לקראת הפסגה: המקל
והגזר שמכין אובמה
בפגישה עשוי לומר הנשיא לרה"מ: אם תלך איתנו, תקבל ערבות אמריקאית מלאה. אם תפעל לבד, התוצאות יהיו הרות אסון וייפגעו ביחסים
אז מהי "הדרך הטובה" של אובמה? להפעיל על נתניהו את כל הקסם האפשרי. לנופף מולו בגזר שמנמן. להבטיח, להוכיח, לתת ערבויות חשאיות, או פומביות, לכך שאמריקה תמנע את התגרענות איראן. הנה, תראה, אלה חודרות הבונקרים החדשות שלנו, הן ייפלו על האתר בקום בעשרותיהן, רק תן לי לעבור את הבחירות בשלום. ישראל לא תופקר. האייתוללות לא יקבלו פצצה גרעינית. אין צורך לקפוץ בראש ולהתרסק בהתקפת התאבדות נטולת סיכוי ממשי שתקומם נגדכם את כל העולם ותבעיר את כל הסביבה. סמוך עלי, ביבי, יש לך מילה של נשיא ארצות הברית של אמריקה. בוא נלך יחד.
אם ירצה, יש לאובמה אפשרות להפוך את הגזר הזה למפואר ממש, מהסוג שסבא אליעזר לא הצליח בזמנו לחלץ מהאדמה. לשחרר גם את ג'ונתן פולארד. למי ששכח, פולארד ריגל למען ישראל אחרי שארצות הברית השהתה את הזרמת החומר המודיעיני לישראל, למרות הסכמי שיתוף הפעולה ומזכרי ההבנה השונים. ההשהיה האמריקאית באה בעקבות ההתקפה הישראלית על הכור הגרעיני העיראקי.
אכן, יש כאן סגירת מעגל מדהימה. בשחרור פולארד, אחרי כל כך הרבה שנים, ואחרי שפולארד הביע חרטה, יש אמירה מהדהדת הקשורה באמון. הנה, זו ההזדמנות לחדש את האמון בינינו. נתניהו רוצה את פולארד וביקש את פולארד מאובמה פעמים רבות. שמעון פרס, לעומת זאת, עדיין מהסס וקולו לא נשמע רם וברור מספיק )צריך לקוות שיתקן את הרושם הזה בביקור הנוכחי בארצות הברית .) אובמה יכול לצאת גדול ולהוכיח את רצינותו אם ייתן לנתניהו את פולארד ויקנה, באותה הזדמנות, את אמונו ואמון הציבור בישראל.
אבל יש גם "דרך רעה". המקל, שלא להגיד נבוט, שיכול אובמה להוריד על ראשו של נתניהו. אגב, אישית, אובמה מעדיף את המקל. התיעוב שלו לנתניהו לא פחת עם הזמן, אלא להפך.
איך זה אמור להיראות? בסיומו של החלק הפורמלי בשיחה בין נתניהו לאובמה, אמור הנשיא לבקש מכולם לצאת מהחדר הסגלגל, ולהישאר עם ביבי לבד. להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו שאם יעז להוציא את ישראל להרפתקה נגד כל העולם, למרות התנגדות אמריקה ואירופה, אז זה הסוף שלו. אני אטפל בך אחר כך בדרך כזו שלא תשכח לעולם. אני אשתמש בכל עוצמתו של נשיא ארצות הברית של אמריקה. אני אנדה אותך, אני אשפיל אותך, אני אבצע הערכה מחדש של תמיכת ארצות הברית בישראל בגללך, אף אחד לא יוכל לעצור אותי, לא איפא"ק ולא הקונגרס ואפילו לא שלדון אדלסון.
אם אני אנצח בנובמבר, ואתה יודע היטב שיש לי סיכוי מצוין לנצח בנובמבר, אני אראה בהדחתך משימה עליונה. אתה תזיע בשביל כל בורג למסוק אפאצ'י. אתה לא תקבל יותר שום "וטו" במועצת הביטחון. אין יותר מטריית הגנה אמריקאית מעל ההרפתקאות שלכם. גם בנושא העמימות הגרעינית תשכח מאיתנו. ובקיצור, ביבי, אם אתה מחליט ללכת בלעדינו, אם אתה מעדיף את ברק אהוד על ברק אובמה, זו תהיה השגיאה הפטאלית ביותר שתעשה בחייך, ושנינו יודעים שלא חסרות לך שגיאות בחיים, אבל מהשגיאה הזאת כבר לא יהיה מי שיציל אותך.
באיזו דרך יבחר
מצד אחד יש סימנים מעידים. חלקם משמעותיים, חלקם פחות. הנה, למשל, האולפן שמתוכו אמורים להיות משודרים שידורי החירום, אם וכאשר. אולפן מיוחד של פיקוד העורף שאמור להפקיע את השידור מערוצי הטלוויזיה השונים בשעת חירום ולנסות להרגיע ולארגן אותנו, בעורף. האולפן הזה, שממוקם באזור המרכז, לא היה ממוגן במשך שנים.
בשנתיים האחרונות היו כאלה שנדנדו ללא הרף שצריך למגן את האולפן כדי לא לאבד שליטה בתקשורת בזמן הכי קריטי, אבל שום דבר לא קרה. והנה, בשבועות האחרונים, הוקף האולפן הזה בלוחות בטון מאסיביים ובהשקעה לא מבוטלת. האם זה מוכיח משהו? לא ממש. זה מוכיח שיש אנשים שלוקחים ברצינות את כל התרחישים. חבל שיחד עם אולפן העורף, לא ממגנים גם את העורף עצמו. יש חיים גם מחוץ לטלוויזיה, לא?
בואו, ברשותכם, נחתוך מענייני הגורל הללו לביצה הפוליטית העכורה שלנו. יום רביעי היה יום הדלק. לקראת העלאת המחיר הדרמטית ליותר משמונה שקלים לליטר, התייצבה המערכת השלטונית, בראשות ראש הממשלה ושר האוצר, להדגיש ולהדגים עד כמה המהלך הזה הכרחי. הרי ישראל היא שמובילה את המערכה נגד איראן, אחת התוצאות הבלתי נמנעות של המערכה הזו היא עליית מחיר הנפט. זה קורה בכל העולם. אין ארוחות חינם. גם אנחנו צריכים להקריב משהו, לא?
ואכן, ביבי נתן לשטייניץ את מלוא הגיבוי, כמצופה ממנו (וכפי שהוא קיבל גיבוי גורף מאריאל שרון כשהיה שר אוצר עם גזרות קשות בהרבה). דבר ראשון, התייצבו כולם יחד להדוף את חבילת "חוקי הדלק" של האופוזיציה. ואז, כשהגיע זמן ההצבעה בכנסת, לא העז נתניהו להישאר באולם ולהצביע נגד, עם שאר חבריו.
כן, הוא חושב שהחוקים הללו פופוליסטיים (וזה נכון), והוא יודע שגם קדימה הייתה מעלה את מחירי הדלק היום לו הייתה בשלטון (גם זה נכון), אבל אין בו האומץ לשבת שם ולהצביע נגד. למה? כדי שלא יגידו אחר כך שהוא הצביע נגד. כדי שלא ישתמשו בזה נגדו. אכן, מנהיגות במיטבה. אז הוא קם ויצא, בעוד יואל חסון, מעל הדוכן, מזנב בו.
ובערב, כהרגלו, ביצע נתניהו פניית פרסה תלולה וחדה והודיע שיוריד את המחיר בעשר אגורות. ככה, סתם, הנחית עוד נבוט על הראש של שר האוצר האומלל שלו. למה? כדי שיגידו שהוא "קשוב לרחשי לב העם". רחום וחנון הוא ראש הממשלה. מיטיב עם עמו. תמיד, ברגע האחרון, הסקר קובע. הוא ילך לאן שהרוח נושבת. ואנחנו כבר במצב שנופתע אם ביבי לא יבצע את הפרסה, אם לא יזגזג, אם יחליט לבצע משהו ויבצע אותו ללא כחל ושרק. זו באמת תהיה הפתעה מהדהדת.
ונדלג ברשותכם שבוע נוסף אחורה: השר מיכאל איתן מגיע עם יוזמה להחזיר את הכוח לחברי מרכז הליכוד. נתניהו מזדעזע. לא יקום ולא יהיה. הוא מאיים לפלג את הליכוד. הוא זוכר איך גרר אותו מרכז הליכוד, כמשקולת עופרת כבדה, לתחתית עם 12 מנדטים בבחירות .2006 יש לו צלקת נוראית מהפרשה ההיא. ובסביבתו כבר שקדו על רשימות. מי איתנו, ומי יישאר בחוץ.
איתן, למשל, נשאר בחוץ, גם זאב אלקין, וישראל כץ, שהיה לביבי באותו יום סכסוך איתו, וחיים כץ, שממרר את חייו של נתניהו, והיו מועמדים נוספים. ונתניהו נשמע חדור ונמרץ ובוטח, אבל אלה שמכירים אותו באמת, לא התרגשו. הם ידעו שזה ייגמר כמו שכל שאר הרעיונות נגמרים. ואכן, היום נגמר, הערב ירד, הלילה הגיע ואיתו כמה סקרים שביבי הזמין כדי לבדוק את הנושא, והוא ראה שהציבור לא ממש מתעניין בענייני המרכז, והבהלה מוגזמת, כרגיל, אז הוא ירד מכל זה בקול ענות חלושה.
יחי ההבדל הקטן: אריאל שרון, שרצה לצאת מעזה ולהיפטר מצרחני המרכז וקבלני הקולות, הלך והקים את קדימה. בלי קשר לסופה של הטרגדיה הזו, שרון כיוון מטרה וביצע. נתניהו? מתכנן, מברבר, מאיים, מתלבט ומתחרט. זה האיש שיתקוף בקיץ את איראן. נדמה לי שהאמריקאים יכולים להיות רגועים.
ובכלל, הביטו ברתיחה שאליה סחף עכשיו נתניהו את הליכוד, כשהחליט (אגב, הוא עוד לא החליט. הוא יכול להתחרט בכל רגע) לכנס את הוועידה כבר ביום ראשון הבא, ומיד אחר כך לקיים בחירות לכל מוסדות הליכוד, בחירות שלא התקיימו עשר שנים, ולהתמודד בעצמו על תפקיד "יו"ר הוועידה", הוא משסה בחדווה איש באחיו, הוא תומך בישראל כץ (לראשות המזכירות) ובמשה כחלון (לתפקיד יו"ר המרכז), אבל לזאב אלקין (שמתמודד מול כחלון) ולגלעד ארדן ומירי רגב (שכנראה יתמודדו מול כץ) הוא רומז שלא יתערב ויהיה אובייקטיבי. ואף אחד, לא מהצד הזה ולא מהצד השני, לא מאמין לו.
הנה תמצית מה שאומרים על נתניהו רבים מאוד משריו וחברי הכנסת שלו השבוע, ערב הוועידה: "הוא לא יודע מה הוא רוצה. כל המהלך הזה לא נועד ליזום, או לבצע, או להוביל משהו. כל המהלך הזה נועד רק לייצר מצב שבו ביבי יוכל להגיב אם יקרה משהו.
בשביל זה הוא מקדים את הכל, מעכשיו לעכשיו, גונב את המפלגה, משתלט על מוסדותיה. ברגע שהוא יו"ר הוועידה, הוא שולט בכל והוא יכול, למשל, להביא להצבעה מיזוג בין הליכוד למפלגה אחרת. איזו מפלגה אחרת? עצמאות, למשל. ואז הוא לא צריך לשריין את ברק, הוא פשוט מאחד את הליכוד עם עצמאות, ובמסגרת ההסכם עצמאות מקבלת את המקום השני והחמישי ברשימה.
"מה הבעיה? אגב, אם ביבי מכנס את הוועידה לצורך איחוד עם עצמאות, הוא זקוק לרוב של 51 אחוז מהמשתתפים בישיבה. אם את אותו מהלך מנסים לבצע על ידי כינוס המרכז, בראשותו של משה כחלון, צריך רוב של 75 אחוז מחברי המרכז (כמעט בלתי אפשרי להשגה).
כך שהכל עכשיו ברור. ויש לו, לביבי, עוד פוביה חדשה: הוא פוחד שהשמאל והמרכז יתאחדו נגדו ערב הבחירות, ובמקרה כזה כיו"ר ועידה הוא יכול לאחד את הימין מולם כתגובה. ולהביא את ברק. ולהכתיב מה שהוא רוצה. הבעיה שלו היא הפחד. אין לו ביטחון עצמי. הוא פרנואיד, הוא מפחד מכולם, הוא חושש מכל צל ומכל רחש, חייב לשלוט בכל רגע, לא נותן לאף אחד לעבוד, לא מסוגל להירגע ולהתמקד במה שבאמת חשוב. רגע אחד האיום הוא לפיד, ברגע השני הוא פוחד שהשמאל יתאחד, אחר כך מישהו מפחיד אותו מרעיון החזרת הכוח למרכז הליכוד, וכעבור שנייה הוא רועד מעליית מחירי הדלק. נתניהו הוא סך כל פחדיו".
הבכירים שאיתם דיברתי, מהצמרת של הצמרת, וגם מהאמצע, מאוחדים בדעה שנתניהו היה יכול לצאת גדול. הוא היה יכול ללכת וליפול על חבריו בנושא חוק טל החדש. לנסח חוק חלופי, שישים קץ לעיוות ההיסטורי ויכניס את החרדים אל תוך החברה הישראלית. שהממשלה תיפול על זה, הוא ילך לבחירות וינצח בגדול. והוא גם יכול היה, בקלות, לארגן לעצמו את השלישייה האטרקטיבית ביותר עם משה כחלון, גדעון סער וגלעד ארדן.
להפוך אותם לאנשים שלו, לכחלון הראווה של הליכוד, הפרונט האולטימטיבי של המפלגה. הוא שונא את סילבן שלום? בסדר, אף אחד לא ביקש ממנו לחבק את סילבן (אף על פי שאנשיו התנפלו השבוע על המשנה לראש הממשלה כאחרוני הבריונים של משפחת פשע) יש לו לא מעט נכסים בליכוד, שרים חרוצים, פופולריים, נאמנים. אבל הוא מעדיף ליהוק אחר.
כחלון בפנים, וזה חכם והגיוני, אבל לידו שם נתניהו את ישראל כץ. "אכן, מגנט של מנדטים", מגחך בכיר בליכוד, "כץ כבר תקע בו סכינים בעבר, ועוד יתקע בעתיד". השלישייה הזו, ביבי, כחלון וישראל כץ (יש מי שמכנה אותם חבורת בכ"י, ומספר שזה ייגמר בבכי), היא ההעדפה של ראש הממשלה.
וככה זה גם נראה. כי בסוף, מה שביבי באמת רוצה זה לא לשמור על ארץ ישראל, לא לפנות מאחזים, לא לעצור את הגרעין האיראני, לא ליישם את דוח טרכטנברג ואפילו לא להציל את הכלכלה. מה שהוא באמת רוצה, יותר מכל אלה, זה להמשיך להיות ראש ממשלה. או, יותר נכון, בעלה של רעיית ראש הממשלה. ואת זה אומרים עליו אנשיו שלו.
אפרופו אנשיו, ביום רביעי יצאה הבשורה: ראש הממשלה מעוניין שמזכירו הצבאי, האלוף יוחנן לוקר, יישאר בתפקיד. בראבו. מתוך ההודעה שיצאה אפשר להבין את זו שלא יצאה: הוא כנראה לא מעוניין שהפליט השני, מזכיר הממשלה צבי האוזר, יישאר. למה לוקר כן? עם לוקר אין ברירה. ראשית, הוא לובש מדים, נתון למרות אחרת. שנית, למי שבקי, תפקידו של המזכיר הצבאי הוא תפקיד קריטי. אי אפשר להגזים בחשיבות המזכ"צ בכל הקשור לתיאומים בין הדרג המחליט למבצע. להחליף עכשיו, בעיתוי הדרמטי הנוכחי, את לוקר, משול להתאבדות.
זה גם עלול לעלות, ובהרחבה, בדוח ועדת החקירה הבאה. אז בעניין לוקר, הצליח נתניהו להכפיף את הדרג שמעליו. בעניין האוזר? בואו נעקוב. אחרי ירידתן של השורות הללו לדפוס, אמור האוזר לעלות למטוס ראש הממשלה ולהתיישב שם, בגיא ההריגה, מול נתניהו, ובעיקר מול רעייתו. נראה אותו שורד את זה. נראה אותו נכנס לדיונים החשובים בוושינגטון. אם ייכנס, סימן שאפשר להתחיל לנשום לרווחה.
הנה מה שסיפר אחד מפליטי פרשת אשל (המכונה גם חבורת הל"ה, האוזר, לוקר והנדל) השבוע לאחד מחבריו - שחזור מלא של הפרשה כולה: ר' באה עם הסיפור להנדל. סיפור חמור, קשה, הטרדה מינית בוטה. ר' נראתה כמי שנמצאת בסערת רגשות קשה. הנדל לא יכול היה לשמור את הדברים לעצמו.
הוא התייעץ עם מי שהתייעץ, שאמר לו ללכת מיד למנכ"ל ולדווח. המנכ"ל היה, לאסונו, האוזר (אחרי פרישתו של איל גבאי, האוזר תפקד כממלא מקומו עד שהראל לוקר מונה). האוזר שמע והזדעזע. שניהם הלכו עם זה ללוקר. שעוד יותר הזדעזע. אגב, לוקר היה חלק בלתי נפרד מהשלישייה. נקודה. לעתים, היה הבוטה והנחוש שבהם. זה שהפעיל את הלחץ האחרון, הכבד, על היועמ"ש להתחיל לזוז ולא לגרור רגליים.
ובכן, השלושה התייעצו, הלכו גם למני מזוז, שאמר להם ללכת מיד ליועץ המשפטי. אבל מיד. ללא שיהוי. למה לא הלכו לנתניהו, הבוס שלכם? אז זהו, שכאן הסיפור. הם לא בטחו בנתניהו. הם חששו שביבי ימסמס את הסיפור. יגרור רגליים. ימרח אותם איכשהו.
הם ידעו את עומק הקשר בינו לבין אשל, ובעיקר בין אשל לבין הגברת, שהיא מקור הכוח והבעיות של הפרשה כולה. הם נזכרו בהרפתקאותיו של משה ליאון האומלל, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הקודמת, ונעצר באישון ליל על ידי חוקרי משטרה, ויצא בשן ועין, אחרי שנתן לבני הזוג נתניהו למסמס את עניין הובלות פרשת עמדי. ליאון, איש תם וישר, לא התאושש מהטראומה הזו עד עצם היום הזה.
במילים אחרות, לשלושת הבכירים אכן לא היה אמון במה שיעשה נתניהו. בדיוק כמו שלכל ראשי זרועות הביטחון שפרשו לאחרונה אין אמון במה שעלול לעשות נתניהו. ולכן הם הלכו לויינשטיין. ולמה הם מיהרו כל כך? כי הם חששו מתסריט אימה שבו ר,' שנראתה ונשמעה במצב נפשי קשה מאוד באותם ימים, תפגע בעצמה. כן, עד כדי כך. הם ידעו שאם זה יקרה, שלושתם ילכו לבית הסוהר.
בעקבות הפרשה, הם משלמים מחיר יקר. הנדל מצטער שר' בכלל פנתה אליו. בשביל מה לו הצרות האלה. עכשיו הוא מסובך אפילו עם העלובים שבכתבלבי "ישראל היום", שמתנפלים עליו במצוות המשפחה כעדת כלבים מוכי רעב.
עליו, הבחור הצנוע, הישר, האידאליסט, שידע לאיזה קן קוקייה הוא נכנס ובכל זאת הלך פנימה זקוף, כי "ראש הממשלה קרא", והאוזר, מצדו, מצטער מאוד שהנדל עירב אותו (אם כי הוא יודע שלא הייתה לו ברירה). ולוקר מצטער שנעתר, בזמנו, להפצרות והסכים להיות מזכיר צבאי (למרות שקודמו, מאיר כליפי, בקושי מתאושש עד היום).
אז עכשיו כולם מלקקים את הפצעים. האוזר, האומלל ביותר מהשלושה, נראה השבוע מתייעץ שוב עם מני מזוז במסעדה ירושלמית. הנדל מלקק את פצעיו. לוקר ממשיך לשבת שם, בלשכה המתרוקנת, בין הרוחות הרעות ומלחכי הפנכה, ולהמשיך בתפקידו בעיתוי אולי אחד הגורליים של עם ישראל. איזה פחד.
הנה, בקיצור, עוד כמה דברים שאירעו השבוע: ההתנפלות של דוד רותם, זאב אלקין וחבריהם על השופט סלים ג'ובראן משום שלא שר את מילות "התקווה" היא אווילות מזוקקת, רשעות טהורה והצדקה של כל מי שחושב שישראל גולשת לתהום. יש מספיק חנין זועבי לכולם, לא צריך להסתער על שופט מכובד ואזרח נאמן שיודע שהוא לא יהודי ונפשו אינה הומייה. אגב, שופט השלום בחיפה שהאריך את מעצרם של הערבים החשודים בתקיפת שני חיילים בעיר, השתמש בהארכת המעצר במילים קשות, בוטות וקיצוניות במיוחד אל מול הלינץ' הנפשע ההוא. מדובר בשופט ערבי.
ההדלפה של תוכניתו של ישראל כץ לרישות יהודה ושומרון במסילות ברזל, קרונות וקטרים עליזים של רכבת ישראל היא ההוכחה האולטימטיבית לזה שאנחנו באמת לפני בחירות. תירגעו, תהיה שם רכבת הרבה אחרי שתהיה רכבת תחתית בתל אביב (שזה אומר אף פעם). ועוד לא דיברנו על גילה אדרעי.
אם כבר נדבר על גילה אדרעי, אחרי שגמרנו להיגעל מהסגנון והכוחנות והבריונות שלה (בצדק), כדאי שנקרא את העתירה לבג"ץ שהגישו פרופ' יוסי יונה וסתיו שפיר, ואת המכתב ששיגרו ליועץ המשפטי, כדי להבין שיש למטבע הזה שני צדדים ושהרכבת, בראשותו של נסיך ההפרטה הישראלי האולטימטיבי אורי יוגב, עושה הכל כדי להשפיל את העובדים וליצור רושם שאין להם מושג ולהכשיר את הקרקע להפרטה גורפת, תוך העברת סמכויות תחזוקה לחברה זרה שאין לה מושג איך עושים את זה ושמעולם לא עשתה את זה בשום מקום אחר.
בשבוע הבא תחולק טיוטת "דוח הרפז", שתודלף מיד, וכולנו נחווה שמחה וששון. מכיוון שרבים מחברי נופלים למלכודת הזו, אסור לשכוח: יקבע המבקר מה שיקבע, דבר אחד אינו ניתן לשינוי: יואב גלנט אינו קורבן הפרשה הזו. הוא מונה לרמטכ"ל אחרי פרסום מסמך הרפז, מינויו בוטל בגלל תחקירים שפרסם קלמן ליבסקינד שנים לפני שהמסמך נוצר, ובזכות עתירה לבג"ץ של התנועה הירוקה, פעולותיו של השר מיכאל איתן ונחישותו של המבקר לינדנשטראוס. גלנט יכול לבוא בטענות רק לעצמו, לרדיפת הבצע שלו, להתנשאותו ולדורסנותו. גם אם ימשיך לכתת את רגליו בין העיתונאים, העובדות הללו מוצקות אפילו ממנו.
ואחרון חביב, יעקב נאמן: העובדה שפתאום יש נגדו חקירה של רשות המסים מחזקת את ההערכה, שנכתבת כאן מדי פעם, שכשהמערכת לא אוהבת שר משפטים, היא פשוט מחסלת אותו. כמי שמתנגד לרוב מפעלותיו של נאמן, אני לא יכול לחוש גועל מול התופעה הבלתי נגמרת הזאת, שהביאה לסילוקם של רבים וטובים שלא רקדו לצלילי החליל המערכתי המקובל.
אקו"ם