לבד היא שכבה שם, מופקרת על הכביש
5 קילומטרים מביתה ובעלטה בה לא רואים ממטר, נדרסה מנאש יזאצ'ו. קשה למשפחה להבין איך 4 נהגים פוגעים בה ואיש לא עוצר להושיט יד
לא צריך לחכות עד לשעת לילה מאוחרת כדי לשקוע בחושך הכבד. כבר בשעה שמונה עמק יזרעאל שוקע בתרדמה ומדומם מנועים, ורק האורות מהיישובים הקרובים יכולים לסמן היכן אתה נמצא, פחות או יותר.
ביום שלישי השבוע ערכתי ניסוי. חמישה ימים אחרי שמנאש מצאה את מותה על כביש 66, כשרכב אחרי רכב, ככל הנראה ארבעה רכבים בסך הכל, עולים על גופתה ומסרבים לעצור לעזרה, או להביט לאחור. מבחינתם היה מדובר במכה קטנה בכנף. הזירה ברורה, אין צורך בחקירה משטרתית כדי להבין את המסלול שעשו המכוניות הפוגעות. אין כאן יותר מאופציה אחת.
פניתי כמוהן מצומת התשבי ונכנסתי לנתיב האפל. נהגים זהירים יתקשו להגביר שם מהירות. נתיב אחד כמעט חסר שוליים. צד אחד פס צהוב, צד שני חומת הפרדה בגובה של כ-80 סנטימטר . תמרור של אופניים בדרך מבקש מהנהגים להיזהר. חשוך מסביב, אין מה ללחוץ על הגז. זו לא נסיעה ארוכה.
תחנת הדלק של סונול, קילומטר לפני שער קיבוץ הזורע, ממש קרובה. שתיים-שלוש דקות נסיעה, ושם סוף סוף יש קצת אור, פנסי תאורה שמורים היכן הכניסה והיציאה, מבשרים לנהגים שאפשר לשתות קפה, לחטוף עוגה. מתדלקת אחת הייתה שם כשנכנסתי.
ליל שישי הוא הרי מועד לפורענות. אנשים חוזרים מבילויים, מנצלים את תחילתו של סוף השבוע. לכו תדעו מה עבר לנהגים באותן שניות בראש, אבל מה שבטוח - את המכה בגופה של מנאש הם היו צריכים להרגיש. זה לא חתול או קיפוד.
רק בבוקר מחלק עיתונים, שעבר במקום, נכנס לתחנה ואמר למתדלק התורן אם הוא מודע לעובדה שעל הכביש שוכבת גופה. בחורה צעירה שמצאה את מותה, מוטלת כמו חפץ חסר ערך.
השאלה שלא פחות מסקרנת מ"מי דרס?" היא מה מנאש עשתה באמצע הלילה ליד תחנת דלק, שנמצאת באמצע שום מקום. חמישה קילומטרים מביתה שביוקנעם עילית, קילומטר מקיבוץ הזורע. הדיווחים מקוטעים, סותרים. חלק מספרים שחזרה מבילוי עם חברה ורצתה ללכת ברגל הביתה. לא אופייני לה, בטח לא בשעות הקטנות של הלילה, ואחרי הכל מדובר בכברת דרך ארוכה.
"לא ראו אותה כשיצאה, עם מי היא הלכה", מספרת איריס. "לא האחים, לא אמא שלי. אני ממש לא יודעת מה קרה. אף אחד לא בא עד עכשיו ואמר 'הייתי עם מנאש'. כל הסיפור הזה סגור בפנינו כמו דלת אטומה, וזה יישאר ככה כנראה עד שהמשטרה תגלה בדיוק מה היה".
"לקחו אותי היום כדי לראות את המקום ואין שם כלום, כביש פתוח. אני מכירה את אחותי, היא לא תלך כל כך רחוק ברגל. זה לא הגיוני. אני רוצה לדעת, זה שורף לי את הלב, ממש קורע מבפנים".
איריס היא אחותה הגדולה של מנאש בבית שבו היו פעם שבעה ילדים ועכשיו נותרו שישה. גדלו בקוג'ה דנגילה, כפר קטן באתיופיה, שבו רוב התושבים עוסקים בחקלאות. בגל הראשון של העלייה, איריס מיהרה לצאת והשאירה את רוב משפחתה מאחור במטרה לחכות להם בישראל,
אבל החיים בארץ לא היו קלים. קרוואן קטן ליד טירת הכרמל, דודים שניסו לעזור, וקשיי קליטה והתערות בחברה הישראלית שקיימים עד היום ודי מקשים עליה להסתובב בינינו. "למדתי כאן שאסור לזלזל באף עבודה", אומרת איריס.
"אם אתה רוצה להתקדם בחיים, אז כדאי שתתייחס ברצינות לכל מה שנותנים ולא תקטר. למנאש היה הרבה יותר קל ממני. אני הגעתי בלי הורים, ואילו היא עלתה עם אמא שלה, תמיד מוקפת באחים, חברים. עברית היא קלטה מהר, הכתב שלה היה יפה. היא התחברה ולא רק לצעירים מהקהילה".
כמעט כל האחים למדו ביישוב רכסים, הסמוך לכפר חסידים, איריס ומנאש באולפנה. באחד משיעורי הטבע איריס נתקלה בפרח והחליטה לאמץ את שמו, משאירה את שמה המקורי דסטה, שפירושו "אושר", לשימוש הקהילה. מנאש (אמנו), לעומתה, החליטה להישאר עם השורשים של המולדת.
"אחותי כל הזמן חשבה על הסביבה שלה", איריס מספרת. "אמרה שהיא רוצה שהמדינה תהיה נקייה כמו פעם. היו לה חברות שובבות והיא לקחה אותן לדרך הישר. בזכותה עשו בגרות, התגייסו לצבא, ויש להן היום תוכניות לעתיד, מה שלה כבר לא יהיה".
אילו תוכניות היו לה?
"חלומות לעזור למשפחה ולהיות שוטרת. אתה יודע מה קורה פה בסביבה? מעשנים חשיש, גונבים. רצתה לתפוס אותם, אבל להיות מהשוטרים שמסתובבים בלי מדים. שאלתי 'למה דווקא מקצוע כזה?', והיא ענתה: 'אני רוצה שיהיה נעים לגור פה'. ואתה רואה מה קרה בסוף".
יש סיכוי שהיא שתתה באותו ערב?
"לא נראה לי, ואם אני שותה, אז מותר לדרוס אותי? אפילו אם כן, מה גורם למישהו לרוץ לאמצע הכביש סתם ככה? זה מוזר, כי ביין של הקידוש, בשישי בערב, היא לא נגעה. הייתה אומרת 'תעזבו אותי. אלכוהול זה לא בריא', אז לשתות?".
מנאש שירתה בבית חולים 10, ליד חיפה. איריס לא ממש יודעת במה עסקה. היא רק זוכרת שעברה קורס, קיבלה תעודה והייתה חוזרת הביתה במיוחד בסופי שבוע.
"לפני הגיוס היינו מדברות כל יום", איריס צוחקת. "עכשיו או שאני עסוקה בעבודה או שהיא בצבא. בכל מקרה כשהייתה חוזרת בסופי שבוע, עוד לפני שהלכה הביתה, הייתה באה אלי. היינו יושבות, צוחקות, רואות טלוויזיה. הייתה כיפית כזו".
שיתפה אותך בחיים האישיים שלה?
"על החיים האישיים שלה לא סיפרה. אם היה משהו כואב הייתה באה. אם הייתה צריכה הלוואה, היא לא התביישה לבקש, אבל ידעתי שיש לה חברות ולא ידעתי מי. לא לאן היא הולכת ועם מי היא יוצאת".
ביום חמישי שעבר חזרה מנאש הביתה ולא עברה אצל אחותה. "באותו יום לא עבדתי", איריס נזכרת.
בשישי בבוקר היה זה טלפון שהעיר את איריס. מישהו בצד השני של הקו שאל אם היא מכירה את מנאש יזאצ'ו, ואיריס אמרה שבטח, זו אחותה. בצד השני הזדהו כאנשי משטרה וסיפרו שמנאש נפגעה בתאונת דרכים, השיגו את המספר שלה מהסלולרי, שנמצא בזירה. ביקשו ממנה להגיע לבית החולים ושם קיבלה את הבשורה המרה.
"לא רק את החיים שלה לקחו באותו רגע, אלא גם את החיים שלי", איריס אמרה בעצב. "הרבה שנים של אושר ופתאום ככה זה נקטע. החלומות, כל מה שתכננה לעשות. יחד איתה מתה אצלי השמחה".
ישבתי עם איריס בבית משפחת יזאצ'ו, ברחוב הצאלים ביוקנעם עילית. שכונה שלא מעט מתושביה הגיעו בשנות התשעים בעלייה האתיופית. מנאש, בת ה-19, נקברה ביום ראשון ומאות באו לחלוק לה כבוד אחרון בחלקה הצבאית.
"אף פעם לא ראיתי לוויה כזו", איריס עצרה לרגע בהפתעה. "מהצד זה אפילו נראה לי כמו חתונה. היה שם משהו כל כך מכובד, יפה. היא הרי אף פעם לא התחתנה וכבר לא תתחתן, אבל הגיעו לשם מאות מוזמנים, אי אפשר היה לזוז, והיה שקט. מאוד מרגש, הייתי גאה שזו אחותי".
השבוע אט אט התחילה להתבהר במעט התמונה הקודרת מיום שישי לפנות בוקר. בהתחלה הייתה זו צעירה שפנתה למשטרת עפולה וסיפרה שבערך בארבע וחצי לפנות בוקר הרגישה שהגלגל השמאלי שלה עולה על משהו. רצתה לעצור כדי לבדוק במה מדובר, אבל לא היה מקום, אז המשיכה.
אחרי זה נעצר נהג הסעות מנצרת, שהחזיר חמישה בליינים לביתם בעפולה ובדרך, על פי החשד, עבר גם הוא על גופתה של מנאש. גורם בכיר במשטרה הודה כי החוקרים מתקשים לקבוע מי היה הנהג שדרס ראשון את מנאש. לכן, הסביר הגורם, קיים סיכוי שאיש לא יובא לדין באשמת גרימת מוות והדורסים יואשמו רק בהפקרה.
"איך אפשר לתאר בדמיון את מה שהיה שם?", איריס שאלה ותפסה את הראש. "זה מוות שאף אחד כאן לא ישכח. אני רוצה לתפוס את הבן אדם שעשה את זה ולשאול למה דרס, למה ברח במקום לעזור? תעצור, תתקשר למשטרה, תזמין אמבולנס, אבל זה לא רק הוא, כי אחריו ...".
איריס בלמה את שטף הדיבור, "קשה לי להגיד את המילים האלה, אבל אחרי הראשון היו עוד מכוניות. תעצרו, שיהיה פקק מאחוריכם, מה אכפת לי? יש בן אדם ששוכב על הכביש. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות את הכאב הזה".
מכירה את סיפורה של לי זיתוני ז"ל?
"הדורסים שלה ברחו לצרפת ומה עשו להם? פה אלוהים גדול. אני רוצה שיתפסו את האנשים, ואני לא מאחלת להם מוות, אבל הם חייבים להיענש. אם לא יענישו בחומרה, מקרים כאלה יחזרו ולא יהיה אמון במערכת. מה שאנחנו עוברים עכשיו זה סיוט".
שקטים וצנועים הם בני העדה האתיופית. איריס עוד הסכימה לדבר איתי, אבל השאר ביקשו להוריד ווליום ולחזור לעולמם המופנם ולאבלם הגדול. לפני שעזבתי היא רק אמרה: "אני לא יודעת אם יש 'עולם הבא', אבל אם יש, אז היא בטח במקום טוב. שם תקבל פרס על מה שהיא נתנה פה, כי סוף כזה לא הגיע לה".
בהכנת הכתבה השתתף אבי אשכנזי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם