רטוריקת השואה של נתניהו בבית הלבן
נתניהו הגיע לבית הלבן עם עמדה חדשה ולוחמנית. מ"כנראה שנפציץ באיראן" עברו בישראל ל"מה תבטיחו לנו כדי שלא נצטרך להפציץ"
אחד מיועד למנהיג האחר, אובמה לביבי, וההפך. הנאומים משמשים אותם לסוג של דיאלוג. זה לא אידאלי, אבל זו מערכת היחסים בין השניים. הקול השני מדבר ישירות אל הציבור שלו - נתניהו לציבור הישראלי, אובמה לאמריקאים לקראת הבחירות. זו המהות המשמעותית ביותר, פוליטית, עבור שניהם. הקול השלישי מנסה לשוחח עם הציבור הנגדי - ביבי, למשל, בתחילת פגישתו עם הנשיא אובמה, מטיף מוסר לנשיא מול המצלמות, בניסיון אופייני לשכנע את העם האמריקאי.
הקול הרביעי מיועד לטהרן, והוא באמת האחרון בסדר החשיבות. האיראנים הם האחרונים שאמורים להבין משהו מההתרחשויות של השבוע האחרון - נאומים באיפא"ק לא ממש מיועדים להם. מבחינת המנהיג הרוחני וחבריו קרה רק דבר אחד חשוב השבוע: ההסכמה לחדש את המו"מ עם העולם, בתיווך טורקי, על תוכנית הגרעין. אה, וגם סילוקם של תומכי אחמדינג'אד מהמג'לס.
אך עבורנו, הדבר החשוב קשור לישראל. לעמדתה של ישראל. לכאורה, ראש הממשלה הלך לוושינגטון וביטא שוב את עמדתו המסורתית והידועה שמושכת, לפחות רטורית, לכיוונים של תקיפה באיראן. לכאורה, העמדה הישראלית לא זזה במילימטר ואפילו הסלימה. עכשיו ירושלים מבקשת מוושינגטון, כמעט רשמית, להתחיל בנתיב החשיבה שיוביל למלחמה עם איראן.
זו הייתה התחושה שעלתה מהנאומים, מההצהרות המצולמות, מהכותרות. אבל מאחורי הפומביות, נדמה לי, מסתתרת מציאות שונה ועמדה חדשה. מה שקרה השבוע, בסוף, הוא שוושינגטון לא ממש זזה מעמדתה, טהרן טרם שינתה את תפיסותיה, אבל ירושלים - ירושלים זה סיפור אחר לגמרי.
עד היום הישראלים אמרו פחות או יותר כך: תטילו סנקציות משתקות על איראן, אבל דעו לכם שזה כנראה לא יעזור. האופציה הצבאית על השולחן, ואם נחוש שהאיראנים קרובים ליכולת סף גרעינית צבאית, נפעל לפי האינטרס הביטחוני הלאומי הישראלי. הקו האדום שישראל סימנה היה יכולתה של איראן להרכיב התקן גרעיני צבאי. דגש על "יכולת".
האמריקאים, מצדם, שמרו על עמימות מסוימת. הם התמקדו באורח אמיתי ביצירת קואליציה בינלאומית לסנקציות. לפני שנתיים הרעיונות שאירופה תטיל חרם נפט והעולם ינתק את איראן ממערכת סוויפט (להעברות כספים בינלאומיות) נראו דמיוניים ממש. המטרה של וושינגטון הייתה לחשוף את הבלוף של האיראנים, שלכאורה היו מוכנים לדבר אך תלו את כישלון השיח בממשל בוש הפונדמנטליסטי. בא ממשל אובמה עם רצון טוב, והתברר שהאיראנים רק מושכים זמן. עכשיו, אמרו האמריקאים לעולם, הוכחנו שהבעיה לא אצלנו. הבעיה בטהרן.
אלה, בקיצור רב וגס, היו ישראל וארצות הברית ביחס לאיראן. אמריקה נותרה, פחות או יותר, במקום שהייתה. הנשיא אובמה מאמין מהותית בכך שהסנקציות מפעילות לחצים אדירים על טהרן. לא, הוא איננו שולל פעולה צבאית. האמירה המפורשת שלו השבוע, שלא יסבול "הכלה" של גרעין איראני הייתה חשובה מאוד.
אובמה
ישראל, לעומת זאת, הגיעה לוושינגטון עם עמדה חדשה. זה החידוש. עמדתה הייתה עטופה בצלופן המרשרש והלוחמני הרגיל ("ישראל היא אדונית לגורלה", "לאיראן לא תהיה פצצה" וכו' וכו'). מאחוריה הסתתר ניסיון אסטרטגי חדש. ישראל עברה מ"כנראה נפציץ באיראן" ל"מה תוכלו להבטיח לנו כדי שלא נצטרך להפציץ באיראן". הדיבור הישראלי על קביעת "קווים אדומים" שאחריהם ארצות הברית תתקוף. הדיווחים על הסכמה אמריקאית לספק לישראל עוד נשק בתמורה להבהרת עניין מועד התקיפה.
הניסיון הברור לקבל מהאמריקאים הבטחה שהם יפעלו, בהנחה שתרחיש זה או אחר יתממש. לכאורה, התשובה לעמדות הללו שהציגה ישראל הייתה חיובית: בכיר ישראלי אמר ל"דיילי טלגרף" הבריטי שאובמה הסכים שאם בתוך שנה יתברר שהאיראנים לא עצרו, האופציה הצבאית תיאלץ להתממש. המכון הבינלאומי ליחסים אסטרטגיים קבע שישראל "קיבלה ערובות" ולכן לא תתקוף לפי שעה.
בארץ פורסמו הידיעות על הסכמת הבית הלבן לספק פצצות חודרות בונקרים ומטוסי תדלוק. מהפגישה בין המנהיגים הודלף שהשניים סיכמו להרגיע את הרטוריקה בעניין האיראני. כל הדיווחים המאומתים שיצאו מהפגישה מצביעים על השינוי בעמדה הישראלית. ממצב הפעלה למצב המתנה ובעיקר - גביית תמורות אסטרטגיות מארצות הברית בתמורה.
אלה התפתחויות חיוביות מאוד, והן כולן תולדה של שינוי בעמדה הישראלית המוכרזת: מ"נתקוף, ולא תדעו מתי" ל"אילו ערובות ביטחוניות תוכלו לתת לנו כדי שנחוש בטוחים ונימנע מתקיפה, לעת עתה". לא אמריקה זזה השבוע וגם לא טהרן. השינוי היה בעמדתה של ישראל. אסטרטגית, הוא היה שינוי מוצלח.
אי אפשר לדבר על השבוע בלי להזכיר את אושוויץ, פשוט משום שראש הממשלה לא מסוגל לדבר על איראן בלי להעלות את השואה. ההתפתחות בעמדתו של נתניהו בעניין זה מרתקת. עד לפני כמה שנים הוא הסביר ארוכות שהשנה היא 1938, וגרמניה הנאצית היא איראן. מבקריו הצביעו על כך שעמדתו סובלת מחרדתיות גלותית; ישראל של 2012 היא מדינה עוצמתית שיכולה להגן על עצמה. הציונות ניצחה, לא הפסידה, ציין למשל יוסי ביילין, שמצא את עצמו מטיף פטריוטיות לראש הממשלה.
שנים התעקש נתניהו על ההשוואה ההיסטורית הבעייתית הזו (נחשו מי צ'רצ'יל), והנה השבוע הוא הגיע עם תאריך חדש, ורעיון חדש. 1944 השנה שבה ביקש הקונגרס היהודי מוושינגטון להפציץ את אושוויץ כדי לסכל את ההשמדה, לשווא. השנה היא לא 1944, הודיע לפתע ראש הממשלה, כי גורלנו בהחלט בידינו. הטיעון הראשון שלו (1938) נועד לשכנע את העולם להציל את היהודים מהשמדה. הטיעון השני (1944) נועד להסביר מדוע היהודים צריכים לפעול ולא להמתין לעולם. אם נעקוב אחרי ביבי, השנה היא 1938 אבל היא לא 1944. קצת מסורבל.
להשתמש בשואה זה תמיד קל; הטיעון הבא (1945?) יכול לומר, נניח, שעכשיו שלישראל יש יכולות גרעיניות (לפי מקורות זרים), אין חשש שאיראן תנסה לבצע בה שואה - כי התוצאה תהיה שואה גרעינית בטהרן. במילים אחרות, אפשר להשתמש ללא גבול בשואה כחלק מרטוריקה פוליטית, ולהשתמש בה כדי לטעון כמעט כל טיעון. מצד שני, אפשר גם לסכם, בפשטות, שלמזלנו ותודות למייסדי המדינה, איננו היהודים של אירופה בשנות הארבעים. את דימויי השואה אפשר להשאיר בבית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם