הבריחה שלי מחומס: צלם בריטי מספר כיצד ניצל מהתופת
במשך 5 ימים שכב צלם העיתון סאנדיי טיימס פול קונרוי בבית חולים מאולתר בשכונת בבא עמר לאחר שנפצע בהפגזה ואיבד את חברתו, העיתונאית מארי קולבין. בשבוע שעבר, רגע לפני שכוחות אסד כובשים את העיר, הגיע האות וקונרוי פתח במנוסה בתוך תעלת ביוב כשהוא רכוב על אופנוע וחומק מאש הצלפים
קונרוי, שזוף ומחוספס מראה, נמצא במצב פיזי טוב יחסית לאדם שבאחת מרגליו חור פציעה גדול. הוא ספג את הפגיעה ועוד פציעות נוספות - כולל הפצע שממנו הוצא הרסיס המונח על השידה שליד מיטתו - כשרקטה התפוצצה מחוץ לבית שבו הוא ומארי קולבין, עיתונאית המלחמות המפורסמת של הסאנדיי טיימס, היו נצורים בעיר חומס.
קולבין ורמי אושליק, צלם צרפתי, נהרגו מיד כתוצאה מן הפיצוץ. קונרוי והעיתונאית הצרפתייה אדית בובייה נפצעו, והעבירו את חמשת הימים הבאים מוסתרים בבית מחסה שנוהל על ידי המורדים, כשלצידם החבר של בובייה ועיתונאי ספרדי.
בזמן שפגזים נוחתים מסביבם וקולות הירי הולכים ומתקרבים לעברם, הם תהו אם יצליחו לצאת מהעיר בחיים. הניסיונות הבהולים של מערכות התקשורת והדיפלומטים לחלצם נראו חסרי סיכוי, ונתיבי הבריחה הרגילים מהעיר נהרסו מאש מרגמות, וממילא היו תחת תצפיתנים של כוחות המשטר הסורי.
גם עתה, כשהוא שוכב בנוחות יחסית בבית חולים בלונדון ולגופו מטפטף מורפיום כדי לשכך את הכאבים, קונרוי, בן 47, עדיין מתוח כולו. כאשר הובל לתוך חדרו, אחרי הטיסה מביירות, הדבר הראשון שבו הבחין היה חלון הזכוכית הגדול עם הנוף לעיר. "זה לא טוב" הוא חשב לעצמו, כשהוא שוכח לרגע איפה הוא נמצא ושכאן הוא לא חשוף לירי.
בחדר שבו שהה בחומס בזמן ההמתנה לחילוץ היה חלון ענק, אבל מארחיו חסמו אותו עם שאריות מזרנים כדי להגן עליו מפני הרסיסים. בסוף ימיו שם, קונרוי, חייל לשעבר, היה כל כך מיואש עד שהתחיל לתכנן איך יברח משם לבדו, בשעת החשיכה, בדרכים הרוסות, כשהוא גורר רגל פצועה.
"הייתי לוקח את הסיכון", הוא נזכר, "לא הייתי נשאר שם במיטה הזו, מחכה לצעדת החיילים פנימה". בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו חלק ממבצע של המורדים לחילוץ אנשיהם הפצועים אל מחוץ לשכונת באבא-עמר, רגע לפני נפילתה לידי כוחות הצבא.
היה זה מסע בעלטה מוחלטת, תוך בריחה מאש צלפים שבסופו הורכב על אופנוע במשך קילומטר וחצי בתוך תעלה תת קרקעית. מסע שהביא את קונרוי לבדיקת גבול היכולת הפיזית והנפשית שלו. המסע הזה עלה בחייהם של כשישה אנשי צבא סוריה החופשית שהתנדבו לעזור לו ולאחרים לברוח מן העיר הנצורה.
כשהוא שוכב במיטת בית החולים בשבוע שעבר, התקשה קונרוי להפסיק לחשוב על שותפיו לדרמה הזו. הוא חשב על קולבין, האמריקאית השנונה והנמרצת עמה חלק סכנות וצרות, לא רק בסוריה, אלא אף ברגעי הלחימה הקשים ביותר בלוב בשנה שעברה. על בובייה, הצרפתייה הצעירה שאחזה בידו, בלי לומר מילה, בעוד שניהם שוכבים פצועים במרפאה המאולתרת.
על
הצרות בסוריה החלו לפני שנה, כאשר 15 ילדי בית ספר נעצרו וככל הנראה עונו בעיר דרעא, אחרי שכתבו על קיר את מה שהיתה גם סיסמת מתנגדי המשטר במצרים ובתוניס - "העם רוצה בנפילת המשטר". אחר-כך, אנשיו של אסד פתחו באש נגד הפגנה שקטה והרגו ארבעה מפגינים. תוך כמה ימים ההפגנות התפשטו לערים נוספות, ודוכאו באכזריות על ידי המשטר.
התסכול הפך אט אט להתקוממות, כשחיילים החלו לנטוש והקימו את צבא סוריה החופשית. האו"ם העריך כי לפחות 7,500 אזרחים נהרגו במהלך השנה האחרונה ו-14 אלף איש נעצרו במהלך הלחימה. העיר חומס הפכה לסמל האופוזיציה, והוכרזה על ידי המשטר כ"מקום הכנופיות והטרוריסטים".
קונרוי וקולבין הבינו שסוריה הולכת ונכנסת למלחמת אזרחים, וידעו שבגלל כוחות המשטר האכזריים הפועלים שם, העברת דיווחים מסוריה תהיה אפילו מסוכנת יותר מאשר לוב.
השניים היו חברים בנוסף להיותם עמיתים לעבודה, ולשניהם היה גם תחביב משותף - אהבה להפלגות ושיט, כתרופת נגד לכל המוות וההרס שחזו בעבודתם. קולבין, שגדלה בלונג איילנד, ניו-יורק, היתה יאכטונרית מנוסה.
פעמיים היא השתתפה במירוץ פאסטנט ותכננה לצאת להפלגה החוצה את האוקיינוס האטלנטי במהלך 2012. קונרוי, שגדל בעיר דבון, בריטניה, הוא בעליה של יאכטה (3 מטר) אותה הוא מחזיק במעגן במלטה.
שנה שעברה, כאשר הוא וקולבין ניסו להיכנס לעיר מיסטרה, המקום שבו התבצרו המורדים הלובים במשך שבועות ארוכים, הם החליטו שאם לא יצליחו לחדור למקום דרך היבשה - הם ינסו להפליג לתוך טריפולי מן הים.
אך מה שהתרחש על היאכטה של קונרוי באותה התקופה, מזכיר לו עד היום כמה החיים והמוות שבירים הם. ביום שבו קונרוי עזב את לוב, מקום שם עבד תחת אש כל הזמן, אחיו הצעיר, ניל, בן 44 נמצא מת על היאכטה שלו אחרי שחטף שם התקף לב.
משפחתו וחבריו של קונרוי נהגו כל הזמן להזהיר אותו מן הסיכונים שהוא נוטל באזורי מלחמה תוך כדי עבודתו, אך היה זה אחיו הצעיר שמת, כשהוא משתזף על הסיפון של היאכטה כשמשקה בידו.
ובכל זאת, קונרוי היה מאוד מודאג באותו הבוקר שבו קולבין מתה, לפני 12 ימים, כשההפגזות על העיר החלו לסגור עליהם. הם הגיעו בפעם השניה לשהייה בשכונת באבא-עמר, החלק הכי מופגז בעיר חומס. במשך 36 שעות ההפגזות היו כה קשות, עד שלא הצליחו לצאת ממרכז התקשורת שהוקם שם, מעין בית מחסה, ובו חיבור אינטרנט ארעי.
הרעש הבלתי פוסק של שיגורי פגזי מרגמה, שאחריו מגיעה השריקה באוויר, התקרב אליהם כל הזמן. קונרוי, ששירת כחייל ביחידת התותחים המלכותית במשך שבע שנים בשנות ה-80, ידע לזהות שהרעשים הללו הולכים ומתעצמים, ושזהו סימן לשינוי טקטי בלוחמת כוחות המשטר הסורי.
הוא ידע שהשלב הבא יהיה השתלטות באמצעות טנקים או חיל רגלים.
"הם בנו את הגעתם ובנו אותה", הוא אומר. הוא וקולבין תכננו להגיע לביקור בבית החולים הארעי, המקום שבו טיפלו בפצועים, ואז לבצע הערכה מחודשת, האם לעזוב את העיר. אך כאשר התארגנו וריכזו את חפציהם, בשעה שמונה בבוקר בערך, הפגז נחת בסמוך, וחסן קרא להם להכנס לתוך החדר המרכזי.
עוד פגזים נחתו לידם, ובמקום נוצרה אווירת כאוס. הם הרגישו שהבית שלהם הופך ליעד הפגזים. כשבשכונת באבא-עמר לא היה כמעט מי שנע ברחובות, האנשים הנכנסים ויוצאים מביתם לבטח משכו את תשומת הלב של כוחות המשטר.
"אנשי התקשורת הם אזרחים. הם מצלמים ומתעדים את ההתקוממות", אומר קונרוי. "כשהכל התחיל, הבנו שהדרך היחידה להוציא אינפורמציה לעולם, היא לעשות זאת בעצמנו".
חסן , שניהל את המקום, צרח עליהם לצאת ממרכז התקשורת, לבית השכנים. "ספגנו פגיעה ישירה בחלק האחורי של הבית ואז פגיעה שניה בצדו של הבית, במעלה המדרגות", מספר קונרוי. "מארי ורמי רצו לכיוון הדלת, וברגע שיצאו החוצה, פגז התפוצץ ממש לפניהם".
קונרוי כרע ליד תיק המצלמה שלו. הפיצוץ העיף את הדלת, שעפה מעל לראשו, ושברה את ידו של ואהל ואת רגלה של בובייה. "במשך כמה שניות, לא היה כלום מלבד אפילה וצפצוף באוזניים. הרגשתי משהו שחודר דרך הרגל שלי. צעקתי: איזה חרא, נפגעתי. נפגעתי. החדר היה מלא אבק.
"עד מהרה הבנתי שאין שם אף אחד שיכול לעזור לי. שמתי את היד על הפצע. יכולתי להרגיש שהמצב גרוע. הורדתי את הכפייה מהצוואר שלי וקשרתי מסביב לירך כחוסם עורקים. רצתי החוצה מבעד לדלת, ובדרך מעדתי מעל מארי. הראש שלה היה קבור בשברי הלבנים, אבל ידעתי שזאת היא. בדקתי אותה לראות אם היא מראה סימני חיים. לא היו".
פגזים עדיין נפלו מכל עבר. קונרוי התחבא מתחת לגרם מדרגות, עד שחסן הצליח להגיע אליו וגרר אותו ואת בובייה למכונית, שדהרה, מתחת לאש, לבית חולים השדה. ד"ר מוחמד, רופא בגיל העמידה שוויתר על קריירה רגילה כדי להצטרף לתנועת השחרור מיהר לצידו של קונרוי, אותו זיהה מהביקור הקודם.
"שמו את אדית (בובייה) במיטה לצדי. היינו בהלם. אחזנו זה בידה של זו, כדי להעניק זה לזו מידת מה של ביטחון", הוא סיפר. "כאב לה מאוד. כל הזמן הביאו אנשים עם פצעי ירי ורסיסים, כל פציעה שאפשר להעלות על הדעת".
"שולחן הניתוחים היה שולחן מטבח עם לוח עץ מעליו. לעיתים קרובות ביצעו את התפירות לאור לפידים, ואבק של בטון היה בכל מקום. סוג הדם שלי, A מינוס הוא נדיר בסוריה, כך שהם היו צריכים לקחת מנת דם מאחות כדי לתת לי עירוי".
בבית החולים היו רק שתי מיטות, כך שמיד אחרי שטיפלו בהם, העבירו אותם לבית גדול ואלגנטי לשעבר, שלהערכתו של קונרוי נמצא חמישה רחובות מהקו הקדמי. בעולם החיצון לא ידעו מה קרה להם. לקונרוי היה טלפון לווייני עם סוללה שטוחה שבו לא יכול היה להשתמש ממילא, משום שזה היה מסגיר את מיקומם, והטלפון הנייד שלו לא עבד מאז שהם הגיעו לסוריה.
"אדית, ויליאם (החבר שלה), ואהל וחבייר אספינוזה (העיתונאי הספרדי) היו יחד איתי. הייתי על מזרן בצד אחד של החדר ואדית בצד השני. ואהל סבל מכאבים עזים. כל מה שהם יכלו לעשות למען היד שלו הוא לשים אותה במתלה.
"ואהל היה איתנו כמה שבועות. הוא היה בן 27, איש קומנדו לשעבר וצמחוני. זאת אופנה חדשה בסוריה. היה לו לב זהב. כסורי, הוא בוודאי יכול היה לצאת מיד, אבל הוא סירב בכל תוקף לעזוב בלעדינו. הוא פשוט סירב ללכת. הוא לא יכול היה לעזוב עד שידע שאנחנו בטוחים".
לקבוצה הוצמדו שני אחים, סאלא והרא, שטיפלו באינפוזיות ובאנטיביוטיקה שלהם." שניהם היו מתנדבים. הרא היה רוקח. "לא הצלחתי לגלות מה היתה ההכשרה של סאלא", מספר קונרוי. "באותו זמן קיבלנו כריכים וכוסות תה. רמת נוחות מפתיעה. קיבלנו אירוח סורי מלא. היינו מודעים לכך שאנחנו גוזלים משאבים, אבל הם התעקשו לתת לנו את הטוב ביותר שהיה להם מכל דבר".
קונרוי כלל לא חשש שלא יוכל לצאת כשהגיע לחומס. הוא וקולבין הוברחו לתוך העיר שלוש פעמים על ידי צבא סוריה החופשית ושותפיו, בנתיב שבו נעשה שימוש רב להעברת מזון, תרופות ותחמושת. חשבתי שבסך הכל נצטרך לדבר עם האנשים הנכונים".
המנהרה הסודית, שכעת מותר לחשוף אותה משום שהצבא הסורי גילה אותה, היתה למעשה תעלת ביוב באורך שלושה קילומטרים שמוצאה בשדה מחוץ לעיר. הפעילים נסעו באופנוע לאורכה מתחת לאדמה והעבירו אספקה, מתנדבים ועיתונאים פנימה, ואת הפצועים החוצה.
"החשש הגדול שלי היה לאדית. מצב הרגל שלה היה רע. אבל מעולם לא חשבתי שלא נוכל לצאת. תהיתי רק איך היא תסתדר. אבל אדית התייחסה לכל העניין בסטואיות. היא התמודדה ממש טוב. היא כבר היתה בסוריה. היא לא היתה נאיבית".
"עם ויליאם זה היה סיפור אחר. הוא כל הזמן אמר: 'אנחנו נזדקק לפסיכולוגים במשך שנים. יהיו לנו פלאשבקים. אנחנו נסבול מתסמונת פוסט טראומטית'. הוא שכנע את עצמו שהוא בטראומה.
"ברור שהיינו במצב גרוע. היינו מודעים להפגזות כל הזמן. ידענו שאנחנו בקו האש. אבל חייבים לקבל את זה שאין מה לעשות. אתה תלוי באנשים האלה (צבא סוריה החופשית), ולכל אורך הקשר שלי איתם הם הוכיחו שניתן לסמוך עליהם. אתה לא יכול להרשות לעצמך להיכנס לחרדה מכך שאתה לא יכול לעשות כלום".
באותו לילה, הוא מספר, הוא היה די מרוצה. "נאמר לנו שאנחנו נמצאים במבנה בטוח יחסית, ושאנחנו מקבלים את הטיפול הרפואי הטוב ביותר שהם יכולים לספק, כך שלא היתה חרדה רבה מדי, אלא תחושה של הקלה.
"היה יותר מרחב לחשוב על מארי ורמי. האובדן שלה היה די מטלטל. אהבתי את הגישה המעשית שלה. בתחילה אמרתי שאני לא מוכן לעזוב בלעדיה, אבל לאורך כל הדרך, זה לא היה מציאותי. במובן מסוים, אני עדיין לא מאמין שזה נגמר. יכולתי לדמיין את שנינו עובדים יחד עוד שנים על שנים".
קונרוי שכב על המזרן שלו וחשב על קולבין, כשהלילה ירד. החולצה שלו שרדה את הפיצוץ, אבל המכנסיים שלו נחתכו, כדי שאפשר יהיה להגיע לפצעים. מישהו במרפאה נתן לו זוג מכנסי טרנינג. לא היו לו נעליים או גרביים. "ההפצצות דעכו, ואנחנו נרדמנו, נהנים מהעובדה שאנחנו לא נמצאים תחת אש ישירה".
בבוקר שלמחרת, ההפצצות העירו אותם ב-6:30. הן היו קשות במיוחד. הסורים אימצו טקטיקה שקונרוי מכנה "הפצצת סוגריים" - ירי פגזים משני כיוונים על אזור, תוך כדי התקדמות, כדי לא להשאיר שום מקום שלא הופצץ.
אספינוזה ודניאלס לקחו סיכון והגיעו למרכז העיתונות, שם היה חיבור אינטרנט, שבאורח פלא עדיין עבד, כדי לשלוח הודעות למשפחה ולעמיתים. הם גם שלחו וידאו של קונרוי, המספר על הקורות אותו, ומתחנן לעזרה, קטע שצילם ד"ר מוחמד במרפאה.
בלונדון, החדשות על מותה של קולבין ופציעתו של קונרוי הובילו לניסיון חירום להקים צוות הצלה. ריי וולס, עורך הצילום ב"סאנדיי טיימס" טס לביירות כדי לנסות לתאם את המבצע. החברה של אספינוזה ועמיתיו הקימו כבר בשלב הזה חדר מצב במלון בבירה הלבנונית. וולס וחבר נוסף הצטרפו אליהם, ויצרו קשר עם כל מי שהיה עשוי לעזור.
הם היו חייבים לשמור על חשאיות גמורה. אם ממשלת סוריה היתה מגלה איפה נמצאים קונרוי ועמיתיו, הם היו נעצרים או נהרגים. החדר במלון נסרק כל העת כדי לגלות מכשירי האזנה. הם היו צריכים לעבור על כל מידע שהגיע לידיהם וכל העת ניקר גם בהם החשש שקונרוי והאחרים נלכדו.
האלה ג'אבר, כתבת אחרת של ה"סאנדיי טיימס", טסה לדמשק כדי לנסות לשאת ולתת על אפשרות של מעבר בטוח לעיתונאים הפצועים. לתדהמתם של הדיפלומטים, היא סייעה לשכנע את הממשלה הסורית, הנוקשה בדרך כלל, לקרוא להפסקת אש זמנית כדי לאפשר לאמבולנסים של הסהר האדום הסורי להיכנס לבאבא עמר ולאסוף אותם. האם זו היתה עתידה להיות הצלתם?
קונרוי חש אי נוחות כשעלה השחר ביום שישי, 24 בפברואר. יומיים ארוכים חלפו מאז מותה של קולבין, ולמרות שחברים בצבא סוריה החופשית באו והלכו, והבטיחו לו שיעבירו אותם החוצה בביטחה, לא היה סימן לכך שהם עומדים לפעול.
בשלב זה הוא כבר ידע את החדשות שחבריו בצבא סוריה החופשית לא העזו לבשר לו אחרי שהוא נפצע: שמנהרת המילוט נפגעה בהפצצות, ושחלק מהמבנה קרס וחסם את הדרך. אוזנו, המורגלת בהפגזות, זיהתה שדפוס האש השתנה שוב.
"היו הפגזות של טנקים, מה שקורה כשמנסים להעביר חיל רגלים. המשמעות היא שמתוכננת מתקפה קרקעית. אש של טנקים היא גרועה יותר, משום שהפגזים גדולים יותר מאלה של מרגמות, ולא שומעים את השיגור. שומעים רק את הפגיעה. אין אזהרה. מעת לעת, יכולתי לשמוע אש מנשק קל. מדי פעם אפשר היה לשמוע זמזום של מזל"ט מלמעלה, שנשמע כמו יתוש".
"בשלב מסוים כבר לא יכולנו לדבר יותר מדי אחד עם השני. לעתים העמדנו פנים שאנחנו ישנים, וחלק באמת ישנו. קינאתי בהם, כי אני לא יכולתי לישון. הדרך שלי להעביר את הזמן היתה להקשיב ולנסות לדמות בראשי מה קורה בשדה הקרב. הזמן עובר לאט. אתה צריך להיפטר מההרגל של להסתכל בשעון. זה יכול להיות מאוד מדכא לדעת שיש עוד 10 שעות עד סוף היום".
באמצע הבוקר הגיעו האמבולנסים של הסהר האדום הסורי. האוויר היה סמיך מרוב חשד. אנשי צבא סורי החופשית חששו שהאמבולנסים הם סוס טרויאני, שיש בתוכם חיילים סורים או ציוד מעקב שינחה את הכוחות למתקפה ברגע שהעיתונאים ייצאו. גם העיתונאים היו מודאגים.
הפחדים שלהם נראו כמקבלים תוקף כאשר אחד מאלה שנכנסו פנימה אמר בשקט שיש הוראות למסור אותם לידי שירות הביטחון, כדי שיוכלו לחקור אותם על כך שנכנסו למדינה באופן בלתי חוקי.
"ידענו שלממשלה יצא שם של גוף שגורם לאנשים להיעלם. חשבנו שאם נלך איתם לא ישמעו עלינו שוב לעולם", אומר קונרוי. הוא, בובייה - שעובדת עבור לה-פיגארו - דניאלס ואספינוזה, מהעיתון הספרדי אל מונדו, דנו בכך ארוכות.
ההחלטה הוכרעה אחרי שיחה עם עובד של הסהר האדום שזכה לאמונם של אנשי צבא סוריה החופשית. "הוא אמר שהוא שמע שהתכנית היתה להוציא אותנו, לירות בנו איפשהו בדרך ולטעון שנפגענו במארב של צבא סוריה החופשית.
"הבחור היה ממש לידי ומילותיו תורגמו. זה היה כמו רעם ביום בהיר. פתאום עברנו מהרגשה שאנחנו נמצאים במקום מקלט, לתחושה כאילו יש חוליית חיסול בחדר". הפעם היה מעט מקום לדיון. העיתונאים סירבו להיכנס לאמבולנסים, שבסופו של דבר עזבו.
למרות חוסר האמון, היה קשה לצפות בהם מתרחקים, במיוחד לאור העובדה שלא היתה תוכנית חלופית. "אחרי שהם נעלמו הסתכלנו זה בזה וחשבנו 'האם דפקנו את זה?' לא יכולנו להיות בטוחים שאנחנו עושים את הדבר הנכון".
מבלי לדעת את המצב לאשורו ובלי יכולת לתקשר, הקולגות בלונדון, פריז, מדריד, ביירות ודמשק, היו בערפל ורגוזים נוכח ההחלטה לוותר על מה שנראה כמו הדרך המתבקשת החוצה. המאמצים להגיע להפסקת אש שתימשך מספיק זמן כדי להבריח את העיתונאים החוצה הוכפלו.
היומיים הבאים היו סדרה של תקוות שעלו והתנפצו. מנהרת ההברחות היתה בתיקונים. עדיין אי אפשר היה לעבור בה. הם צריכים להתכונן לתזוזה. לא, הם צריכים להישאר במקום. לפחות היה להם מספיק מזל ועדיין היתה להם גישה לאנטיביוטיקה ומשככי כאבים.
יום שני הבלבול נמשך. "כבר התייאשנו שמשהו יקרה באותו יום כשאחד מאנשי צבא סוריה החופשית רץ פנימה ואמר'אתם הולכים. תתכוננו לתזוזה הלילה (ראשון)'. ואהל חייך: הוא היה משוכנע שזה הולך לקרות. אני לא הייתי בטוח", אומר קונרוי. "כבר התאכזבנו בעבר, ושעה קודם לכן עוד אמרו לנו שהמנהרה עדיין לא פעילה".
אבל עד מהרה הגיעה התחושה שמשהו אכן עומד לקרות. האחיות התחילו לשים עוד תחבושות שירפדו את הרגל של בובייה והכינו אותה למסע. "לי עדיין לא היו נעליים. הייתי צריך לשאול זוג", אומר קונרוי. "בסביבות השעה 20:00 שמענו כלי רכב מגיעים, כשהם עצרו בחוץ נפל פגז מרגמה. זה בדרך כלל לא קרה בשעות הלילה, אבל הצבא כנראה ראה את התנועה או את אורות המכוניות".
ברחוב היו ארבע או חמש מכוניות ואווירה מאוד מתוחה. קונרוי קיבל את הרושם שזה היה ניסיון נואש אחרון לחלץ את כולם לפני שבאבא-עמאר תיפול. "היתה תחושה מדבקת של דחיפות", הוא אומר.
"לא עזבתי את הבניין במשך חמישה ימים. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא שהרחוב נעלם. כשנכנסתי היו בתים מסביב לנו בכל הכיוונים. עכשיו, זה היה כמו בגרוז'ני (צ'צ'ניה): גדמים שחורים של עצים, לא יכולת לראות את המדרכה מרוב פסולת והריסות.
"אותי שמו במושב הקדמי של טנדר. בחור מצבא המורדים התיישב לידי. לא אמרתי הרבה לאדית, רק תנועת'יהיה בסדר' ו"נתראה במנהרה". היא היתה במכונית אחרת. לא היתה תחושה שזאת פרידה לשלום".
בעוד המכוניות מתרחקות, נפתחה לפתע אש צלפים. כלי הרכב עצרו פעמיים בדרך כדי לאסוף עוד פצועים, כולל גבר עם נקז בחזה. "ואז עברנו דרך השדות הפתוחים והחשופים. יש חושך מוחלט, אתה מכבה את אורות המכונית ובמקרה שלי גם עוצם את העיניים, כי מסיעים אותך מהר מאוד וזה כואב מאוד לאורך הדרכים האלה שפגומות מהפגזות. פה ושם יש צלף, אבל אף אחד כבר לא מתרגש מזה. כבר רגילים שיורים עליך".
אחרי בערך 20 דקות הם הגיעו למנהרה. כשקונרוי יצא מהרכב, התחבושת סביב רגלו החלה להיפרם ולהיגרר בבוץ. "יש אנשים מכל עבר, חלקם פנים מוכרות, אחרים שלא זיהיתי. מישהו ניסה להדביק אותה בחזרה, ואז בחור אחד מסתכל לכיוון שלי ואומר 'תכניסו את פול קודם. צריך לסדר את התחבושת שלו והוא לא יכול ללכת: תכניסו אותו למנהרה'. זה היה המזל שלי, שהתחבושת התחילה להיפרם".
מזל? זאת היתה ירידה של חמישה מטרים לתוך המנהרה, על סולם ברזל שנשען על קיר. עם רגל אחת לא שמישה, פול לא יכול היה לרדת בלי עזרה, אז שני מורדים קשרו חבל מסביב לזרועותיו והורידו אותו למטה. בתחתית היה חושך מוחלט וסירחון של אדי אגזוזים מהאופנועים שנוסעים הלוך ושוב. "כמה מהבחורים כבר היו שם למטה ולקחו מישהו, אז הייתי צריך לחכות שהאופנוע ייסע ויחזור".
הוא מצא פינה שקטה והתיישב. היה חם מאוד. פה ושם פנס ניצנץ ונשמע קול צעדים המכים במתכת, כשעוד מישהו עושה את דרכו למטה. אחרי כמה דקות הוא שמע את האופנוע מגיע חזרה. בקושי רב הוא הצליח לטפס עליו. לוחם צבא סוריה החופשית בשם חוסיין, שמשימתו היתה לשמור עליו, עלה מאחוריו.
"המנהרה היא בגובה החזה של איש שרוכב על אופנוע, אז הם שכללו לכדי אומנות את השיטה של לנהוג עם ראש כפוף קדימה. בתור נוסע, הראש שלך כל הזמן נחבט בגב של הנהג, וכך גם קורה לאיש מאחוריך. אז אתה לא רואה לאן אתה נוסע - בכל מקרה חושך - אתה רק יכול להרגיש את המתח ואת הויברציות שעוברות לך בגוף".
הם התקדמו בקצה הליכה. "היו לי רגשות מעורבים. אופוריה שאני יוצא החוצה, ואז תחושה שהמנהרות פגיעות. פחדתי להילכד מתחת לפני האדמה".
בערך באמצע קטע המנהרה שהיה שמיש לנסיעה, הם נתקלו בגבר נושא ילד בן 10 שפלג גופו התחתון נקרע לגזרים מפיצוץ מרגמה. "יכולת לראות את העצמות ברגליים שלו. הוא היה בהכרה, אז הניחו אותו מאחוריי וחוסיין רץ ליד האופנוע את כל שאר הדרך".
אחרי עוד כשני קילומטרים הם הגיעו למקום שבו המנהרה קרסה. היה שם חור מספיק רחב כדי שבן אדם יוכל לעבור לצד השני. קונרוי התחיל לגרור את עצמו על הקרקע הזרועה פיסות בטון. הכאב היה בלתי נסבל.
"הייתי צריך לגרור את עצמי במעלה תלולית הבוץ, מנסה להיאחז בחתיכות בטון. עדיין הייתי עמוק מתחת לאדמה. בצד השני חיכו שני בחורים עם אלונקה".הם נשאו אותו לאורך הקילומטר שנשאר, שבו המנהרה עולה אל פני השטח. בסוף לא היה סולם, רק עוד תלולית בוץ.
"הם היו צריכים לדחוף אותי החוצה דרך חור, ואז זחלתי לבור בוץ. מה שהרגיש כמו שש ידיים גררו אותי למעלה, ואז הניחו אותי על הקרקע כשראשי בבוץ. הם הצמידו את אצבעותיהם לפיהם כדי לסמן לי להיות בשקט, וסימנו שיש סיור צבאי במרחק של מאה מטר מאיתנו. הם סימנו לי לזחול לתוך שדה. שניים אחרים זחלו לידי כדי לעזור לי".
המלווים הגיעו לחומה בגובה של כשני מטרים, העבירו את קונרוי מעליה ועזרו לו ללכת לחומה שנייה, בגובה ארבעה מטרים. "אני לא יודע איך הם העבירו אותי", הוא אומר. "הפעם היתה שם קבוצה של בחורים שחיכו לתפוס אותי".
כמה מהם זיהו את קונרוי ונשמעו קריאות "אבו פלאפל" (כשנפגשו כמה שבועות קודם לכן, קונרוי אכל את כל הפלאפל שלהם). "היו המון נשיקות וחיבוקים. בשלב הזה המשכנו דרך שדות ותעלות עד שהגענו לכלי רכב. המשכנו לנסוע בחשיכה ונלקחתי לבית מחסה. נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחוריי, נאנחתי אנחת רווחה והתיישבתי כדי לחכות לאחרים".
חלפה שעה. ואז שעתיים. קונרוי קיבל קערה של נזיד חם וטעים, קפה ותה. הוא הכיר את המארח שלו, מתנגד משטר אותו פגש בנסיעה קודמת. הוא ניסה להירגע: "ידעתי שעדיין לא יצאתי מסוריה אבל הייתי בטוח פי 1,000 משהייתי בבאבא-עמר".
אחרי ארבע שעות לערך נשמעה בחוץ חריקת בלמים. שני גברים רצו פנימה ושוחחו עם המארח שלו בערבית. הוא פנה לקונרוי במבט עגום ונתן לו תשובה שלילית. אחרי כמה רגעים הגברים חזרו והוציאו אנשים מהרכב. "לאחד (הפצועים) היה תקוע כדור במצח. אחר נורה בצד, שלישי ברגל. הם היו בהכרה ונאנקו מכאב. בכל מקום היה דם.
המארח שלו סיפר: "פול, הם תקפו את המנהרה". "הוא סיפר לי שהרבה אנשים נפגעו. אדית וויליאם היו צריכים לסגת לאחור, וחווייר נורה", משחזר קונרוי. הוא גם סיפר לי שוואל נתפס. מהתרוממות רוח עברתי לייאוש. הרגשתי לגמרי חסר אונים".
עדיין לא ברור האם הצבא הסורי גילה את השיירה בדרכה לתעלה, או שמישהו גילה את התוכנית להבריח את האנשים באותו לילה. בחלק מהדיווחים, לא פחות מ-13 אנשים נהרגו בזמן שהצבא הסורי הגיע ופתח באש על אלה שרצו לכל עבר ועל אלה שהיו כבר בתוך המנהרה.
מישהו סיפר לקונרוי שאף שאספינוזה נפצע, גם הוא יצא בשלום מהאירוע. הוא שאל אם יוכל להצטרף לעיתונאי הספרדי, אך נענה בשלילה.
"אם היינו ביחד, הם היו רק צריכים למצוא אותנו פעם אחת. לבד, היה סיכוי שלפחות מישהו מאיתנו יצליח לברוח".
הצלם הפצוע עדיין היה רחוק מהגבול הלבנוני, שבו יהיה סוף סוף בטוח, וגם מהאזור שבו נהנים המורדים מתמיכת התושבים. הוא היה חייב להמשיך לנוע, ובמשך היומיים הקרובים הוא הועבר במכונית או באופנוע מבית מחסה אחד למשנהו.
באחד מהם, ערכו לו שיעור בתפעול קלצ'ניקוב. "הם התעקשו שאדע איך לירות במקרה הצורך. לא הצלחתי להחליט אם זה מדאיג או מרגיע". בבית אחר התייחסו אליו כאל סלבריטי, והוא מספר שחש כאילו כל הכפר הצטופף בסלון כדי לחזות בו.
בשלב הזה הוא היה כבר 36 שעות ללא משככי כאבים ואמר למארחיו בכעס שהוא לא מסוגל להתמודד עם כל הקהל מסביב. כעבור 20 דקות לערך הגיע אופנוע. הילד שרכב עליו לא דיבר מילה אנגלית, אז לא היה לו מושג לאן הם נוסעים.
"נסענו כרבע שעה. שמעתי מספיק רעשי ירי כדי שרמת האדרנלין שלי תישאר גבוהה. אבל הייתי כבר די מעורפל ומבולבל מכל הכאב. ואז הגענו לבית. נכנסתי פנימה וראיתי שלושה גברים יושבים על הרצפה. 'איפה אנחנו?', שאלתי בערבית, 'בסוריה או בלבנון'?, "השלושה הסתכלו אחד על השני וחייכו. 'לבנון', היתה התשובה, שלה כל כך חיכה.
קונרוי שמח לשמוע ממיטתו בבית החולים בלונדון שבובייה ודניאלס הצליחו אף הם לחצות את הגבול, כמו גם אספינוזה הספרדי. במבט לאחור, הזיכרון הטוב ביותר שלו הוא טוב לבם של האנשים שבהם נתקל במהלך מנוסתו. כשהגיע לביירות, אסף אותו השגריר הבריטי לביתו, ובני המשפחה פינקו אותו עד שהסאנדיי טיימס דאגו להטיסו חזרה ללונדון במטוס פרטי. "אהיה אסיר תודה לנצח על טוב לבם", הוא אומר.
אפילו מבאבא עמר יש לו זיכרונות טובים. "לוחמי צבא סוריה החופשית היו מקבלים את פניי ומחבקים אותי כאילו הייתי אחיהם האובד", הוא מספר. עכשיו הוא חושש שרבים מהאנשים שסייעו לו והגנו עליו נתפסו או נהרגו. הוא מאמין שהיכולת שלהם לקבל את האפשרות הזו בשלוות נפש היא שנתנה להם את הכוח להמשיך בדרכם.
"זו הדרך לנצח את המשטר האכזרי. ראיתי את אותו הדבר קורה בלוב. המשטר יכול לשלוט בך כל עוד אתה פוחד שהוא יהרוג אותך. ברגע שאתה מקבל את גורלך ומאמין שאם תשרוד יהיה זה בונוס, יש לך הכוח להגיע להישגים אדירים".
המורדים בסוריה מבטיחים להמשיך להילחם. אם לא ייכנעו, האם הוא ירצה לחזור אליהם? "הו, כן, אני מוכן לחזור אליהם כבר מחר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם