רוני הררי מתחרט: "אני נגעל מעולם הפשע"
בראיון לרגל צאת ספרו, יוצא העבריין לשעבר נגד "ההזיות" של עולם הפשע, מודה שהוא מתבייש בעברו ולראשונה מדבר על שני הילדים שקבר
השלושה הבחינו במצלמות האבטחה וסובבו אותן, לא מפנימים שפניהם כבר הונצחו בהן בבירור. לאחר שהצליחו לפרוץ דרך אחד החלונות, הרדימו הגנבים את דרי הבית בעזרת ספריי מיוחד ופתחו בחיפוש קדחתני אחר מפתחות מכוניות היוקרה שחנו בחזית.
אלא שהררי, הבחור התוסס שעמד עם אחיו התאום יוסי בראש כנופיית רמת עמידר הידועה לשמצה, הסתיר את המפתחות היטב, והגנבים המתוסכלים נאלצו להסתפק בשני שעוני רולקס מוזהבים, באייפד ובארנקה של אורלי, אשתו.
"אני מודה לאלוהים שלא התעוררתי, אחרת הגנבים היו יוצאים מכאן בשלושה שקים", אומר הררי בראיון לרגל יציאת ספרו "הבורר", שבו הוא מביע חרטה על עברו כאיש העולם התחתון. "הייתי קובר אותם באדמה. הם נכנסו לבית בו נמצאים הילדים שלי. אם הייתי תופס אותם הייתי עושה מהם כפרות. כבר יותר מ-20 שנה לא הרמתי יד על אדם, ובמקרה הזה הייתי חורג ממנהגי".
פנית למשטרה?
"במה הם יעזרו לי?".
איך זה להרגיש פעם אחת בצד השני של המתרס?
"זו הפעם הראשונה שפורצים לי לבית. קמתי בבוקר עם הרגשה מאוד קשה. לא בגלל הכסף או השעונים, אלא בגלל שחדרו לנו לפרטיות. אם זה היה קורה לפני יותר מ-20 שנה , הייתי עושה כפרות להרבה אנשים. הייתי חוקר בעצמי, וכל מי שהיה מעורב בהתפרצות הזו היה משלם מחיר כבד. אבל היום זה אחרת. למרות שיש לי חשק למצות איתם בעצמי את הדין, אני לא אעשה את זה. אני מתפלל שמישהו אחר יפגע בהם".
הררי טוען שהשתנה. כהוכחה הוא מציין כי במקום לנצל את התמונות ממצלמות האבטחה לנקמה, העדיף להעמיד בחזית הבית שני מאבטחים. בשנה האחרונה התמסר הררי להוצאת ספרו, שיעלה על מדפי רשת "צומת ספרים" החל מסוף השבוע, ובו הוא חושף מעשים פליליים מילדותו ומטיף לצעירים לא להיסחף לעולם הפשע.
"הייתי רוצה להרצות בבתי ספר ובפנימיות על סמים ופשע, כי הנוער מושפע מהשמות המפורסמים, ואני אומר להם שהכל הזיות ושקרים. במקום לסבול, שיתגלחו על הזקן שלי. מחיר הפשע לא שווה".
כיצד תטיף שהפשע אינו משתלם מתוך בית בעל שלושה מפלסים, כאשר בחוץ חונים ג'יפים יוקרתיים שהושגו בזכות העבר הפלילי שלך?
"שאתנצל על מה שיש לי? רק אחד כמוני יכול להאיר את עיני הצעירים. אם הייתי גר בשכונת עוני, אז היו שואלים על מה אטיף אם לא הצלחתי בחיים. בתור ילד לקחנו דוגמה רק ממי שיש לו. אני מוכן היום לתת את כל הממון שעשיתי, לחיות בדירת עמידר, להתפרנס
"עם עובדות אי אפשר להתווכח. עזבתי את המרכז, את מקור הכוח שלי, כדי להתגורר בשרון. עזבתי את הפוזה כדי לגדל את הילדים שלי אחרת. במרכז יכולתי להרוויח הרבה יותר".
ומה יקרה אם האנקדוטות בספר יגרמו לתוצאה ההפוכה מתוכניתך?
"הבהרתי בספר שאני נגעל מעולם הפשע. זה עולם שקרי. לא חוכמה לראות את מי שנשאר, צריך להכיר את אלה שנמצאים באדמה מגיל צעיר. אני מנסה לפתוח חלון לעולם שהצעירים לא מכירים. לא הסתרתי שהייתי בפשע, לא הסתרתי שעשיתי סמים, לא הסתרתי שהפצתי סמים ולא מסתיר שפגעתי באנשים. הוצאתי החוצה את כל הרעל שלי. אני לא מתייפייף, אבל המחיר יקר".
ספרו של רוני הררי, 46, אינו שגרתי. הוא רצה להימנע מאוטוביוגרפיה הדומה לספר שפרסם אחיו יוסי לפני כשנה, ובחר באסופת חוויות ילדות רוויות פלילים המסופרות לאבי פרידמן, מחזאי במקורו. פרידמן נוכח בספר בבירור, והתרשמותו, הערותיו והסבריו משובצים בתיאורי תחנות חייו של הררי. בין היתר מתייחס הספר בהרחבה לשלושת המאסרים האחרונים של הררי, שנמשכו על פני שש שנים אחרי שהורשע בסחיטה באיומים ובתקיפה.
"רדפו אותי סתם", טוען הררי כשמסביבו תפאורה סוריאליסטית הכוללת תמונות של אל פצ'ינו מתוך הסרט "הסנדק" ואוסף חרבות וסכינים מרשים. "למאסר האחרון, שממנו השתחררתי לפני שנתיים, הגעתי אחרי שתפרו לי תיק. הייתי חף מפשע. טהור. אבל הסנגורים המליצו לי להגיע לעסקאות טיעון בגלל שקוראים לי רוני הררי".
"מבחינתי, אני לא בפשע משנת 1988. לא הרמתי מאז יד על אדם, לא גנבתי, לא סחרתי בסמים ולא עשיתי שודים. כל המעצרים שלי היו בגלל כסף. השופט אמר שכסף צריך לדעת לבקש. ביקשתי לא נכון. איימתי. היום אני לא מתעסק עם הדברים האלה. לא בריביות ולא בהלוואות".
ומה עם בוררויות?
"אם אנשים פונים אלי בבקשת עזרה בגביית חובות, מדוע שלא אעזור אם אני לא עושה שום דבר פלילי? אעזור כל עוד לא מדובר בעבירה על החוק. אני לא חורץ גורלות של אנשים, והם יכולים לעשות את מה שאני מציע או לא לעשות. אם דיברתי עם בעל שמכה את אשתו, אז חרצתי גורלות? אני מנסה לעשות משהו טוב. בוררויות עושים גם שופטים בדימוס ועורכי דין".
"אם מבקשים ממני, אני פונה לאחרים שיפנו לחייב. לא רוצה שמישהו יגיד 'רוני הררי פנה אלי'. לא רוצה בית סוהר ולא להתרחק מהילדים שלי. לא מזמן התקשר אלי אדם וסיפר על בעיה הקשורה לרכב שלו. אמרתי לו שיבוא ויספר לי בארבע עיניים. במקביל שמעתי שמישהו טוען שאיימתי על החיים שלו. רק אחר כך נודע לי שאותו מתקשר לקח את העניינים לידיים והציג את עצמו בשמי. איך אני אמור לשלוט על דברים כאלה?".
תוותר על בוררויות.
"למה לא לעזור? לא עשיתי מספיק דברים שליליים בעבר? הבעיה שאני מרגיש שאין צדק. השוטרים זורים חול בעיני השופטים".
ומי אשם בשם הרע שיצא לך?
"אני אשם, אבל זו לא סיבה להיענש על דברים שלא עשיתי".
אתה לא נהנה קצת מהעובדה שהשם "רוני הררי" הפך למותג?
"השם בא לבד, לא חיפשתי אותו, ואני מנסה להפיק ממנו היום את המיטב. יותר משנהניתי, סבלתי. אין אנונימיות ופרטיות, ועל השם הזה אני משלם גם היום. אני מקווה שיום אחד זה ישתנה. אם יכולתי להיוולד מחדש הייתי בוחר להיות משקפופר, הכי לפלף שיש. היום אני יותר רגיש, ואין לי בעיה להזיל דמעה בסרטים או כאשר אני שומע על מוות של נער במועדון".
את השם לספר, "הבורר", בחר הררי, לדבריו, במקרה. הוא הגיע לאחת הפקולטות למשפטים כדי לשוחח עם הסטודנטים על בוררויות, ושם, במהלך השיעור, החליט כי זה השם שייתן לספר העתידי.
איך אתה מסתכל כיום על הפשע?
"מרחוק. אני עם האישה, הילדים והפינה שלי. עזבתי את כל ההנאות, מועדוני הלילה וחיי ההוללות כדי לקבל שקט, רחוק מהכל. היום אני בעסקים ביחד עם אשתי, ויש לנו סטקייה בקדימה ובית קפה".
אתה מתבייש בעברך?
"אני מתבייש במיליון דברים. כשהייתי ילד פגעתי באנשים על שטויות, והיו כאלה שביקשתי מהם סליחה. כל מי שהתעסק איתי ידע מה המחיר. היום אני יודע שאפשר להתמודד רק עם הפה, אבל התבגרתי".
ומה עם הפיתויים שמספק העולם העברייני?
"פיתויים זה לילדים בני 19. לא לאבא לילדים".
ההיסטוריה העבריינית של הררי החלה בגיל צעיר. כשהיה בן שבע ניפץ עם חבריו חלונות של מכוניות כדי לקחת מהן סיגריות. בגיל עשר גנב משאית ונשלח למוסד לעבריינים צעירים. מאז הספיק לרצות עונשי מאסר המצטברים ל-23 שנים .
בשנות התשעים של המאה הקודמת עלה לכותרות שמם של התאומים, רוני ויוסי, לאחר שהסתכסכו עם חבורת פרדס כץ, שבראשה עמד איציק (חישי) חדיף, והקרב ביניהם הפך עקוב מדם. לאורך השנים95'-98' נרצחו רבים מחברי הכנופיות, עד שראשיהן נותרו כמעט ללא חיילים.
אותו יום במאי 1998, שבו ניסו להתנקש בחייו של רוני הררי בעת שישב בבית קפה בגבעתיים, היה אקורד הסיום לסכסוך. מספר חברי כנופיית פרדס כץ הואשמו בניסיון לחסלו, אולם כולם זוכו.
בסוף שנות התשעים הורשע הררי בסחיטה באיומים ונשלח לשלוש שנים לכלא. הנסחטים סיפרו כיצד רעדו כאשר מסר להם בשפתו הציורית "נשיקות וחג שמח מרוני הררי", כשבעיניו מבט דוקרני. כשנה לאחר שחרורו הסתבך בתקיפת מתחרים עסקיים של גיסו בנמל תל אביב, ונשלח לעוד שנתיים מאסר.
לפני כשנתיים סיים הררי מאסר נוסף בן 11 חודשים לאחר שהורשע בסחיטה באיומים של יהלומן מאשדוד. מאז משתדל הררי, לדבריו, להתרחק מכל מה שיחבר אותו לפשע. "לא נכנסתי לעולם הזה, אלא נולדתי לתוכו", מסביר הררי את השתלשלות חייו. "מגיל אפס ינקתי את הפשע של פרדס כץ".
"למדתי שכשרוצים להשיג ממתקים, גונבים. אחר כך פורצים לבתים. זו הייתה שכונה אכזרית עם חוקים נוקשים. מי שהיה אבדאי, החזק, היה נחשב. מי שהיה חלש לא שרד".
לשרוד פירושו לקחת חיים של מישהו?
"בחיים לא לקחתי נשמה ולא רצחתי אף אחד. עשו עלי כל כך הרבה כתבות, עד שאישה אחת חשבה שאני רוצח שכיר והציעה לי כסף לרצוח את אחיה. עשיתי לה קטע ואת הכסף להזמנת הרצח העברתי לאח כדי שייסע לאילת וינוח בבית מלון לשבועיים. אם אדם לא מסכן את החיים שלי ולא רוצה לפגוע בי, אין סיכוי שאפגע בו. אם אדם ירצה לפגוע בי או להרוג אותי, אהרוג אותו, אבל זה לא קרה עד היום. שלחתי בעבר אנשים לבית חולים, ואני מתחרט על זה. יש דברים שאני לא רוצה להיזכר בהם. שילמתי את החוב שלי לחברה, ועכשיו אני רוצה למנוע מצבים כמו שלי".
ואיך מונעים מצבים כאלה?
"אם המדינה הייתה משקיעה כמו שצריך בנוער בפרדס כץ למשל, ובמקום לבנות בתי סוהר במיליארדים, הייתה מעבירה 20 אחוז מהתקציב למדריכים ולמתנ"סים. אחר כך ייקחו את הילדים האלו, בטרם התרשמו מגנגסטריות, וייתנו להם תעסוקה, ביגוד ואוכל חם. כשהייתי תלמיד סבלתי מדיסלקציה ומהפרעות קשב וריכוז. אז לא אבחנו אותי ואמרו שאני לא רוצה ללמוד. העבירו אותי לבית ספר של אהבלים, וכך המשיכה ההידרדרות".
זו סיסמה, הרי לא כל תושבי שכונות המצוקה מידרדרים לפשע.
"זו לא סיסמה, אלה ילדים שלא יכולים להגיד לאבא שלהם'אני רוצה קרמבו'. מה רוצה? לך תגנוב. אני מאמין שאם היו מקבלים אותי לצבא, למחזור של נערי רפול, הייתי היום אדם אחר. אבל הצבא סירב בגלל עבירות האלימות".
אם לא היית עבריין, מה היית עושה היום?
"איש צבא".
לצדו של הררי עומדת אשתו, אורלי. היא ליוותה אותו לאורך המעצרים, ניסיון ההתנקשות וגם כאשר הבטיח לה שישתקם. אלא שעל הדרמה הגדולה ביותר בחייהם לא דיברו השניים מעולם. כשנה לאחר נישואיהם, ב-21 בספטמבר 2003, הובהלה אורלי לבית החולים בהיותה בחודש השמיני להריונה.
הרופאים הבחינו שמדובר בהיפרדות השליה מהרחם, ולבני הזוג נולד תינוק מת. אורלי סירבה לראות אותו, רוני ניגש לילד ונישק את ראשו.
"אני עדיין רואה את הפנים של הילד", אומר הררי בשקט תוך שהוא לוגם קפה עם שלוש כפיות סוכר. "הוא היה יפה תואר ונראה ישן. צילמתי אותו במידה שאורלי תרצה בעתיד לראות את התמונה, אבל כאשר פיתחו את הפילם התברר שהכל נשרף. רציתי לפצות בילד הזה על מה שלא נתתי לשני הילדים שלי מנישואים קודמים, והרגשתי שאני משלם מחיר על העבר. גרמתי לאורלי להמון לחץ, וזו הייתה אשמתי".
לאחר כחצי שנה נכנסה שוב אורלי להריון, הפעם זו הייתה בת. אלא שגם הפעם הסתיים ההריון בטרגדיה. בחודש השישי ילדה אורלי את בתם ששקלה 640 גרם. לאחר 12 יום בטיפול נמרץ נפטרה הילדה בדיוק ביום השנה למות אחיה. "שעות היינו בפגייה. אורלי חיבקה את הילדה, ואני ליטפתי לה את היד", מספר הררי. "ידענו שאין סיכוי רב שהיא תשרוד, אבל אין קשה יותר מלקבור ילדה כזו קטנה. הלב פשוט נקרע".
"אנחנו לא מבקרים בבית הקברות, כי על פי היהדות זה מפריע לנשמה של התינוק. אני מאמין שאחרי האירועים האלה השתנו בי המון דברים".
אורלי הצליחה להתאושש ואף ללדת שני ילדים בריאים, בני חמש וחצי ושנתיים. "אני חושבת שאלו היו התיקונים שלי, לא של רוני", היא לוחשת. "והטרגדיות רק חיזקו אותנו".
מה יקרה אם אחד הילדים שלכם יחליט לבחור בפשע?
רוני מזדעק. "אין סיכוי. אני עושה הכל כדי שהילדים שלי לא יגיעו לשם, מבחינת חינוך וצרכים. אם הם יבחרו אחרת, אסגור להם את כל הברזים".
אורלי אומרת שזו הסיבה שהתנגדה בתחילה להוצאת ספר החושף בבוטות את עברו של בעלה. "אני מגדלת את הילדים לעולם השונה לגמרי מזה שרוני גדל בו", היא אומרת, "וחששתי שהילדים יקראו את הספר כשיגדלו. יש הבדל בין כתבה עיתונאית לבין קריאת וידוי ממקור ראשון. בכל מקרה, החלטתי שהילדים שלנו לא יגיעו לכיתה א' וישמעו פתאום שאבא שלהם עבריין. כבר היום אני עונה בכנות לשאלות ולפעמים אומרת שאבא עשה בעבר שטויות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם