אחרי סופר טיוזדיי: אף אחד ממש לא מרוצה
המועמדים הרפובליקנים יצאו מההצבעות בעשר המדינות כשהם פצועים, אך ממשיכים הלאה. רומני אמנם מוביל, אך המצביעים לא מתלהבים
"יום שלישי הגדול" שבו הצביעו בוחרי המפלגה הרפובליקנית בעד מועמדיהם להנהגת המפלגה והאומה היה פחות "גדול" ויותר "שלישי". עוד יום שלישי בלוח המרוץ. הכרעה אין, מסקנה סופית אין, מלבד האחת שהסתמנה זה מכבר: הבוחרים הרפובליקנים אינם מתפעלים מהמועמדים שהוצעו לבחירתם.
הם בוחרים במי שיש, לא במי שהיו רוצים שיהיה. זה לא אומר שהם לא יתאמצו לסייע לנבחר להביס בנובמבר את הנשיא ברק אובמה, שאותו הם מחבבים עוד פחות, אבל זה כן מצביע על בעיה. אלטרנטיבה לאובמה תהיה. אלטרנטיבה מלהיבה באמת - בעיני הבוחרים - נראה שלא.
עד כדי כך שאפילו שרה פיילין, לשעבר המועמדת לסגנות הנשיא, מרשה לעצמה להשתעשע באפשרויות כמעט הזויות: מה תעשה אם מישהו יציע אותה כמועמדת מוסכמת לוועידה רפובליקנית תקועה. "הכל אפשרי", השיבה אתמול למראיין; כלומר ועידה תקועה אפשרית, מישהו שיעלה את שמה אפשרי, ואז אולי תחליט לקבל על עצמה את דין התנועה. אפשר להניח שהנשיא אובמה יביט במחזה הזה בשעשוע ובשמחה.
ב-1972, במהלך מערכת פריימריז כושלת של המפלגה הדמוקרטית שבה היה אמור לנצח אך במהרה התברר שיפסיד, גלש המועמד אדמונד מאסקי לבדיחות עגמומיות ששיקפו את הלך רוחו. בפלורידה, קצת לפני החבטה הסופית שספג בוויסקונסין ופרישתו מהמרוץ, סיפר לקהל בוחרים על הבחור ההוא עם העגלה השקועה בבוץ, ועל עובר האורח שנתקל בו ושאל: "אתה תקוע?". "אם הייתי בדרך לאנשהו, אפשר היה לומר שאני תקוע", ענה התקוע. והנמשל: מועמד שלא הולך לשום מקום, קשה להגדיר כתקוע.
ניוט גינגריץ' נראה כעת כאותו מאסקי ההולך לשום מקום. מארבעת המועמדים ששרדו במרוץ - גינגריץ', רון פול, ריק סנטורום ומיט רומני - הוא נראה מדוכדך יותר מהאחרים, ומסיבה טובה. רגע של הזדמנות היה לו או נדמה היה לו שיש לו, והנה חלף.
רון פול לא ניצח שלשום באף מדינה. אכזבה (הוא קיווה לנצח באלסקה ואולי בדרום דקוטה), אך לא דרמטית למי שממילא לא חלם שיהיה נשיא ארה"ב, למי שרץ כדי להבליט עמדה חריגה ולהשמיע קול אופוזיציוני לקו השולט במפלגה; למשל, פול הוא היחיד ממועמדי המפלגה הרפובליקנית שלא קרא השבוע לנקוט כלפי איראן קו נוקשה יותר, עד כדי תקיפה צבאית.
לעומת פול, גינגריץ' דווקא כן ניצח במדינה אחת - ובכל זאת, אכזבה. הניצחון האחד הזה היה הכי צפוי שיש, משום שמדובר במדינה של גינגריץ' - ג'ורג'יה. האכזבה נובעת בעיקר מכך שסנטורום נשאר בחיים כמתחרה היותר משמעותי מול רומני.
סנטורום ניצח בשלוש מדינות - טנסי, אוקלהומה וצפון דקוטה - אך גם הוא מאוכזב מן הסתם ופצוע. אם רק היה מצליח לגרד עוד אחוז אחד עלוב של מצביעים באוהיו, או אז היה מחולל סנסציה ומטלטל את המרוץ. בנסיבות הנוכחיות ההישג שלו הוא לא לבלוע ולא להקיא. טוב מספיק כדי להישאר במרוץ ולהמשיך להטריד את רומני, אך לא מספיק מרשים כדי להציב אותו בעמדת המוביל.
מיט רומני עדיין מוביל במרוץ הזה - גם במספר הניצחונות, גם במספר הצירים, גם במומנטום. הניצחון באוהיו, ואחרי זה במישיגן, מסייע לרומני להוכיח שסנטורום איננו המועמד של המערב התיכון.
ובכל זאת, גם רומני שניצח בשש מדינות - אוהיו החשובה, וירג'יניה, מסצ'וסטס,
נכון שבאוהיו הצליח רומני לחזור מפיגור גדול בסקרים ולנצח, אבל בקושי גדול. הוא לא הצליח להפתיע בטנסי - אם היה מצליח, לסנטורום היה הרבה יותר קשה להמשיך; בווירג'יניה הוא פשוט היה המתמודד היחיד, כך שזו לא חוכמה גדולה; מסצ'וסטס היא המדינה שלו; ורמונט לא רחוקה ממנה; אלסקה ואיידהו הן מדינות עם נוף משגע, אבל לא ממש חשובות כשמדובר בפוליטיקה.
במילים אחרות: רומני הוא עדיין המועמד המוביל, אבל עדיין לא המועמד המוסכם. הדרך קדימה פתלתלה, מתעתעת. בשבוע הבא יצביעו שתי מדינות דרומיות: אלבמה ומיסיסיפי. אלה מדינות שיכולות להחזיר את גינגריץ' (הדרומי מג'ורג'יה) למרוץ או לתת דחיפה לסנטורום, פיצוי על הפסדיו שלשום.
מצד שני, כל עוד המרוץ נמשך, ייתכן שמוטב לרומני ששניהם יישארו ויפריעו האחד לשני בתחרות על קולות הימין השמרני. שיתקוטטו שני אלה על הדרום ויניחו לרומני להמשיך לאסוף צירים במשך חודש-חודשיים נוספים, עד שיהיו מספיק כדי להכריז עליו סופית כמועמד. ברק אובמה כבר מחכה לו.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם