ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

האיראנים נחושים: הדהרה אל העימות

הזלזול בסבא"א, ההצהרה האמריקאית על תקיפה ישראלית באביב וההרגעה המאולצת של אובמה – כולם מובילים לנקודת האל חזור

מרתק לעקוב אחרי דיפלומטיית הצללים של העימות המתקרב עם איראן. היא נעה בין ההצהרות הרשמיות לדיבורים בתקשורת, משם לדיסאינפורמציה ולעתים למעידות הלשון.

באופן כללי, ארצות הברית וישראל התאמצו בשנה האחרונה ליצור את התשתית ל"איום צבאי אמין" על טהרן, כך שהאיראנים יבינו באורח מלא את ההשלכות האפשריות של המשך הפיתוח הגרעיני הצבאי. מ"כל האופציות על השולחן" ועד ל"לאיראן לא תהיה פצצה", שורה של הצהרות (וגם מהלכים) להבהרת אמינות איום השימוש בכוח.

הטקטיקה הזו שנויה במחלוקת, צריך לומר. מאיר דגן, למשל, סבור שדווקא הפרזה באיומים צבאיים עשויה לדחוק את טהרן לפינה ולגרום לה "לשבור את הכלים". עמדתו לא התקבלה עד כה. ארצות הברית וישראל עושות הכל כדי לדחוק את האיראנים לפינה, מתוך אמונה שאחרת לא תהיה להם סיבה להתפשר. אבל גם במסגרת הטקטיקה הזו יש צלילים צורמים.

למשל הסיפור של ה"וושינגטון פוסט". שר ההגנה האמריקאי, קבע כותב הטור הבכיר דיוויד איגנשיוס, מאמין שישראל החליטה לתקוף באביב הקרוב ותעשה זאת. איגנשיוס לא הביא ציטוט ישיר של השר פנטה, אבל הוא גם לא היה צריך; הוא ליווה את שר ההגנה האמריקאי בביקורו בבריסל. הידיעה לא הוכחשה.

עכשיו יש כמה אפשרויות: או שפנטה אמר את הדברים כי הוא מאמין בהם ולא התכוון שיתפרסמו, או שאמר את הדברים והוא לא מאמין בהם - ודווקא התכוון שיתפרסמו. המוח המתוחכם יניח מיד שמדובר בהדלפה מסודרת. האמריקאים רוצים שהאיראנים יפחדו, אז הם מאיימים בשוט הישראלי ובתקיפה.

או אולי האמריקאים יודעים על מועד אחר של תקיפה ומעוניינים להטעות את טהרן. או שהם חושפים את הפרט הזה כדי לסכל את כוונותיה ההתקפיות של ישראל. כמובן שיש עוד אפשרות: שפנטה דיבר חופשי מדי.

או שמא העיתונאי איגנשיוס חשב שדברים שנאמרים לצורך רקע הם למעשה

סוג של "אוף רקורד", לכתיבה אך לא לציטוט. הספקולציות הן אינסופיות, אבל הציטוט הזה היה בכל מקרה רע: רע למאמצים הדיפלומטיים העולמיים (אם ישראל החליטה, מדוע להתאמץ), רע לארצות הברית (שלא יכולה להשפיע כנראה על ירושלים) ורע לישראל, אם זו מתכננת לתקוף במרס.

כל זה כבר לא משנה, משום שהשבוע באה תשובת הבית הלבן. הנשיא אובמה העניק ראיון לאן-בי-סי ונאלץ לומר מפורשות שהוא איננו מאמין שישראל החליטה. הוא סתר את מה שיוחס לשר ההגנה שלו. מהלומה כבדה למוחות המתוחכמים שלעולם אינם מניחים שייתכן שמקבל החלטות ימעד בלשונו.

היו עוד כמה מהלומות כבדות השבוע. למשל המהלומה לאמונה האופטימית שהאיראנים יתגמשו מול הסוכנות לאנרגיה אטומית וינפקו לה את המפתח לתחילת פתרון. טהרן עשתה הכל כדי ליצור את הרושם הזה בעיני משלחת הפקחים שביקרה שם לאחרונה. על פי הידיעות לפני הביקור, בפעם הראשונה האיראנים מוכנים לדבר על הטענות הספציפיות שלפיהן הם עוסקים בניסויים המיועדים למתקן צבאי.

השבוע התברר שהביקור בטהרן הסתיים בכישלון דרמטי. אחרי יומיים מוצלחים יחסית של דיונים, שבהם נקבעה מפת דרכים להמשך הדרך הדיפלומטית, באה המכה. האיראנים, ביום השלישי, הציגו לצוות הנושאים והנותנים מטעם הסוכנות מעטפה ובתוכה הצעתם להמשך המגעים.

צורת הצגת המסמך הייתה מוזרה, בלשון המעטה. הפקחים קראו ונדהמו. "הבנו שהם רוצים רק למשוך זמן במגעים האלה", אמר השבוע גורם דיפלומטי בוינה. יהיה עוד סבב של שיחות. אחריו, אם רוסיה וסין לא יחזרו בתשובה פתאום, האפשרויות הולכות ומסתתמות.

בסוף, זה עניין של אמון. ארצות הברית אומרת לישראל: אל תתקפו כעת. אם האיראנים ישברו פתאום את החותמות של סבא"א, אם הם ירוצו לפצצה, כולנו נדע. אם זה יקרה, אומרים האמריקאים, אנחנו מתחייבים לפעול. כך אמר אובמה, וכך אמר פנטה. ובעצם, נשאלת השאלה: מדוע לא? אם המעצמה הצבאית החזקה בעולם מבטיחה לפעול כשיהיה צורך, מדוע להקדים את המאוחר?

מה משיבה ישראל? את זה אפשר רק לנחש. אם זה יקרה, אומרת אולי ישראל לאמריקה, כבר יהיה מאוחר מדי. לא נדע עד כמה הפעולה תהיה אפקטיבית. מרוץ החימוש הגרעיני במזרח התיכון כבר החל. כדי שייפסק, האיראנים צריכים להיבלם לפני שירוצו לפצצה. וכמובן לא כדאי לזלזל בשכנוע העצמי הפוליטי של מקבלי ההחלטות, שמשך שנים נאמו והטיפו בעניין האיום האיראני.

איפה האמון נכנס לתמונה? בשאלה עד כמה ברק ונתניהו סומכים על האמריקאים. עד כמה הם מאמינים להם שאם צריך, ארצות הברית תפעל, ותפעל מהר, ותתעלם משיקולים מיידיים של נפט ופוליטיקה פנימית.

אם הם מאמינים לאמריקה, קשה להבין מדוע כדאי למקבלי ההחלטות שלנו לפעול כעת. בשקלול כולל, עדיף להמתין שהאמריקאים יעשו את העבודה, במקרה שהאיראנים ישברו את הכלים. אם אין אמון, מצד שני, תקיפה ישראלית חד צדדית הופכת לתרחיש סביר בהרבה. שוב, שאלה של אמון.

בשטף הידיעות על סוריה הלך לאיבוד השבוע הדוח שפרסם ארגון אמנסטי על המצב בדארפור, ובמיוחד אספקת הנשק לסכסוך המדמם הזה.

בעצם, מסוריה ועד סודן, זה אותו סיפור. נשק רוסי, סיני ובלארוסי, קובעת אמנסטי, מתדלק את פעולות הממשלה והמיליציות האלימות בדארפור. הסינים והרוסים מספקים את הנשק בידיעה ברורה שהוא ישמש לפעולה בחבל דארפור. בין היתר מדובר על רובים, טילי אוויר-קרקע, מסוקים רוסיים, מטוסי סוחוי - פאר התעשייה הרוסית. הם כולם מסופקים למדינה שבראשה עומד אדם המבוקש למשפט בבית הדין הפלילי הבינלאומי באשמת פשעים נגד האנושות.

המשטר הפוטיני שמספק את כלי הנשק למשפחת אסד, וגם לאיראנים, הוא ספק מרכזי של כלי הרג במסגרת המלחמה הנמשכת בדארפור. רק בשנת 2011 איבדו שם כמעט מאה אלף בני אדם את בתיהם, אבל למוסקבה לא אכפת, בדיוק כפי שלא אכפת לה מתושבי חומס או מהדרך שבה היא מצטיירת ברחבי העולם. מוח חשדן היה אפילו עשוי לסבור שזה מה שרוסיה רוצה, בעצם; מלחמות ארוכות ומדממות שיספקו הרבה תעסוקה לתעשייה הצבאית שלה, שבניגוד לזו המערבית איננה מוגבלת על ידי החלטות האו"ם וענייני מוסר.

פוטין נכשל בניסיון להשיב את רוסיה למעמדה כמעצמה עולמית כמו בימי ברית המועצות, אבל בדבר אחד הוא הצליח: לאתר חזון חדש, אחרי נפילת האידאולוגיה הסובייטית. החזון הפוטיני לרוסיה החדשה הוא כנראה מעצמה של סוחרי נשק. אם הדברים יימשכו כפי שהם, זה חזון קטלני לא פחות, אולי יותר, מזה של האימפריה הקומוניסטית.

nadav.eyal@maariv.co.il

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...