אשת הברזל: יו"ר ועד הרכבת לא עוצרת
תוך שבועיים הפכה גילה אדרעי לאויבת המדינה: "מנהלים איתי מלחמה של אשכנזים – מחבקים אותך ובינתיים דוקרים מאחורה"
החברה נדהמה לשמע הדברים. "אף פעם לא דיברת ככה", אמרה , ואדרעי השיבה לה: "גם אני מתפלאת שזאת צורת המחשבה שלי. מעולם לא ראיתי את עצמי כמזרחית, תמיד חשבתי שאני ישראלית כמו כולם, אבל השבועות האחרונים של המאבק הקשה והטוקבקיסטים המשמיצים גרמו לי לחשוב אחרת. דווקא אני, ילדה טובה שגדלה בחיפה והייתה אפופה בחום ואהבה, תמיד קיבלתי את כל מה שרציתי עוד לפני שביקשתי, אף פעם לא הרגשתי מקופחת, בדיוק להפך, והנה דווקא אני מתחילה לחשוב פתאום במונחים כאלה וזה מפתיע אפילו אותי".
"האמת היא", המשיכה אדרעי, "שרק אחרי הדיון בבית המשפט עלה לי לראש הנושא הזה של אשכנזים ומזרחים. הבנות שלי הולכות לחוגים בכרמל, שזה האליטה של האשכנזים. הקטנה הולכת לחוג עם רוסים. רק בבית המשפט, כשאומרים שחבר ועד היכה והוא בכלל נמצא לידי, הבנתי שהם לא בודקים את העובדות. העיקר להשליך רפש. רוב הוועדים אצלנו הם מעדות המזרח ואני מרגישה שאנחנו לא עוברים אותם. האמת היא שאנחנו באים יותר אמוציונאלית. אנחנו באים עם אמוציות, אנחנו לוקחים ללב, אנחנו אומרים מה כואב לנו. הם יותר קרים, אין מה לעשות".
החברה שאלה את אדרעי, מה בדיוק היא מתכוונת לומר, כאשר היא אומרת שהאשכנזים מחבקים אותך ובינתיים דוקרים. אדרעי הסבירה לה: "אולי זה לא רק עדתי. אולי זה חלק מהתפקיד. אני לא מתכוונת לדקור כדי להרוג. הכוונה שלי היא שאת יושבת איתם, ולמחרת הם מפרסמים תלוש שכר לא נכון, או מזמינים אותך לוועדת משמעת הזויה. אני לא עושה רצח אופי כזה לאף אחד. אני אשב ואדבר. את זה הם יודעים לעשות ביניהם. לא ביחד איתנו".
אדרעי הפכה בשבוע האחרון לאחת הנשים המושמצות בישראל. אויבת המדינה בעיני רבים, סמל לשיכרון הכוח של הוועדים הגדולים. בניגוד לשובתים אחרים שזכו לתמיכה ציבורית רחבה, אדרעי לא קיבלה אף לא קורטוב של אמפתיה, רק קיתונות של ביקורת, זלזול, התנשאות וכאמור התקפות ישירות ואישיות בעיקר באתרים השונים.
אם מביאים בחשבון את השביתה ברכבת בשבוע שעבר, ששיבשה את חייהם של עשרות אלפי נוסעים, את האיחור לדיון בבית הדין לעבודה והקנס שהוטל עליה על ביזיון בית המשפט, ואת הפרסומים שלפיהם אפילו חברי הוועד מסתייגים משיטותיה האגרסיביות לכאורה של אדרעי וחלקם מבקשים להדיח אותה, אפשר להבין מדוע היא מטרה נוחה לחצים שחודרים את שריונה מדי יום.
"אנשים לא מבינים שלא אני המהות, אלא הנושא שעליו אני נלחמת", היא אומרת. "לא אני העניין. היום אני פה, מחר אני במקום אחר. תסתכלו על המהות ולא עלי". לחבריה היא נוהגת לספר את הסיפור על שוטה הכפר שרצה להיכנס לבית הכנסת ביום כיפור. הרבנים ומכובדי הקהילה לא נתנו לו להיכנס, הוא היה לבוש בסחבות והיה אדם פשוט. איכשהו הוא הצליח להיכנס לבית הכנסת. כשמכובדי הקהילה והרבנים התפללו, שערי השמים נשארו סגורים, אבל כשהוא נכנס וצעק צעקה מכל הלב נפתחו שערי שמים.
היא נבחרה לעמוד בראשות ועד עובדי הרכבת לפני כשנה וחצי ומאז חוללה סערות לא מעטות, שכללו כמה השבתות ומעצר מתוקשר אחד. בישיבות ועד היא נוהגת לומר ש"ההנהלה רוצה שאחלק קופסאות שי בחג, אבל אני לא התאילנדית שמשרתת את רצונותיה של ההנהלה, הייתי פה לפניהם ואני כאן כדי להילחם למען העובדים". בשבוע שעבר אמרה לחברה טובה כי "אני הפנטזיה של כל האזרחים שפוחדים לדרוש צדק חברתי אמיתי ולא עצרת עם שירים של שלמה ארצי".
אדרעי נחשבת ליו"ר חזקה אבל שנויה במחלוקת. "מתייחסים אליה ביראה", אומר עובד בכיר ברכבת, "ואני לא יודע אם זו יראת כבוד או פחד. עובדים סרים למרותה מתוך חשש שאם לא יעשו את מה שהוועד דורש מהם זה יתנקם בהם". חבר ועד מספר ש"היא נלחמת עבור נושאים ראויים, אבל אני וחברים נוספים מסתייגים מהדרך שלה, מהאגרסיביות הזו שבסופו של דבר לא תשיג תוצאות".
" העובד הקטן והפשוט ברכבת מבולבל", מוסיף עובד ברכבת. "גם נושאים ראויים למאבק לא מנוהלים נכון. השביתות רבות מדי, יש הפגנות והתערבות במינויים, תוקפנות וצעקות, כל אלה לא יביאו לנו הישגים. הפכנו לבדיחה, התדמית שלנו בשפל. בעבר היה כבוד לעבוד ברכבת, היום יש עובדים שהסירו את המדבקות של הרכבת מכלי הרכב בגלל הבושה".
אדרעי , בת 46, פרודה מבעלה, דוד אדרעי, עובד נמל. היא אם לשלוש בנות ותושבת חיפה. היא גדלה בעיר, בני משפחתה, משפחת שלמה, לא עזבו את חיפה, והם נחשבים למוכרים מאוד. אמה עבדה בבית חולים רמב"ם ככוח עזר, ואחותה עובדת בבית החולים כמזכירה רפואית. אחת מבנותיה של האחות שלחה השבוע מכתב זועם לאחד מערוצי הטלוויזיה וטענה שהתקשורת מסקרת באופן לא הוגן את דודתה, אבל במצוות הדודה המתוקשרת סירבה להתראיין ולהסביר את עמדתה. "את רק בת 14", אמרה לה אדרעי, "חכי קצת לפני שתפתחי בקריירה תקשורתית".
אביה
מאיר תורג'מן, יו"ר ועד עובדי נמל חיפה, מכיר את אדרעי היטב. "אני מניח שהיא סופגת אש מפני שהשביתות ברכבת פוגעות באזרח הקטן. כשאני משבית את הנמל אני פוגע ביצואנים, כשהיא משביתה את הרכבת היא פוגעת בחיילים ובאזרחים שנוסעים בשש בבוקר לעבודה. היא גם אישה שנכנסה לתוך עולם של גברים, היא מתנהגת כמו גבר, יש לה יותר ביצים מלהרבה גברים שאני מכיר, היא משביתה ומתנהגת לפעמים בוולגריות, ועל פי הקודים של החברה שלנו, לנשים אסור להתעצבן ולכעוס".
בצבא שירתה אדרעי כמורה חיילת של "נערי רפול" וכשביקשה לנוח מהעבודה המפרכת עם החיילים, עברה לעבוד כמורה של חיילות. "אז גיליתי שקל לי יותר לעבוד עם בנים", היא נוהגת לומר בישיבות ועד העובדים. "בנים יודעים לפרגן, כשאני בסביבה של בנות יש תחרות ואגו". בוועד העובדים ברכבת אין אף אישה, מלבד אדרעי, המנהיגה ביד רמה את 40 החברים. "הם אינם מעיזים לעשות צעד אחד בלעדיה. היא מחליטה", אמר השבוע חבר ועד.
"הם מבינים אותי", אמרה אדרעי השבוע למקורביה. "כשאני כועסת הם יודעים ללכת אחורה ולתת לי להירגע, אין בינינו עניינים של אגו ושל תחרות, אנחנו פועלים בהרמוניה. מי שמקווה שהוועד יצא נגדי וינסה להדיח אותי טועה בענק".
אחרי שהשתחררה מהצבא חיפשה אדרעי את דרכה בעבודות שונות. היא הייתה גננת מחליפה אך יבלות על מיתרי הקול מנעו ממנה להמשיך. לאחר מכן עבדה בנמל חיפה במשך תקופה קצרה עד שנישאה ונאלצה לעזוב כדי לא לעבוד עם בעלה באותו מקום עבודה. הם פרודים שנתיים וחצי, בקרוב יתגרשו באופן רשמי. לחבריה היא אומרת שאף אחד לא יכול להבין איך היא חיה בשנים האחרונות, עסוקה במאבק גירושים, נאבקת בהנהלת הרכבת, ים סוער של מלחמות. "אם היו אומרים לי שככה ייראו חיי, לא הייתי מאמינה", היא נוהגת לומר לחברים.
מנמל חיפה עברה לרכבת. אין לה תואר אקדמי, והיא למדה טכנאות תעשייה וניהול במכללת אפק. בשנים האחרונות החלה ללמוד מדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה, וסיימה את כל המטלות למעט לימודי האנגלית. "למי יש זמן לזה", היא אומרת, "הפעילות ברכבת לא משאירה זמן פנוי. החלום שלי הוא לסיים את הספר של חיים סבתו,'מבקשי פניך', שאני קוראת כבר כמה שבועות".
בשנים הראשונות ברכבת היא עבדה במחלקת שכר, אחר כך עברה למחלקת הדלק והשמנים. אדרעי אחראית לקניית הדלקים לרכבת ולפיתוח תחנות הדלק של הרכבת. יו"ר ועד עובדי מחוז הדרום, משה אוליאל, ויו"ר ועד עובדי מחוז הצפון, שי טל, מקדישים את כל זמנם לענייני הוועד, ולרשותם רכב של הרכבת. על פי החלטה של מנכ"ל הרכבת הקודם, חקי הראל, אדרעי ממשיכה בעבודתה ברכבת ובמקביל מנהלת את ענייני הוועד.
אדרעי רואה בזה ניסיון של ההנהלה להצר את צעדיה. הראל אומר שעל פי התקנים שהיו מקובלים ברכבת רק שני יושבי הראש מקדישים את כל זמנם לענייני הוועד. "בעבר היה מקובל שאחד מיו"ר הוועדים המחוזיים הוא גם יו"ר ארצי. לפני שנה וחצי נוצר תפקיד חדש של יו"ר ועד ארצי. אי אפשר לתת לעובד נוסף, מעבר לשניים, להתבטל, גילה החליטה שהיא זאת שתעבוד".
לפני כשלוש שנים נבחרה אדרעי לעמוד בראש ועד הפקידים ברכבת. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצטרפה לפעילות ציבורית. "הסתכלתי על הרשימה של מי שהתמודדו על התפקיד ואמרתי לעצמי שמשם לא יבוא האור", היא נוהגת לספר בישיבות ועד. היא שלחה את טופס הבקשה שעתיים לפני סיום ההרשמה. בנותיה לעגו.
"אף אחד לא יבחר בך, היית צריכה להיזכר בזה לפני כמה חודשים ולא שבועות ספורים לפני הבחירות", הן אמרו. היא זכתה ברוב קולות. "העובדים הכירו אותי כשעבדתי במחלקת שכר, ידעו שאני לא פחדנית ומוכנה להילחם", היא סיפרה.
בשיחות פנימיות בוועד היא שבה ומזכירה את הישגיה כיו"ר ועד הפקידים. "רוב העובדים הם נשים, חיזקתי את מעמדן, הוכחתי שוותק הוא יתרון ושאישה שעשתה את התפקיד במשך 20 שנה טובה לא פחות, אם לא יותר, מגבר שהגיע לפני שנה לעבודה עם תואר אקדמי בגיאוגרפיה אבל לא מכיר את העבודה".
בנותיה לא התלהבו מהזכייה. אדרעי יוצאת מוקדם בבוקר לעבודה וחוזרת בלילות. בתה הבכורה, בת 22, לומדת לבחינה הפסיכומטרית, מקווה להתקבל ללימודי רפואה בטכניון, אדרעי אינה יודעת מתי נערכת הבחינה, אבל היא מקווה שבתה תצליח להגשים את החלום. בתה האמצעית חיילת, הבת הצעירה תלמידת חטיבת ביניים בבית ספר "חוגים" בחיפה.
"חינכתי את בנותי שיהיו חזקות ומלומדות, אישה לא צריכה להיות צנועה וחסודה", ושיפרנסו את עצמן. אני מאחלת להן שימצאו אהבה גדולה אבל שלא יהיו תלויות בגבר מבחינה כלכלית". לחברה טובה ששאלה אותה השבוע אם המאבק המתוקשר יסייע לה למצוא חבר לחיים, אמרה אדרעי שאף גבר לא התקשר אליה והציע לה לבלות איתו בעקבות המאבק. "גברים לא אוהבים אישה חזקה ודעתנית, שיש לה מה להגיד בכל נושא, אני מחכה לגבר עם מספיק ביטחון עצמי שיידע להכיל אישה כמוני".
באוגוסט שעבר התמודדה אדרעי על תפקיד יו"ר ועד העובדים הארצי של הרכבת וזכתה. "עשינו ניתוח של כל 40 חברי הוועד והבנו שאני היחידה שמוכנה להקדיש את הזמן שלה למאבקים האלה", אמרה . "אני לא פחדנית, אני פוחדת רק מאלוהים ומרופא שיניים, מלח הארץ בעיניי זה לא רק אלוף בצה"ל אלא גם אישה כמוני שקמה בבוקר, מנקה ומבשלת ואז מחליפה בגדים, מתאפרת ויוצאת למאבק שהיא מאמינה בו. אני מסוגלת להסתכל לכל סמנכ"ל ואלוף בעיניים ולהגיד לו שאני שווה יותר ממנו".
עד כדי כך אדרעי הייתה בטוחה בניצחונה, שהיא נסעה לטיול בחוץ לארץ עם בתה הצעירה ולא נטלה חלק בקמפיין הבחירות. "השארתי שליחים טובים", היא סיפרה. משה סוליקרו, יו"ר הוועד לפניה, מעיד כי הוא תומך במאבקים שלה. "היא נלחמת למען העובדים. היא בסדר גמור".
שי טל, יו"ר ועד העובדים של המחוז הצפוני, אומר שהבעיה העיקרית של אדרעי היא שהיא ישרה והגונה ושאי אפשר לקנות אותה. "היא מושכת אש כי היא לא מוכנה למכור את העובדים, היא נלחמת על האמת. בסוף המאבק, כשנצא וידינו על העליונה, יבינו מה היא עשתה1,900 עובדים מתוך כ-4,000 עובדי הרכבת מאוגדים בהסכם קיבוצי.
אדרעי אמרה לחבריה שהמטרה העיקרית שלה היא למנוע פיטורים והפרטות. ברכבת היו מי שאמרו שאדרעי בכלל מופעלת על ידי שאול עוקיש, שהיה יו"ר הוועד במשך 25 שנים ונאלץ לעזוב את תפקידו בתחילת 2009 אחרי שהואשם בקבלת שוחד. עוקיש ומיכה חיון, חבר ועד נוסף, הואשמו בקבלת שוחד מספקים של הרכבת בתמורה לזכייה במכרזים. הדיונים בבית משפט השלום ברמלה עדיין לא הסתיימו. אדרעי מכחישה את הטענות מכל וכל.
חיון, שהיה 16 שנים יו"ר ועד מחוז דרום של הרכבת, אומר שהבעיה העיקרית היא שגם אנשי ההנהלה וגם חברי הוועד חדשים בתפקידם. "אף אחד מהם לא יודע לשתף פעולה, אין מי שיגשר באמצע. גם בזמננו היו הפרטות, אבל אנחנו ידענו להתנהל. פה אין לאף אחד מעצורים, הכל נהפך לאישי. אני בטוח שהם היו מוכנים לשלם הרבה כדי שאני אחזור".
"אני לא בובה של אף אחד", אומרת אדרעי לחברי הוועד. בשיחות פנימיות היא מביעה הערכה לעוקיש, שידע, לדבריה, לדאוג לעובדי הרכבת. לפניו העובדים הרוויחו גרושים, היא נוהגת לומר. "כשאני התחלתי לעבוד ברכבת השכר שלי היה כל כך נמוך, שנאלצתי לבקש מבעלי כסף עבור הנסיעה לעבודה". היום היא מרוויחה כעשרת אלפים שקל עבור חצי משרה.
לפני כ-17 שנים היא נפצעה באורח קשה כשנהגה ברכב בירידה מהכרמל לעיר התחתית, וכשהחלימה התברר לה שלא תוכל לעבוד יותר מארבע שעות ביום. "התאונה הקשה", סיפרה לחברותיה, "נתנה לי בסופו של דבר כוח ולימדה אותי שאפשר להתמודד עם כל דבר". ההחלמה נמשכה כחצי שנה. אחרי 16 ניתוחים אדרעי הגיעה למשקל של 38 ק"ג. "לא האמנתי שאי פעם אחלים. היו ימים שנראיתי כל כך רע שהתביישתי לצאת מהבית. ההחלמה שלי הוכיחה לי שאני יותר חזקה מהחיים. בשבועות האחרונים לא פעם הסתכלתי לשמים ושאלתי את אלוהים כמה מבחנים אני עוד צריכה לעבור".
השביתה בשבוע שעבר במחאה על העברת תחזוקת הרכבת לחברה חיצונית עוררה סערה תקשורתית, אבל לחברים קרובים אמרה אדרעי שלמרות מה שנראה בציבור אלה לא הימים הקשים ביותר שלה כיו"ר הוועד. לפני כשלושה חודשים היא נעצרה ל-48 שעות בעקבות הפגנה. "אפילו הסוהרים לא הבינו מה אני עושה שם", היא סיפרה אחרי שהשתחררה. "שם הרגשתי איך אני מתנפצת, אמרתי לעצמי שלא זו הארץ שאליה פיללתי. אם אותי עוצרים רק בגלל שהפגנתי, אני לא רוצה לחשוב מה קורה בלילות כשאני ישנה מתחת לשמיכה, את מי עוצרים ואיך מתנהגים לאזרחים אחרים, אבל אז אמרתי לעצמי תתקדמי הלאה, אל תתייאשי".
המאבק העיקרי שלה, היא אומרת לחברי הוועד, יהיה נגד ההפרטה של הרכבת. "המדינה רוצה להוציא כמה שיותר עבודות למיקור חוץ, לעובדי קבלן, אנחנו נילחם בזה", אמרה . אלא שעל אופן המאבק הדעות חלוקות. יותר ויותר קולות ברכבת טוענים בשבוע האחרון שאדרעי אגרסיבית מדי ואינה מספיק מתוחכמת. "הדרך שלה תפגע בנו בסופו של דבר", אומר אחד העובדים.
"אצלי הכל ישר", היא אמרה השבוע בשיחות פנימיות בוועד. "אני לא רוצה להצטרף לפוליטיקה, אני לא רוצה משרה טובה יותר לעצמי, אני רק רוצה ליצור מקום עבודה טוב לעובדי הרכבת. במשך שנה וחצי כתבתי מכתבים, ואף אחד לא התייחס אלי. כשראיתי שאף אחד לא מתייחס לא הייתה ברירה, ונאלצנו לצאת למאבק. אל תטעו, הכעס נגדי הוא לא בגלל שאני אישה, גם גבר היה סופג זעם ציבורי דומה אם הוא היה מעז לצאת נגד הפוליטיקאים.
האכזבה הכי גדולה שלי היא התגובה של ציבור הנוסעים ושל העם. הייתי בטוחה שכולם יהיו מאחורי, שאנשים יבינו שאני נלחמת מלחמה צודקת. זה היה החלום שלי, שהעם יהיה מאחורי, שאני אניע את המנוע ואסביר מה קורה כאן, איך רוצים להפריט את הרכבת. חשבתי שהעם שלנו חכם ולא רק צופה ב' האח הגדול' אלא גם חושב, אבל מסתבר שייבשו לנו את השכל, הממשלה הפכה אותנו לאנשים קטנים שמוטרדים בבעיות הכלכליות של החיים. מי שמכיר אותי יודע שאין אצלי הצגות, מה שרואים זאת גילה, אני לא רוצה שום דבר, החלום הקטן שלי הוא לסיים את התואר, ללכת להצגה טובה בתיאטרון הצפון, לשבת עם הבנות שלי בבית קפה בקניון ולצאת לפנסיה מהרכבת".
מהרכבת נמסר בתגובה כי "הדיבורים על הפרטה הם מסך עשן. ההשקעה המאסיבית במאות קרונות ועשרות קטרים מחייבת את הרכבת להתקשר במיקור חוץ עם חברה חיצונית לתחזוקת רכבות. רכבת ישראל נמצאת בצמיחה מתמדת. החל מינואר 2011 גייסה הרכבת קרוב ל-300 עובדי חוזה קיבוצי, מאות עובדים נוספים צפויים להיקלט במהלך השנה ויועסקו בתחזוקת רכבות. מאבק העובדים אינו על פגיעה בזכויות אלא על רצונם לנהל את הרכבת".
מוועד הרכבת נמסר בתגובה כי "הניסיונות לפגוע בוועד העובדים מטרתם אחת, להחליש את העובדים ואת העבודה המאורגנת ברכבת. הוועד מתנגד בצורה הנחרצת ביותר לכל אלימות. המאבק שמנהלים העובדים הוא על עתידה של העבודה המאורגנת ברכבת. זה כשנה וחצי מנסה ועד העובדים לנהל משא ומתן עם הנהלת רכבת ישראל, אולם נראה כי מטרתה היחידה של ההנהלה להפריט את הרכבת.
משמעות הפרטת רכבת ישראל היא אחת: גיוס עובדי קבלן במקום עובדי רכבת. אנו מביעים מורת רוח קשה מהצורה האלימה שבה הנהלת רכבת ישראל מתעמרת בעובדיה, מכפישה את שמם ומנהלת מסעות יחצנות זולים נגדם. עובדי הרכבת ימשיכו לעשות את עבודתם נאמנה ולשרת את ציבור הנוסעים, כפי שעשו עד היום, במסירות ובשמירה על סטנדרטים מקצועיים ברמה הגבוהה ביותר".
sara.leibovich-dar@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם