העיתונאית שנהרגה בסוריה בראיון למעריב
בראיון ל"סופשבוע" ב-2005 סיפרה מארי קולבין על ניסיון החיסול ממנו ניצלה והסבירה: "צריך לקבל את האפשרות שתמותי, שהפגז יכה בך"
- העיתונאית מארי קולבין והצלם רמי אולצ'יק נהרגו בהפגזות בחומס
- הדיווח האחרון של קולבין: "ראיתי ילד קטן מת"
"לנו יש מחויבות למסור עדות. הסוג הזה של עיתונות הוא כמו סם ממכר, ואם מישהו היה אומר לי שזאת המשימה האחרונה שלי, הייתי מאוד אומללה", אומרת ג'אנין דיג'יובני, כתבת חוץ של ה"טיימס אוף לונדון", בשעה שהיא ניצבת ליד עמדה עשנה בבצרה שבעיראק.
דיג'יובני, וכמוה ארבע קולגות שלה, עיתונאיות המסקרות אזורי לחימה, מדברת בסרט "למסור עדות" ,(Bearing Witness) שעשתה ברברה קופל עם בוב אייזנהרדט ומריאנה ווטון. הסרט משרטט שנה במהלך עבודתן של החמש בעיצומה של המלחמה בעיראק. מלבד ג'אנין מופיעות בו האמריקניות מולי בינגהאם, צלמת סטילס עטורת פרסים של "News World Picture", מיי ינג וולש, מפיקה באל-ג'זירה, מרי רוג'רס, צלמת טלוויזיה של סי-אן-אן ומארי קולבין, כתבת החוץ הבכירה של "הסאנדיי טיימס". הן מצלמות ומראיינות, נוסעות וחוזרות, מסתכנות ונפגעות, מתחברות ומתנתקות, וכל אותו הזמן הברק בעיניהן אינו כבה. סביב המנוע שמפעיל את העיתונאיות האלה ומאלץ אותן לבחור כל פעם מחדש בשליחות, בסיכון ובאדרנלין, נסב הסרט הזה.
זהו סרט שמחבר בין אנושיות ומלחמה ומדבר בשפה של נשים. גם אם הבמאית ברברה קופל, זוכת האוסקר האמריקני, מבקשת להתנער מהממד הזה ואומרת: "כשיצאנו לעשות את הסרט לא התכוונו לקדם רעיונות כאלה. כמו בכל הסרטים שלי, רצינו לספר סיפור אנושי. המטרה היא לספר את סיפורן של הנשים הללו, חייהן והקריירה שלהן. אני לא מרגישה שלנשים יש נקודת מבט אחרת או שפה נפרדת כשהן מדווחות ממלחמות. למעשה, אני חושבת שכל אדם, אישה או גבר, מביא את נקודת המבט שלו לעבודה. לדעתי 'למסור עדות' ממחיש זאת היטב, כשכל אחת מהחמש מציגה זווית אחרת וסגנון אחר של דיווח. מה שמאחד את כולן הוא בדיוק הדבר המאפיין את כל כתבי המלחמה, גברים ונשים, וזה הדחף להביא סיפור אנושי על בני אדם באזורים מוכי מלחמה בכל העולם".
בשבוע הבא, בשבת בבוקר, יוקרן הסרט במסגרת פסטיבל "נשים בתמונה", הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים שמתקיים זו השנה השנייה ברחובות ומטרתו לקדם סרטי נשים ויוצרות ישראליות בתחום הקולנוע והטלוויזיה. בין המתארחות בהקרנה ובדיון שיתקיים בעקבותיה תהיה מארי קולבין, מגיבורות הסרט, אולי הגיבורה המרגשת ביותר אם אני צריכה לבחור.
קולבין, הנמצאת כאן במסגרת משימת הדיווח על מבצע ההתנתקות והארגון מחדש של עזה, מסקרת את המזרח התיכון עבור ה"סאנדיי טיימס" 20 שנה לפחות ומרגישה בשכונה שלנו כמו בבית, אצלנו ובכל מקום שבו מתחוללת מלחמה ובני אדם נטחנים בה עד דק. עיראק, איראן, אפגניסטן, סרי לנקה, מזרח טימור, צ'צ'ניה, סראייבו, רשימה חלקית.
מפגש עם קולבין הוא במובן מסוים מפגש עם הצד האפל של החלומות שלי, הצד המאובן שהלך לפני שנים לישון, שקע בתרדמת, אבל מגלה מעת לעת סימני חיים. למשל בפגישה עם עיתונאית שטח, שמחויבת לאמת כפי שהיא מחפשת ומוצאת אותה, לא מתחת לפנס הממסד, אלא בפינות החשוכות שבהן נוטה המציאות המורכבת למקם את עצמה. עיתונאית שהפחד לא עוצר אותה, שהאי נוחות לא בולמת אותה ועולם הגברים לא חוסם אותה. עיתונאית שלא מוותרת על נשיותה, על אישיותה, על העצמאות שלה. ומשלמת מחיר.
אנחנו נפגשות בקפה "תמר" בתל אביב ביום החופשי היחיד של קולבין, יום ראשון כמובן. האישה עם הרטייה השחורה על עין שמאל - רסיס של רימון שהוטל לעברה בסרי לנקה ועוד ידובר בו, ניקב
"אני אדם רגוע, אבל לקראת סוף השבוע אני יכולה להפוך לפרועה אם אין לי סיפור. כשמריאנה ווטון באה ביום שישי אחד למועדון הציד בבגדד שבו השתכנתי לבקש ממני להיות בסרט, הזהירו אותה חברי לוחמי החופש העיראקים שהקיפו אותי,שיותר מסוכן מסדאם זה לא להתקרב למארי ביום שישי, כי עוד אין לה סיפור. ראש המודיעין של הקבוצה הזאת, איש גדול ועז, אמר לה, 'אפילו אני נזהר ממנה, תחזרי מחר ונאמר לה מה את מבקשת'. היא באה למחרת ואני חושבת שהמפגש בינינו הצליח, היתה בינינו כימיה. אז הסכמתי להשתתף בסרט. לא ידעתי ששישה חודשים אחר כך היא עוד תישן על הרצפה אצלי בחדר, לא ידעתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן. היא רצתה עוד ועוד ועוד, וזה ממש כמוני. אני לא שבעה בעבודה".
העובדים המקומיים שמוליכים אותה, שמתרגמים עבורה את הערבית שהיא כבר די שולטת בה, שיוצרים את הקשרים, הם כמו משפחה. לפני ההתנתקות מגוש קטיף עברה לשבוע לגור אצל משפחה ביישוב בדולח כדי להבין, כדי לראות את נקודת המבט שלהם, כדי להילחם בסטראוטיפים, גם אלה שהיא עצמה עלולה להילכד בהם.
איך חוסמים נטייה להזדהות עם האנשים שאת מסקרת?
"זה לא קל כי אי אפשר להיסגר ממש. אני עיתונאית כותבת, ובשביל להעביר את הסיפור כפי שאני רוצה שהקוראים יבינו אותו, צריך להיות קרוב לאנשים. להבין מה הם עושים ולמה הם עושים את זה, מאיפה הם באים. מלחמה היא אנשים, אף פעם לא הייתי כתבת צבאית שמתעסקת במבנה הטנק אלא בבני אדם. כדי לכתוב ככה עלייך להתקרב. עם זאת, הצלחתי להימנע מלהזדהות איתם, הצלחתי להלך באזור האפור. להבין ולהיות מסוגלת להסביר בלי להזדהות עם המטרה שלהם".
יש אופציה להישאר נייטרלי או אובייקטיבי?
"אני חושבת שזו בריחה מהמציאות להגיד שאפשר להישאר נייטרלי או אובייקטיבי. אי אפשר לכתוב על אנשים באופן אנושי אם אתה ללא רגש או עמדה. אחד הדברים המטרידים שאני סוחבת איתי מהעמדה של כתב צבאי הוא ההיקלעות למצבים שבהם את מכסה סיפור על אנשים בסכנת חיים, עושה את שלך והולכת משם, משאירה אותם בלי להושיט יד לעזרה.
"זאת הדילמה הגדולה של עיתונאי. זה הסיוט הנורא שלי: האנשים שהשארתי מאחור. מעולם לא האמנתי ברעיון של לקחת סיכון לשם הסיכון, אבל להגיע לסיפור שאני רוצה כרוך בסיכון. אז אני מסתכנת,אבל הבעיה היא שאני יכולה ללכת הביתה בסוף המשימה, והאנשים שאני משאירה מאחור ממשיכים להישאר במקום הזה ובמצב הנורא בלי יכולת לברוח. זה קשה לי למרות שזה חלק מהעניין, זאת העבודה שלי, אבל אני בן אדם ולפעמים אני בכל זאת חוצה את הקווים של גבולות המקצוע.
"במזרח טימור חציתי את הקווים. הצביעו שם על עצמאות והאו"ם השקיף על הבחירות ופיקח על הסדר. אלא שיום אחרי הבחירות המיליציות שנשלחו על ידי הצבא האינדונזי התחילו להקים מהומות איומות, הציתו אש, ריכזו את האנשים למעשי טבח. ביום הראשון עדיין היינו 350 עיתונאים, ביום השני הרוב עזבו וביום השלישי נשארנו 23 עיתונאים אשר פונו למתחם של האו"ם שהיה ממוקם מתחת להר, במקום רע מאוד, שבו היה קל לפגוע בנו.
"ישבנו שם עם משלחת לא חמושה של מאה אנשי או"ם, נתונים בסכנת חיים, ואיתנו כמה אזרחים שלא הצליחו לברוח, נשים וילדים שהגיעו גם הם למתחם. בתוך יומיים היו שם 1,500 נשים וילדים. בישלנו אורז, זה כל מה שהיה לנו לאכול, וידענו שמי שאינם אנשי או"ם או זרים נטבחים מחוץ למתחם. היתה אישה אחת שזרקה את התינוקת שלה מעבר לגדר, אלינו, מרוב ייאוש. המיליציות רצו להבריח את אנשי האו"ם ועשו הכל כדי להקשות וליצור שדה אש ואלימות סביבנו.
"מפקד הכוח של האו"ם שם, בעצה עם קופי ענאן, החליט לעזוב עם הצוות שלו ולהשאיר מאחור 1,500 נשים וילדים לגורלם. הפינוי היה אמור להתבצע בשני שלבים, ראשונים רצו לפנות חלק מהצוות ועיתונאים. כל העיתונאים נפגשו לדיון מהסוג המאוס עלי, וכולם החליטו לעזוב. אני החלטתי לא לעזוב. נשארתי ואיתי שתי מקומיות שעבדו בשביל כלי תקשורת הולנדיים, אנשי האו"ם האמורים להתפנות ואותם נשים וילדים.
"הטלפון הלווייני היה הציוד היחידי שעמד לרשותי. כל כלי התקשורת דיברו איתי, שידרתי לכל העולם. תיארתי באוזני כולם מה קורה ובכל ראיון אמרתי שאם האו"ם עוזב, הם משאירים מאחור 1,500 נשים וילדים. מישהו מהאו"ם סיפר לי שקופי ענאן קיבל אחרי השידור ביום הראשון 5,000 אי-מיילים. בזכות הלחץ הזה הוא שינה את דעתו ונתן הנחיה לפנות את כל הנשים והילדים יחד עם הצוות. זה נקרא אולי לחצות את הקו, אבל אני גאה בזה".
האם המקרה הזה מזכך את תחושת האשם שלך על כל אלה שהשארת מאחור?
"ממש לא. עם כל האנשים שהשארתי מאחור בכל מיני מקומות, המעשה הזה לא מנקה את הכאב. זה הצד האפל של עיתונאות. לעתים נדירות אתה מצליח לעשות את הרושם, לגרום לשינוי שהייתי רוצה לגרום. רוב הזמן העולם לא שם לב, לכן אני כל כך גאה במזרח טימור. רוב הזמן זה לא עובד ככה. בצ'צ'ניה הסתובבתי עם המהפכנים הצ'צ'נים, לא רציתי להיכנס עם הרוסים, כי רציתי לראות את הסיפור האמיתי. רבצתי במערה עם 25 מורדים, הם על מרבץ אחד ואני על מרבץ שני במשך ימים ארוכים, יצאתי איתם לפשיטות, ראיתי איך הרוסים מפציצים כפרים חסרי ישע, וכתבתי סיפור שיספר לעולם מה באמת הרוסים עושים, אבל זה ממש לא שינה לאף אחד, לצערי".
לפעמים המספר הופך לסיפור בעצמו. מקובל עלייך?
"לי לא נוח להפוך ממספר לסיפור. לכן אני בעיתונות הכתובה. לא הלכתי לטלוויזיה כי אני לא מרגישה שאפשר להעמיק בטלוויזיה כמו שאני רוצה להעמיק, וגם כי ככתבת טלוויזיה, 50 אחוז מהסיפור זו את ואני אוהבת לספר את הסיפור ולא להפוך לסיפור".
מה על הקושי לדבר עם מי שכרגע קרה לו אסון? איפה שמים גבול בין להעביר קול של אנשים לבין מניפולציה ושימוש לרעה בכאבם של אנשים כדי לעורר דרמה טובה?
"צריך שיהיה כבוד, זה הבסיס. לפעמים אני מרגישה נורא ובכל זאת עושה את זה. אני לא טהורה. אני עושה את זה ואני אומרת לעצמי שזה לא משהו שעשיתי מסיבות של מציצנות. אני מעמידה את עצמי בסיכון כדי להביא את הקול הזה, להביא את הסיפור, וכך אביא אותו. כי יש מצבים שבהם אני רוצה לבעוט בקורא שלי,לגרום לו להרגיש שבמקום המוזר הזה עם הפוליטיקה הבלתי מובנת, זה יכול היה להיות אח שלו, לגרום לו להבין שגם הוא יכול היה לאבד עכשיו בן. אבל לעולם לא אגש למישהו ואכריח אותו לדבר. המטרה שלי היא להגיד, 'אני מצטערת, ואם לא בא לך לדבר אני אבין, אבל אני מאמינה שחשוב להשמיע את הקול של מי שכרגע קרה לו אסון אנושי נורא ביותר'. כי אם אתה קורא שהיו 500 קורבנות זה משמעותי פחות מאשר הסיפור האחד של מישהו בן 17 שאמו נהרגה היום".
בבגדד, בסופו של יום מייגע שבו ביקרה באתר של קבר אחים, בגיא צלמוות של ממש, אומרת מארי קולבין למריאנה הבמאית: "אני מעורבת מדי, יש לי סיוטי לילה. אבל עוד אכפת לי וכשיפסיק להיות לי אכפת, אחליף מקצוע". כשאני שואלת אותה על זה ביום ראשון חופשי בתל אביב, היא חוזרת: "אני מאמינה בזה. אני כזאת, אני חייבת להיות להוטה (היא משתמשת שוב ושוב במילה "passionate") בקשר לסיפור, בקשר לאהבה. אני לא בן אדם של חצי הדרך".
היא נולדה בניו יורק לפני 48 שנה וגדלה באויסטר ביי שמחוץ לעיר. הלכה לאוניברסיטת ייל, שם התחילה לכתוב בעיתון הקמפוס כשעוד חשבה שתהיה ביולוגית ימית ועברה ללימודי ספרות אנגלית. היא חזרה למנהטן אחרי התואר לתפקיד העיתונאי הראשון שלה: כיסוי חיי הפשיעה בלילה בניו יורק. הרבה עבודה באותם ימים, אבל תמיד התעניינה בדברים שמחוץ לעולמה ולכן עברה לדסק חוץ של הסוכנות יו-פי-איי. קולבין, צעירה ונמרצת, רצתה לגור בפריז מטעמים רומנטיים וביקשה לעצמה את תפקיד ראש המשרד שם.
"העורך שלי אמר לי שאני צעירה מדי, אז הלכתי לדבר עם הבעלים של יו-פי-איי. הוא כמובן אמר שהוא מכבד אותי, אבל אני צעירה מדי. חשקתי שיניים והידקתי שפתיים כי פחדתי שאתחיל לבכות, אבל הוא חשב שאני נחושה וזועמת והבטיח שיחשוב על זה. יצאתי ממנו והלכתי לשירותים לשחרר את הבכי. למחרת הוא קרא לי ומינה אותי לתפקיד".
בניגוד לציפיות, פריז אמנם היתה רומנטית, אבל התפקיד אדמיניסטרטיבי מדי, ומארי קולבין התחילה לנסוע בעולם המלחמות. יכולתם למצוא אותה בלוב כשהאמריקנים הפגיזו ב-88', ובביירות כצעירה מרוששת שעובדת כפרילנסרית בשביל ה"סאנדיי טיימס". השאר היסטוריה. היסטוריה של מלחמות. "אז עכשיו, היכן שיש מלחמה, הם שולחים אותי. לכל מקום".
בסרט מספרת ג'אנין דיג'יובני: "בין נסיעות מוכרחים להתפרק. היו תקופות שהלכתי ממקום למקום של מלחמות. הייתי חוזרת לדירה בלונדון, פותחת דואר וממשיכה הלאה. זה לא טוב בשבילך. נפילת גרוזני בצ'צ'ניה היתה האירוע הקשה מכולם. היינו שני עיתונאים מבודדים בין הכוחות הצ'צ'נים הנסוגים והמבוצרים שזינבו בהם. הלבישו אותי כאישה צ'צ'נית ודחפו לי ילד קטן ביד, וכך ברחנו משם, מילטנו את עצמנו. אלמלא כן, לא היתה דרך לתעד את מה שקרה שם". אני שואלת את מארי אם יש דבר כזה "כתיבה נשית", "דיווח נשי".
"אני שונאת את השאלה הזאת".
למה?
"כי אף אחד לא שואל גבר אם יש כתיבה גברית. וכן, אני כותבת אחרת מגבר. אני אפילו לא פמיניסטית. אני בן אדם שהוא אישה, ואני רואה את העולם אחרת מהגברים, וזה בוודאי בא לידי ביטוי בכתיבה שלי. אני אשב ואדבר עם משפחה שלוש שעות ואני אשקיע את הזמן הזה כי הם פותחים את לבם בפני, ואני חייבת להם להבין אותם ולתקשר איתם ולהעביר את מה שחשוב להם ולא רק לקבל את הציטוט וללכת הלאה. נשים עושות דברים כאלה כי יש בהן יותר אמפתיה. זאת הכללה גורפת, אבל היא נכונה".
בסרט את אומרת: "לא אמורים לדבר על הפחד. הקולגות אינם קבוצת תמיכה ואני רציתי לומר שאני פגיעה. רציתי לקבל תחושה של תקווה מחודשת, להיות כותבת טובה יותר... הלכתי לבקש עזרה".
"כן. היו לי תקופות קשות של סיוטי לילה שלא נגמרו. הבנתי שאני מנסה לברוח מעצמי בעבודה, לרוץ מספיק מהר כדי שדברים רעים לא ייגעו בי. אז לקחתי חופש, הפלגתי הרבה, והרשיתי לעצמי להרגיש רע למשך זמן מסוים. התרחקתי מספר חודשים וחזרתי עיתונאית טובה יותר".
זה נשמע פרדוקסלי, אבל האם גם את מרגישה שיש אפשרות להתגעגע למקום שחווית בו פחד? להיקשר למקום שידעת או ראית בו הרבה כאב?
"הו כן, העוצמה של הרגשות קושרת אותך. זה הצד האפל של עיתונות. אחד הדברים שלא מדברים עליהם הוא שמלחמה מעוררת עוצמה רגשית. לא שהיא מושכת, אבל החיים פועמים יותר, אינטנסיביים יותר, הכל מחודד יותר כשאת במלחמה, בסכנה גדולה. זה גורם לך לזכור שאת חיה. אני מאוד קשורה למזרח התיכון. כאן חוויתי פחד, תקווה, דיכאון. לכן התשובה היא כן. יש מצב כזה. חוץ מהמקום שבו חוויתי את הפחד הנורא ביותר. סרי לנקה".
לפני שלוש שנים איבדה קולבין עין אחרי שנפצעה מרימון שהוטל לעברה בלילה חשוך בג'ונגלים של האזור הטמילי בסרי לנקה. "הייתי במקום ששום עיתונאי לא היה בו שש שנים, כי הממשלה לא אישרה להגיע לשם. היה לי הסכם לראיון עם המנהיג של הטמילים וגם רציתי לראות מה המצב שם, כי לא דווח משם כל כך הרבה זמן. אז עשיתי את הראיון והיה לי סקופ כי הוא אמר שהוא מוכן לפדרציה אוטונומית בתוך גבולות סרי לנקה והבטיח שהוא כבר לא יעמוד על הזכות למדינה עצמאית. סיפור גדול.
"אחר כך הסתובבתי לראות את הסיפור האנושי, סיפור שלא סופר כי איש לא היה שם ואיש לא דיווח שהצלב האדום הגיע להסכם עם הממשלה שלפיו יביאו לאזור הזה רק מה שהממשלה תתיר, כך שכל הציוד שהגיע היה רק אספירין. לא היה שום סיוע של מזון, היה רעב נורא. כשהתכוונתי לעזוב לא רציתי לצאת עם ליווי צבאי כדי לא לעורר מהומות, והיה שם כומר שארגן שאוברח החוצה בתוך מטען עצים".
"הלכנו בתנאים לא תנאים במשך שלושה ימים ושלושה לילות, חומקים מבסיסי הצבא, ובאמצע הלילה השלישי נתקלנו בעמדה של צבא הממשלה בקרחת יער והתחילה אש כבדה. כולם התפזרו לכל עבר והם המשיכו לירות. לא היה איפה להתחבא. ניסיתי להתכווץ אל תוך הלילה והם העלו נורי תאורה. מתוך הבסיס התחילו להגיע כוחות ולירות בכל מה שזז. זה צבא לא ממושמע, ואני הבנתי שעדיף שלא ייתקלו בי שוכבת שם במקרה.
"הייתי צריכה לקבל החלטה קשה, אחת ההחלטות הקשות בחיי: לזהות את עצמי בפניהם, וכשהם היו במרחק מתאים צעקתי, 'עיתונאית'. בתגובה הם ירו לעברי רימון שנחת במרחק קצר ממני והרסיסים עפו לי לפנים ולחזה. המון דם זלג ממני, מהפה, מהפנים, ואני שוכבת שם וחושבת לי איזה מקום טיפשי למות בו. הייתי בטוחה שאמות. אבל הופתעתי שלוקח המון זמן למות, וחשבתי שכדאי שאעשה משהו עם עצמי. החלטתי לצעוק משהו אחר כי 'עיתונאית' לא ממש עבד בשבילי. התחלתי לצעוק 'דוקטור'. זה עבד. הגיבו בצעקות והתחילו לנהל איתי דיאלוג.
"הם דרשו ממני שאעמוד ופחדתי שאם אעמוד יירו בי ודרשתי שיאירו את המקום כדי שיראו מי אני. האירו אותי, ונעמדתי, רגע מאוד מפחיד. חשבתי שהם עומדים לפלח אותי ביריות לשניים. ואז ביקשו שאלך לעברם. זה היה הסיוט. איבדתי המון דם עד אז, ובכל פעם שקמתי ללכת, נפלתי והם חשבו שאני משטה בהם ושוב התחילו לירות. בסופו של דבר זחלתי אליהם. בעטו בי ומשכו את בגדי וחקרו אותי, נסעו איתי ממקום למקום ובסוף לבית חולים צבאי, שם רצו להוציא לי את העין. לא הסכמתי לקבל סמים לשיכוך כאבים, ביקשתי לטלפן. רציתי להיחלץ משם, אבל הריאות שלי נפגעו ולא יכולתי לנשום, כך שלא יכלו להטיס אותי כי הריאות היו מתמוטטות בלחץ. זה היה לילה ארוך מאוד. לא ידעתי שבבית החולים היו הרבה עיתונאים מקומיים שהעבירו את המידע למערכות וכולם התחילו להתעניין. השגריר האמריקני התקשר לשר ההגנה שלהם, פעל מאחורי הקלעים, ופינו אותי לקולומבו הבירה, שם טופלתי עד שפוניתי הביתה. לקח זמן עד שהחלמתי".
האם חשבת אז לפרוש?
"להפך. זה היה תמריץ להחלים. רציתי לחזור לעבוד במה שאני אוהבת, לא הייתי מוכנה להפסיק רק בגלל שנפצעתי. כל הרעיון הוא לעשות בחירות בחיים, לא לתת לפציעה פיזית לעשות בשבילי את הבחירה".
יש רגע בסרט שאת מסבירה כמה טוב להיות עיוור בעין אחת, כי כשישנים בתנאים לא נוחים והאורות של הקולגות דולקים כל הלילה, את ישנה על העין הרואה, והאור שדולק לא מפריע לעין העיוורת. ממש מצחיק.
"זה באמת יותר קל. בחיי".
אבל האם זה פצע עמוק בלבך?
"לקח הרבה זמן להסתגל. איבדתי את תחושת עומק הראייה למשך כמעט שנה, ואתה לא יודע שיש לך תפישת עומק עד שאתה מאבד את זה. אני שופכת יין לכוס וזה לא במקום הנכון, יורדת בלי לאמוד נכון גובה מהמדרכה, מגישה מצית לקצה הלא נכון של הסיגריה. אני עדיין רואה ללא עומק, אבל המוח מפצה על זה. אני חושבת שאנשים חושבים שזה טראומטי יותר ממני. זה היה טראומטי, זה היה כואב, אבל כולנו חווים כאב. אני לא חושבת על עצמי כבעלת עין אחת, כי אני לא זוכרת את זה. מוזר לי שאנשים רואים אותי ככזאת".
למה רטייה שחורה ולא עין מזכוכית?
"נוח לי עם הרטייה. הרסיס עבר דרך העין והיה לי מזל שזה עבר כה קרוב למוח ופיספס. אבל זה קרוב מדי, אי אפשר היה לשלוף אותו, והעין שלי מלאה סיליקון. יכלו לשים לי עין מזכוכית או להשאיר את העין. העדפתי להשאיר כי לא רציתי לאבד חלק מהגוף שלי".
את מביטה על עצמך בלי הרטייה?
"כן, אני מסתכלת בלי בעיה. אני כבר לא מבחינה בזה. בהתחלה הייתי נדהמת, זה היה מפתיע אותי ועכשיו אני כבר לא רואה את זה".
מתגעגעת לעצמך עם שתי עיניים?
"אני עוד זוכרת את עצמי כבעלת שתי עיניים. זה הדימוי שלי על עצמי".
באתר הלינה שבו היא ממוקמת בעיראק, בתנאים בסיסיים של מחנה, בסופו של יום מתיש, קולבין והחברים שלה לוגמים וודקה, מגרשים את השדים שאחריהם רדפו ועליהם דיווחו כל היום. על הקרסוליים של קולבין משוכים גרביים סגולים. "צריך לשמור על קצת נשיות בכל מצב", היא אומרת לחבריה, והמצלמה קולטת.
אנחנו לא מדברים במספרים, לא סופרים גיל, אבל לא מגיע רגע שאישה בגיל מסוים רוצה מזרן נוח תחת הגב?
"לא הגעתי לנקודה הזאת עדיין", היא צוחקת.
אחרות החליטו אחרת. מדובר בבחירה, החלטה שנעשית בכל תחנת זמן, והולכים איתה עד לתחנה הבאה. כל מי שעמדה פעם בתחנת הזמן, בצומת, מכירה את התחושה. דיג'יובני אומרת בסרט: "אבלה את יום ההולדת שלי על מטוס. כאלה החיים. כזאת המלחמה. לא בחרתי, זה התפתח ככה. השנים עוברות ופתאום לאחרים כבר יש ילדים וכלבים ובית, ולך אין דבר מכל זה. מעולם לא היה לי עתיד. עכשיו יש לי בן זוג ולפתע יש לי עתיד. המלחמה היא אישה תובענית, אבל אני מתחתנת, יהיו לי ילדים. תהיה לי משפחה".
במהלך הצילומים דיג'יובני מוציאה לאור ספר ("הטירוף שבמלחמה"), מתחתנת (עם עיתונאי שהכירה לפני שבע שנים בקוסובו), יולדת (בן מתוק) ולומדת מול המצלמה שאי אפשר להמשיך במרוץ הזה, שהיא הגיעה לתחנה של בחירה ועליה להחליף דיסקט. צריך לדעת לעשות את זה, צריך לדעת לחיות עם זה או לוותר ולהמשיך. מארי קולבין היתה נשואה פעמיים. עיתונאים בשני המקרים, גברים שאהבו אותה בזכות מה שהיא, אבל רצו לשנות אותה, להפיק ממנה את מה שלא יכלה לתת.
"כשהייתי צעירה האמנתי שאפשר לעשות הכל. אבל הבנתי די מהר והפנמתי שזה בלתי אפשרי ועלייך להחליט מה חשוב לך. כל הגברים הכתבים הם בעלי משפחות. לנו לא יכולות להיות נשים שיעשו בשבילנו את הכל, יחזיקו בית וילדים. הגברים שאני נמשכת אליהם הם אלה שהרגישו באיזשהו אופן שאני לא נותנת להם מספיק כאישה, כי אכפת לי כל כך מהעבודה שלי ואני לא רוצה להפסיק לעשות אותה.
"להיות כתבת מלחמות מעורבת, כשהעבודה טורפת אותך, ולהחזיק נישואים, זה בלתי אפשרי. אז הייתי רוצה חיים כאלה, של בעל ושל משפחה, אבל אני לא יכולה להיות שני אנשים ואישה לא יכולה לעשות את שני הדברים. יש לי שלוש אחייניות בגיל 14 היקרות ללבי, וישנה האחיינית ג'סטין, היא בת שש והיא אור חיי. אם היתה לי בחירה הייתי רוצה ילדה. האם הייתי רוצה שתעשה את הבחירות שלי? אני חושבת שכן. אני לא חושבת שקיבלתי את ההחלטות האלה כי לא יכולתי לעשות משהו אחר, אלא כי רציתי, והייתי רוצה שהבת שלי תעשה את מה שחשוב לה. אולי כאמא הייתי מאחלת משהו אחר בשבילה. אני מתארת לי מה עובר על אמא שלי עם כל ההודעות שהיא מקבלת באמצע הלילה על הדברים שקורים לי בכל פינות העולם".
152 עיתונאים נהרגו בארבע השנים הראשונות למילניום השלישי, עיתונאים הפכו למטרות.
"כשהתחלתי בביירות ובמקומות שהיה קשה לעבוד בהם, היה לנו מעמד כמעט דיפלומטי שאיפשר לנו לתפקד.היינו גוף עצמאי והעבודה שלנו - ולא חשוב באיזה צד היינו - סיפקה לנו חסינות. לאחרונה הפכנו למטרות, בבחינת 'נירה בשליח'. אני לא בטוחה שאני יודעת מה הסיבות לכך. אולי כי עיתונאים הפכו לאישיות, לסלבריטיז, ויש בזה כוח. אם פוגעים בהם זה פרסום ולא חשוב שהפרסום שלילי. או אולי בגלל שהפכנו למזוהים עם המדינה שאנחנו באים ממנה, ואנחנו זמינים לפגיעה. זה שינוי דרמטי. איבדנו את המעמד שלא נוגעים בנו, וזה הפך את התפקיד למאה אחוז יותר קשה כי אתה עסוק בלהתרכז לא רק באיך להעביר את הסיפור אלא באיך להישאר בחיים".
את אומרת שחשוב לשמור על קור רוח, לא לחשוב על הפגז שאולי יהרוג אותך. אבל איך עושים את זה?
"כל אחד מתמודד עם זה אחרת. אני לא מצטרפת לצבא, זה לא בשבילי, וכשאת עם הגרילה בהרים, אין דרך החוצה ועלייך להתמודד עם כל צעד בנפרד, להתרכז ולדעת שזאת תהיה הדרך היחידה להביא את הסיפור, לכן אסור לי לחשוב על זה שהפגז הבא עלול לפגוע בי. פחד גדול אני מרגישה אחרי שאני יוצאת מהמעמד המפחיד. במובן מסוים, כשאת בתוך זה הכי נכון יהיה לקבל, להשלים עם האפשרות שאולי תמותי, שאין מה לעשות אם הפגז יכה בך, וזה מקל".
אחד הקולגות שלכן אומר בסרט: "צריך להיות אדם מיוחד כדי לעשות את זה". האמנם?
"קשה לענות על זה בלי להישמע יהיר. אבל אני לא חושבת שהרבה אנשים יכולים להיות כתבים צבאיים, מצד שני, גם לא הרבה אנשים רוצים בזה. זה לא עניין של אומץ אלא של כוח רצון חזק. שיהיה לך אכפת מכל הלב, לא מהשם שלך ובאיזה עמוד יופיע הסיפור, אלא מהאנשים ומהנושאים. את צריכה להיות מוכנה לקחת את הסיכון, שיהיה לך מספיק אכפת לסכן את עצמך כדי להאיר את המצב שבו נמצאים אנשים".
עיתונות באמת יכולה לשנות את ההיסטוריה?
"בעיני, העיתונות שלי היא כמו טיוטה ראשונה של ההיסטוריה. עיתונות דגולה מצליחה להשפיע, ואנחנו כולנו מנסים. לדוגמה המצור בסראייבו שנמשך הרבה מדי זמן אבל נגמר כי העיתונאים היו שם וחשפו מה הולך. מה שהייתי רוצה לעשות בעיתונות, מעבר לדיווח, זה להעביר את המסר של אי צדק ולשנות את זה. אני נשארת אידאליסטית, אני מנסה לשנות, להיטיב, לשקף תחושה של אנושיות משותפת לכל.
"בביירות למשל, בזמן המצור על מחנות הפליטים הפלסטיניים, נכנסתי למחנה הפליטים, גרתי עם הפלסטינים שם, והיה רעב גדול. כמה נשים ניסו לצאת ולהשיג אוכל ונורו ישירות על ידי הפלנגות. ראיתי איך שתי נשים רצות בגבורה כדי לחלץ אישה שחירפה נפשה לצאת להביא אוכל, ראיתי את הניסיון הנואש להציל אותה. היא מתה על שולחן הניתוחים המאולתר. שמתי לב שיש לה עגילי זהב קטנים, כמו של אחותי שהיתה בת גילה. כתבתי את הסיפור, והבאתי את סיפור חייה כנרטיב שדרה. למחרת זה עלה לדיון בפרלמנט הבריטי והמצור הזה הפך לנושא שיחה ודיון. אחרי שבועיים המצור הוסר. זה אומר שאפשר לפעמים לעשות משהו. מעט, אבל אפשר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם