אין שלום, תודה לאללה
הצטרפות חמאס לממשלת פת"ח מבשרת את קץ הסיכוי למדינה פלסטינית ול"שלום" שמציע העולם על בסיס קווי 67'
גם אם יוותרו כלפי חוץ, הרי ברור שלא יוותרו באמת, ולא יכול להיות ספק מינימלי בלבו של אף איש מפוכח שהם מעוניינים לרשת את ישראל ולבוא במקומה. ואם זה יקרה, ישמור אלוהים, ממש לא מומלץ להמר על שלומם הגופני של היהודים שלא ימהרו לעוף להם מן העיניים. ר' הטבח בסוריה. ואנחנו אפילו לא ערבים. אז עם מי ועל מה יש לדבר?
הרי אילו הייתה קצת בינה בקודקודיהם של מנהיגי ערב לדורותיהם; אילו ידעו לנתח תהליכים היסטוריים; אילו התבוננו בהוויה הישראלית המוקפת ב-200 מיליון ערבים מחוץ (ועוד מיליון ערבים וחצי בתוך ישראל), והיו מבינים כמה קל לבלוע את ישראל דווקא בתנאי שלום; ובעיקר, אילו היו מבינים שהסכמי שלום אינם מחייבים אף אחד, היו ממהרים לחתום על כל הסכם שהוצע להם אי פעם מול ישראל.
רוב הסיכויים אז שישראל הייתה נכנסת לתהליך התפוררות מואץ, אפילו מעצם התנועה החופשית בין ישראל למדינות ערב. ומה אכפת להם שחתמו? חתמו. אז מה? תמיד ניתן להפר הסכמים, כפי שעשה היטלר מול מנהיגי אירופה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה ("אסתפק בחבל הסודטים ואוסטריה וצ'כוסלובקיה", הבטיח, ואף חתם על הסכם אי-התקפה עם ברה"מ. אז מה? ברגע שהתנאים נראו לו נוחים, הפר את כל ההסכמים וכל ההבטחות).
האם הערבים לא יכולים לעשות אותו דבר? מה אכפת להם לחתום? הרוב האוטומטי באו"ם ימשיך להיות אוטומטית בעדם. והרי האחים המוסלמים הודיעו ממש השבוע שיעיינו מחדש בהסכם השלום עם ישראל, אם האמריקאים לא ימשיכו לספק להם את ליטרת הבשר בצורת יותר ממיליארד דולר לשנה. אז מה אם חתמו?
תארו לכם שהערבים היו חותמים על הסכם החלוקה מ-'47. האם משהו היה נשאר מישראל אם חמשת מיליון הפליטים הפלסטינים, שהיום הם מחוץ לה, לא היו יוצאים ממנה מלכתחילה
ותארו לכם שהערבים היו נענים להצעות רבין-ברק-אולמרט, ואנחנו היינו נסוגים מרוב השטחים: אתם מתארים לעצמכם איזו מלחמת אחים נוראית הייתה מתחוללת כאן סביב הניסיון המטורף לגרש רבבות מתנחלים (לפחות), וסביב ירושלים וסביב בעיית הפליטים (שאולמרט הסכים להכניס בשלב ראשון כמה אלפים מהם לישראל ולהפכם לאזרחים ישראלים. כלומר, מצביעים לכנסת הבאה. כמה נורא).
אבל לא. הערבים לא מסכימים לכלום. מצד אחד, הם לא מסכימים לחתום על שום הסכם שלום שלא ייתן להם הכל (וזה אושרנו, כי אחרת היינו נותנים להם כמעט הכל, והיינו נשארים עם כלום ובסכנת השמדה מיידית). מצד שני, גם כשהם חותמים, אין להם בעיה להפר.
האם לא ברור למשל כי מצרים היא האחראית, חוקית ומעשית, לכל הבעיות שיש לנו בגבול הדרומי: לטרור מעזה (כי לא מנעה הברחת נשק לרצועה); לפעולות הטרור מהגבול הדרומי (ר' הפיגוע הנוראי האחרון באזור אילת); לאלפי המסתננים החודרים לישראל מדי חודש (הרי ברור לכל שהסכם השלום עם מצרים מחייב אותה לחסום הסתננות אלינו);
לניסיון הלינץ' שכמעט נעשה במאבטחים הישראלים בשגרירות בקהיר וכו' וכו'. אבל המצרים מפרים, ואנחנו שותקים. כי לא נעים. כי מפחיד לנו להיות קטנים ובודדים בלב העולם הערבי, ואנחנו מחפשים חברים. גם חברים ששונאים אותנו כמו מצרים. לא עדיפה אי-הלוחמה הנמשכת כמעט 40 שנה עם סוריה?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם