פיגוע אלקטורלי: מרכז הליכוד חוזר לחיים?
עם תום הפריימריז במפלגה, עסקני הליכוד רוצים לשוב לימים שבהם כל חבר מרכז היה מלך. נתניהו כבר נערך לסוגיה: "זה לא יקרה אצלי"
העיתוי אינו מקרי. לפני עשרה ימים נבחר בנימין נתניהו שוב לראשות הליכוד ואיתו גם נציגי המפלגה בסניפים ובוועידת הליכוד. בעיניהם, מפלגת השלטון בלתי מנוצחת, וכעת הם רוצים לרכוב על הגל ולחזור לימים שבהם כל חבר מרכז היה מלך. הם רוצים לשוב ולשלוט על חברי הכנסת והשרים ובדרך הכי אפקטיבית: להחזיר לעצמם את הכוח לבחור את רשימת מועמדי הליכוד לכנסת.
אין מדובר בדיבורים בעלמא. בדרכם של המבקשים להחזיר עטרה ליושנה נקרית הזדמנות פז. בחודשים הקרובים תתכנס ועידת הליכוד, תבחר את נציגי מוסדותיה ותוכל גם לאשר שינויים בחוקת המפלגה ברוב רגיל. כך יוכלו צירי הוועידה להחזיר את בחירת הרשימה לידיהם ולשים קץ לעידן הפריימריז הפתוחים.
זהו חלומו הרטוב של כל חבר מרכז וסיוטם של השרים והח"כים. פסגת הפחד שלהם. זהו גם חלום הביעותים של ראש הממשלה.
בכירי הליכוד שומעים את העסקנים שבאים אליהם עם הדרישה להחזיר להם את הכוח, ומתחלחלים. הם מציפים אותם בשלל טיעונים מופרכים, על כך שללא הכוח הזה המוטיבציה שלהם להיות פעילי המפלגה פוחתת והליכוד נפגע מכך.
כל שיחה כזו מקפיצה מיד לתודעה את הזיכרונות הרחוקים מימי ביתן 28 והקרובים מימי מרכז הנקניקיות, את מראה הח"כים הנבוכים בחדרי חקירות ואת אובדן השליטה בגוף שקם על יוצרו ושלט ביד רמה בשרי המפלגה. אלה מראות שלא דהו גם בחלוף הזמן.
אחד משרי הליכוד נזכר השבוע איך הוא וחבריו כילו ערבים שלמים באולמות שמחות בכל פינה בארץ, הפגינו נוכחות גם ביום הולדת לנכד של חבר מרכז, בפתיחת פיצוצייה ובטקסי הכנסת ספרי תורה. שלא לדבר על שיחות הטלפון התובעניות שהגיעו בשעות הקטנות של הלילה.
גם היום אותו השר אינו מצליח לשכוח את ההשפלה כשעמד עם חבריו שעות ארוכות בקור המקפיא של חורף 2006 בפתחו של אולם ההצבעה בגני התערוכה, כשהם מסודרים בשני טורים מקבילים, חנוטים בחליפותיהם הטובות ורגליהם מבוססות בבוץ, רק כדי ללחוץ לחברי המרכז יד - רגע לפני שיכריעו מי ברשימה לכנסת.
ונתניהו? הוא מגיב בסלידה פיזית ממש ליוזמות האלה. בחוויה האישית שלו, החזרת החיים למרכז הליכוד היא לא פחות מפיגוע אלקטורלי. הוא שואף בבחירות הבאות להשיג 35 מנדטים ויותר, ובטוח שצעד כזה יהיה בבחינת אבן נגף שירחיק ממנו ציבורים שלמים.
לפני שש שנים, ערב בחירות, כשהליכוד היה על סף הכחדה, עם עשרה מנדטים בסקרים אחרי הפילוג הגדול, נתניהו אילץ את מרכז הליכוד לוותר על הכוח הזה. נתניהו סיפר אז שסקרים שהזמין מצאו שהליכוד יכול להשיב לעצמו ארבעה מנדטים ויותר, אם יבטל את המרכז. הסקרים שבאו אחרי המהלך הוכיחו שצדק. הליכוד אכן החזיר לעצמו כמה מנדטים - אלה אבדו לבסוף עד לבחירות בגלל סיבות אחרות, אבל מאז העניין
"זה לא יקרה אצלי", אמר השבוע נתניהו לאחד ממקורביו, כשזה העלה בפניו את הסוגיה והתרשם שרק המחשבה על חזרת מרכז המפלגה לשלטון מזעזעת אותו.
זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שנתניהו מעוניין למנות את עצמו לתפקיד נשיא ועידת הליכוד, שאמורה להיפתח בשבועות הקרובים. תפקיד שממנים אליו בדרך כלל שר או חבר כנסת נאמן, אבל נתניהו לא סומך על אף אחד. באופן הזה יוכל לשלוט בסדר היום שלה ובהצעות שיועלו בפניה.
הוא יוכל לבלום באבם רעיונות להחזרת הכוח למרכז ולקבוע את הכללים שלפיהם תורכב הרשימה לכנסת. אם ירצה יוכל להשאיר את הוועידה פתוחה ולא לנעול אותה עד אחרי הבחירות. כך יוכל בכל רגע נתון לערוך שינויי חוקה ברוב רגיל. למשל, להעניק לעצמו את הזכות לשריין אנשים מטעמו.
אלא שנתניהו יגלה בקרוב מאוד שהוא לא לבד. ח"כ דני דנון רוצה את התפקיד לעצמו, כדי לוודא מקרוב שנתניהו לא יוכל לשריין את אהוד ברק. זה הטיקט שלו בהתמודדות שזוכה כבר לפופולריות בקרב חברי הוועידה. אבל זה עוד לא הכל. גם השר מיכאל איתן הודיע כי יתמודד לנשיאות הוועידה. הוא בוחן בימים אלה יוזמה לבטל את הפריימריז ולהעביר את הבחירה לגוף שימנה כעשרת אלפים איש וימנה חברי המרכז וחברי מועצות הסניפים. יוזמה כזו עשויה להפוך את איתן לאיש הכי פופולרי במרכז.
איתן ודנון נחושים להיבחר, גם אם יצטרכו להתמודד מול ראש הממשלה. זה עשוי להיות לא נעים ואף מביך. טמונה בכך גם סכנה לנתניהו, שכן בהצבעה חשאית אף אחד לא מבטיח לו שחברי הוועידה לא יעדיפו את איתן, שיבטיח להחזיר להם את הכוח לשלוט.
המוזר הוא שדווקא איתן, האיש שנלחם ב-1997 בחירוף נפש בתופעת ביתן 28, מבקש כעת לחזור לשיטה דומה. לטענתו, שיטת הפריימריז פוגעת ביכולת של המתמודד לפגוש את בוחריו, ומסביר ש"יש 120 אלף מתפקדי ליכוד בעלי זכות בחירה. מספיק ששלחת להם פעמיים מכתב, כבר הלך רוב התקציב. אתה צריך לגייס המון כסף, ויש לך פיתוי גדול גם לא לעמוד במסגרת. אם יש גוף בוחר של עד עשרת אלפים איש, אתה יכול להגיע אליו יותר פעמים ויש מקום לשכנועים האישיים שלך".
איתן , כצפוי, מכחיש כל קשר בין התמודדותו לנשיאות הוועידה לרצונו להביא לביטול הפריימריז. הוא אומר שהוא "מתמודד מתוך כוונה לתרום לכך שהוועידה תתכנס בזמן ותינעל בזמן. כדי שהיא תוכל לשקף את רצונם של החברים לבוא לידי ביטוי ולהשפיע". " אני מניח", הוא זורק עקיצה אל עבר ראש הממשלה, "שביבי כמו כל אחד יסמוך עלי שאעשה זאת בנאמנות. לי, בניגוד לראש הממשלה, שניצב בפני תקופה של קבלת הכרעות קשות, יהיה יותר זמן להשקיע ולהיות מעורב". ואם נתניהו ירצה בכל זאת את התפקיד לעצמו, שאלתי. "זכותו של כל אחד להציג מועמדות. התמודדות היא דבר מאוד בריא".
בסביבת נתניהו ממש לא קונים את ההסבר המתחשב והתמים שמנפק איתן, ומזהים בעיה. הם רואים אחרת את מניעיו. לדידם, הוא מבין שבפריימריז לא יוכל להיבחר כי הוא נחשב בליכוד לשמאלן, ועכשיו הוא מנסה להיות חביבם של חברי המרכז. קבלן הביצוע שלהם להחזרת כוחם.
זהו למעשה תרגיל פוליטי שקוף שאמור להפוך אותו לדמות הכי פופולרית במרכז הליכוד. איתן מואשם על ידם בכך שהוא נותן יד לתהליך רגרסיבי, שהוא מנסה לטעת תחושת שווא כאילו אינו מתכוון להחזיר את מרכז הליכוד הקטן והמושחת אלא ליצור גוף בוחר גדול וחופשי, בשעה שמדובר בעצם במרכז פלוס עסקני הסניפים שהם החברים וקרובי המשפחה של אותם חברי מרכז. עם תוכנית כזו איתן עוד יכול לגנוב לראש הממשלה מתחת לאף את נשיאות הוועידה.
בחירתה של זהבה גלאון לראשות מרצ מסמלת יותר מכל את הרצון לחזור אל סמלי הליבה המפלגתיים שעוצבו על ידי שני מנהיגיה הראשונים, שולמית אלוני ויוסי שריד: העיסוק בזכויות האדם והאזרח ומאבק נגד הכיבוש לצד המרדנות והחתרנות בתוך השמאל הממסדי. אלה הביאו אל מרצ בשנות הזוהר קהלים צעירים ומבוססים שהגדירו את עצמם באמצעות הצבעה למפלגה.
גלאון, שתוביל את מרצ בבחירות הבאות, היא בדיוק הדנ"א הזה. היא במובנים רבים תלמידתה של אלוני. היא הייתה ממקימי בצלם ושימשה כמזכ"לית ר"צ. כח"כית צעירה הובילה את המאבק בסחר בנשים שהוזנח עד אז והצליחה לשים אותו על המפה.
העשור האחרון היה רע למרצ. שנות התופת של האינתיפאדה השנייה פגעו קשה בשמאל הקלאסי, שנאחז עד הרגע האחרון באתוס הסכמי אוסלו, זז ימינה והחל לנטוש את המפלגה. יוסי ביילין ואחריו חיים אורון ניסו לעצור את ההתכווצות האלקטורלית, שהנחיתה על מרצ כישלון מבחירות לבחירות. בשנים האלה מרצ נראתה ונשמעה מבולבלת, התרחקה מתעודת הזהות המקורית שלה וחטאה בממסדיות, עד כדי דיבורים על איחוד עם מפלגת העבודה.
הניתוח הפוליטי המתבקש יצביע על כך שהתהליך שמרצ עברה נכפה עליה כתוצאה משינויים דמוגרפיים בראשם העלייה הגדולה מרוסיה, האכזבה מהאג'נדה השמאלית וממנטרת המאבק נגד הכיבוש. מול הכוחות הגדולים הללו ראשי מרצ התקשו להילחם. במידה רבה הכוחות האלה פגעו גם במפלגת העבודה, שאיבדה את מעמדה כאלטרנטיבה שלטונית.
סימנים להפיכתה של מרצ למפלגת שוליים אפשר למצוא בעניין התקשורתי הדל שעוררו הבחירות השבוע לראשות המפלגה, ובכך שהתואר "מנהיג מרצ" שהוצמד בעבר מיד ליו"ר הנבחר-נעלם. ככה זה כשאתה עומד בראש מפלגת שלושה מנדטים.
גלאון היא היו"ר החמישית של מרצ, שמזכירה בסדר היום שלה ובטמפרמנט את אלוני ושריד. היא תרגיז, תעורר ויכוח, תבעט, תתרחק מכל מה שידיף ריח של קונצנזוס, תשמיע קול ברור ותנסה להחזיר למרצ את תעודת הזהות שלה שאבדה אי שם בתחילת המילניום. או בלשונה של היו"רית הנבחרת: "אני לא ממסדית. אני אידאולוגית, מחודדת, ואני יכולה להפוך את מרצ לרלוונטית".
גלאון מאמינה שיש למפלגה כזאת ציבור תומכים לא מבוטל שזקוק לבית כזה. היא מתכוונת לחסרי הבית של השמאל, שניסו למצוא בבחירות האחרונות נחמה בקדימה בראשות לבני, ששאבה אליה שלושה מנדטים ממרצ, או לעשרות אלפים אחרים שפשוט נשארו בבית מתוך אכזבה וייאוש. זה קהל היעד שלה. את חלקו אפשר למצוא גם במפלגת העבודה. המשימה לא פשוטה בימים שבהם השמאל סובל מנחיתות מובנית. היתרון של גלאון הוא שהיא קיבלה מפלגה במצב כל כך קשה עד שמכאן היא יכולה רק לעלות. גם מנדט בודד שיתווסף למאגר שהתרוקן ייחשב להצלחה.
שכיב שנאן, מספר 16 ברשימת העבודה לכנסת, הודיע השבוע שהחליט להצטרף למפלגת העצמאות במקום מתן וילנאי, שימונה לשגרירנו בסין, ולא להישאר כמצופה ממנו במפלגת העבודה. מי ששואל אותו מדוע, נענה ברצינות תהומית כי הוא עשה בחירה ערכית ומוסרית, אחרי שלא יכול היה לשאת על מצפונו את המעשה הנורא שבגניבת המנדט החמישי ממפלגת העצמאות שבו החזיק וילנאי.
איך הפך המנדט שעליו יושב שנאן, מגה עסקן מפלגתי, שנבחר לרשימת העבודה במקום ששוריין למחוז הדרוזים, לרכושה של סיעת העצמאות שהתפלגה באופן חד צדדי מהעבודה לפני שנה? כנראה לשנאן היה כדאי. אחרת מדוע יצטרף למפלגה שעתידה לוט בערפל, שאינה עוברת את אחוז החסימה, ושריה מחפשים לעצמם סידור עבודה? קודם שלום שמחון שניסה להיבחר לקק"ל וכעת וילנאי.
השאלה הגדולה היא מה הבטיח לשנאן השר שלום שמחון, שניהל מולו את המגעים? האם את תפקיד השר לענייני מיעוטים שפינה לפני שנה אבישי ברוורמן? האם תפקיד סגן שר? "אני נשבע, לא הבטיחו לי דבר. אין דיל ואין הסכם. לא ביקשתי שום דבר. המחיר שלי זו העמדה המוסרית שלי לא לשחק משחקים זולים".
האומנם? רגע, יש המשך. "אם יצוצו דברים בעתיד, אשמח לעשות כל תפקיד שיוטל עלי לטובת מפלגתי, המגזר הדרוזי ומדינתי". אה. עכשיו הבנו. יש דיל, הוא רק לא יבוצע מיד. באשר למפלגת העבודה, שלי יחימוביץ' קיבלה מידע מקדים למהלך שתכנן שנאן, אבל לא היה לה ממש דחוף לעצור אותו. אחרי הכל הוא לא בדיוק הפוסטר שאיתו היא רוצה לרוץ בבחירות.
mazal.moalem@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם