה השמצות חסרות בסיס כמעט ולא התפרסמו, כי לפני עשרים שנה לעיתונאים הייתה אצבע אחראית על ההדק, ואפילו הציבור הרחב היה מגיב במכתבים שקולים למערכת ולא בטוקבקים אלימים. המעבר ממכונת הכתיבה למחשב ומהמחשב לאינטרנט אמנם הקל על הפצת המידע - אבל גם הפך מידע עיתונאי אמין לנדיר.
כשכל אחד יכול להיות עיתונאי, אבל אין כמעט עיתונאי שמסוגל להתפרנס בכבוד מעבודתו - התוצאה הבלתי נמנעת היא שפע של פרסומים סנסציוניים משמיצים. ואחרי זה - לך תוכיח שאין לך אחות, או שאתה באמת פרופסור.
כל מי שעוקב אחרי המאמרים הפובליציסטיים שאני מפרסם באתר זה יודע עד כמה יקר ללבי חופש הביטוי – גם אם תוכן הביטוי מנוגד לעמדותיי. לדעתי, יש צורך בחוק יסוד שיבטיח חסינות מפני העמדה לדין לעיתונאים שחושפים שחיתויות, ויגן על המקורות של תחקירים פוליטיים אמיצים – כדי שלא יגמרו כמו ענת קם. אפילו עליה הגנתי, כי זכות הציבור לדעת אם צה"ל לא מציית להוראות בג"ץ גוברת לטעמי על חובת הנאמנות של החייל לצבא.
אבל אין שום קשר בין חופש ביטוי וחשיפת מחדלים להכפשות ושקרים ללא תחקיר. אותם צריך לעקור. אם יהיה עיתונאי או בלוגר שלא יבין שחוקי המשחק השתנו וישלם פיצוי של 300,000 שקל על הוצאת לשון הרע - הפיצוי הזה יהיה תרומה לניקוי המדיה מפסולת רעילה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם