פסגת איראן: מה
נתניהו הבין מאובמה?
אובמה לא נתן לביבי אור ירוק ולא אור אדום. הוא נתן לביבי אור צהוב בוהק והסביר לו, ככה שיבין, שצריך לחכות. ההערכה היא שביבי הבין
ברק אובמה הסביר לבנימין נתניהו השבוע כמה דברים, ונראה שנתניהו הבין. זה היה ביקור חשוב, אולי אפילו מכריע, כנראה לא גורלי, כי הלילה עוד צעיר וחלק לא קטן מהמשחק עוד לפנינו. עוד יהיו ביקורים. התחושה בוושינגטון היא שנחישותו של נתניהו להורות למטוסים להמריא התערערה, הבנתו את הסיבוך האסטרטגי ההיסטורי התחדדה, והכרתו שעדיף לו לחכות לארמדה האמריקאית ולא לקפוץ בראש לפניה הועמקה.
ועדיין, כל זה נכון להיום. מחר ומחרתיים? אין לדעת. יכול להגיע מידע חדש, דרמטי, שמאותת על "הסתערות" איראנית לא צפויה לעבר הפצצה. אהוד ברק מסוגל להמציא תובנה חדשה, מפותלת ומעורפלת, שתערער מחדש את נתניהו. נכון לעכשיו, את ההנחה ש"זה יקרה בקיץ", אפשר להחליף בהערכה ש"הכל יכול לקרות בקיץ". כולל כלום.
לביקור, שהיה מוצלח למדי, יש חשיבות במיפוי ההבנות והמחלוקות בין ישראל לארצות הברית. הוא החל במפלה קטנה, טקטית. נתניהו רצה לקבל רוח גבית אצל סטיבן הארפר, ראש ממשלת קנדה, תומך ישראל מובהק, ונקבע שנתניהו יעבור באוטווה בדרכו לוושינגטון.
זו הייתה מקלחת קרה קטנה. אחר כך בא הביקור, ובעקבותיו התברר שארצות הברית ארגנה מתקפה של ממש. עוד מטפס נתניהו על כבש המטוס,
ההישג החשוב ביותר של הביקור בוושינגטון היה קיבוע של הבעיה האיראנית בראש סדר העדיפויות העולמי, במרכז סדר היום, בצמרת האג'נדה. זו עובדה מוגמרת. ההישג השני הובן מנאום אובמה, שבו ציין הנשיא כי הגרעין האיראני הוא איום על האינטרסים של ארצות הברית ועל היציבות בעולם.
אובמה גם התנער פומבית מאפשרות של "הכלת" הגרעין האיראני, אפשרות שמחלחלת לאחרונה ליותר מדי מקומות, והצהיר שאמריקה מחויבת למנוע את הגרעין, לא להכילו. אגב, לא כולם בישראל מאמינים לאובמה בנקודה הזו.
הוא גם הזכיר את האופציה הצבאית בשמה המפורש, אם תידרש, וציין את זכותה של ישראל לממש את ריבונותה ולהגן על עצמה בכוחות עצמה. עד כאן ההישגים. אבל נותרו גם מחלוקות לא מעטות. הראשונה היא לוח הזמנים. לאמריקאים לא בוער, כל מה שהם רוצים זה לחזור הביתה מ-2012 בשלום. התקפה? אולי, אבל רק אחרי נובמבר.
גם בהגדרת המושג "קווים אדומים" הדעות חלוקות. מבחינת ארצות הברית, רק החלטה מפורשת של חמינאי לצאת להסתערות וליצור "פצצה מלוכלכת" היא חצייה של הקו האדום. מבחינתם, רק בישורת האחרונה הזו ניתן יהיה להפעיל עוצמה צבאית.
זה מדאיג מצד אחד, אבל מצד שני הם מבהירים וממחישים שבהיותם מעצמת-על, הם מסוגלים לרסק את תשתית הגרעין גם ברגע האחרון, גם כשהיא במעבה האדמה, יעלה כמה שיעלה, ייקח כמה זמן שייקח.
ומה אמר נתניהו לאובמה בעניין הזה? הנה, בערך: עצם העובדה שאתם משדרים כלפי חוץ שב-2012 לא יקרה כלום, מעודדת את האייתוללות להאיץ את פעילותם ולצבור עוד ועוד אורניום מועשר ולקדם את הניסויים באתרים הסודיים, כמו זה שנחשף בפרצ'ין שליד טהרן.
וחוץ מזה, אומר נתניהו, מי ערב לנו שנדע ליירט את ההחלטה של חמינאי? אולי נפספס אותה? אולי הם יצליחו לשמור על חשאיות? הרי כבר עכשיו הם מונעים מהפקחים להיכנס למתקן בפרצ'ין.
ונניח שניירט את ההחלטה. מה מבטיח לי שאתם, האמריקאים, לא תאכזבו אותנו ולא תגררו רגליים ולא תחשבו שיש פרשנות אחרת? הרי יש לנו ניסיון לא ממש טוב איתכם. הרי ב-2005 כשראינו רקטות שנכנסות מסוריה לחיזבאללה בקוטר של 220 מ"מ ו-302 מ"מ, אתם התווכחתם איתנו, וכעבור שנה הרקטות האלה נפלו לנו על הראש.
הרי ראינו את הערכת המודיעין הלאומית שלכם (NIE) ב-2007 שקבעה שאין תוכנית גרעין איראנית, והוכחה כפארסה מגוחכת. הרי באנו אליכם עוד בשנות התשעים עם דיווח על תוכניות גרעין באיראן, ולקח לנו שנתיים לשכנע אתכם שזה אמיתי. מי יבטיח לנו שהפעם תשתכנעו?
זהו לב הוויכוח בין ישראל לאמריקה. בינתיים הבטיח אובמה לנתניהו שאם ישראל תדחה את התקיפה הצבאית לשנה הבאה, אמריקה תספק לה את חודרות הבונקרים החדישות ביותר ומטוסי תדלוק.
נתניהו, מתרשמים האמריקאים, הבין. זה היה אור צהוב בוהק שיהבהב עכשיו בסלון של נתניהו ימים ארוכים. מצד שני, המשך מדיניות ה"תחזיקו אותי" הישראלית עשוי להשפיע על המעצמות להאיץ את הסנקציות, לשתק סוף סוף את הבנק המרכזי של איראן, להפגין נחישות.
אנחנו לא ששים לתקוף, אמר נתניהו, אנחנו חושבים שהסנקציות יעילות, אבל רק אם הן יהיו משתקות ואמיתיות יש להן סיכוי לפעול. מחירי הנפט היום לא צריכים להיות רלוונטיים. איראן גרעינית היא המחיר הכבד ביותר שהעולם עלול לשלם, איראן גרעינית היא התוצאה הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
אחד הספרים המשובחים שעוסק במלחמת ששת הימים מציג את שני מנהיגי מצרים, הנשיא גמאל עבד אל-נאצר וסגנו, שהיה גם מפקד הצבא, הפילדמרשל עבדל חכים עאמר, באור מיוחד. על פי הספר, בניגוד לתדמיתו של נאצר כמנהיג חזק, כריזמטי, בטוח בעצמו, קשוח, כזה שדיבר גבוהה-גבוהה, איים על ישראל פעמיים ביום וירה אורות וברקים לכל עבר, הוא היה בעצם כלי שרת בידיו של עאמר הערמומי והכוחני, שהפעיל אותו ומשך בחוטיו, ידע לתמרן אותו כרצונו, להוליך אותו באף ולעשות עליו מניפולציות.
הסוף ידוע. מצרים הושפלה, ספגה מכה צבאית אדירה ונקלעה למשבר ארוך. החישובים של מצרים, בכל הקשור להתמודדות עם ישראל, היו שגויים מיסודם. היו השבוע כאלה שהשוו את נאצר ועאמר, להבדיל אלפי הבדלות, לנתניהו וברק. אולי כדאי שביבי יקרא את הספר. הוא הרי אוהב לקרוא. סתם, חומר למחשבה.
קוראים לו "שישה ימים של מלחמה" ומחברו, שגריר ישראל בוושינגטון, מייקל אורן, יוכל בוודאי להשיג לו עותק באנגלית (ביבי מעדיף לקרוא באנגלית). גם אז, אגב, זה קרה ביוני וגם אז קדמה למלחמה תקופת המתנה ארוכה, מורטת עצבים. בסופו של דבר הנחיתה ישראל מתקפת מנע על מצרים, אחר כך זה התפשט גם לסוריה וירדן, והביסה את שלושתן. השאלה היא מי, בפרק שלפנינו, משחקת את מצרים, ומי בתפקיד ישראל.
אהוד ברק הוא אדם נבון ומתוחכם. הוא יודע שדוח מבקר המדינה בפרשת הרפז סותם את הגולל על ניסיונותיו לחסל את גבי אשכנזי. הוא יודע שמהדוח הזה לא יישאר זכר ושלא מדובר אפילו בשריטה קלה בכנף.
הוא יודע שאלף מאמרים של ארי שביט ו-2,000 הדלפות מחושבות, מדורגות, מתוזמנות ורבע נכונות של אנשיו לעיתונאים השונים, לא יצליחו לברוא יש מאין. הוא יודע שמכל החשדות שטפלו על אשכנזי שליחיו בתקשורת, לא נותר כמעט דבר. הוא יודע שאשכנזי לא פעל לקבל שנה חמישית בכהונה (זה לא חוקתי, הכהונה הייתה קצובה אז לארבע שנים בלי תוספת), הוא יודע שלאשכנזי לא היה שום קשר עסקי עם הרפז, הוא יודע שאשכנזי לא טיפל בפנסיה של הרפז ולא סידר לו שום דבר, הוא יודע שאשכנזי לא היה מעורב בזיוף המסמך (שכלל לא היה מזויף, אגב), ולא היה מעורב בהדלפתו.
הוא גם יודע שאשכנזי לא שיבש חקירה (גם זה פורסם בזמנו), ושאין לאשכנזי שום קשר, ולא יכול להיות לו שום קשר, לאירועים שהביאו לביטול מינויו של גלנט לרמטכ"ל. אגב, זה לא סותר את העובדה שאשכנזי התנגד למינוי גלנט לרמטכ"ל. הוא התנגד בדין ובצדק. ההיסטוריה הוכיחה שכל מי שעיניים בראשו, היה צריך להתנגד.
בשיחה שהודלפה השבוע ל"הארץ" אפשר לשמוע (אבל זה כבר לא פורסם) שאשכנזי אכן מתנגד למינוי גלנט, ויסכים לעשות הכל כדי למנוע אותו, "כולל פתיחת הנושא כולו מול שולחן הממשלה". בסופו של יום, אשכנזי לא פתח כלום ולא עשה כלום, כי כל מה שפורסם על גלנט על ידי קלמן ליבסקינד, בעיתון הזה, פורסם שנים לפני שמישהו ידע שקיים אדם בשם בועז הרפז. ומה שביטל את המינוי של גלנט (שהואץ בעקבות פרסום מסמך הרפז), זו עתירה לבג"ץ של התנועה הירוקה, ופעולות נחושות של השר מיקי איתן ומבקר המדינה.
צר לי, אבל אלה העובדות המוצקות, ולא מה שברק וגלנט מנסים למכור למשרתיהם. כל זה, אגב, מתברר גם מדוח המבקר. ולכן ברק יודע שכדי לחסל את אשכנזי, משימה שהוא ממוקד בה כבר יותר משנתיים, הוא יצטרך הרבה יותר מאוסף הרכילויות הזול שמטפטפים עכשיו אנשיו לעיתונאים שלהם.
אפילו ההודעה ההיסטרית שלו, הביזיונית, שפורסמה השבוע, שבה כרך ברק את יואב גלנט, יוני קורן, צ'יקו תמיר ועימאד פארס כ"קורבנותיו" של אשכנזי, לא תספק את הסחורה. הציבור לא מטומטם עד כדי כך.
חוץ מזה, אנחנו צריכים לדאוג לנוכח הטירוף שאוחז בברק למשמע שמו של אשכנזי. נקווה שבסוגיה האיראנית הוא פל באופן יותר רגוע. מה הקשר בין הדחתם מצה"ל של פארס ותמיר לבין דוח הרפז? נניח שברק צודק, ואשכנזי נוכל ומושחת ובוגד ושקרן ושודד זקנות, מה זה משנה מול הדחתם המוצדקת, למרבה הצער, של שני תת אלופים שסרחו ושיקרו? בשביל מה משסה עכשיו ברק את פארס, שממשיך להילחם על חזרתו בצה"ל, בבני גנץ המסכן? בשביל מה הוא מלבה את האש המיותרת הזו? בשביל מה הוא ממשיך לחרחר מדנים בתוך צה"ל?
אפרופו הודעות, הנה סיפור קטן: ב-9 בפברואר 2010 ישב יואב לימור באולפן "מבט" ודיווח שהחלו מגעים להארכת כהונת הרמטכ"ל אשכנזי לשנה חמישית. לדיווח לא היה בסיס עובדתי אמיתי. היום כבר ברור שמישהו שתל אותו אצל לימור. יצא לי להיות באותו יום ממש, אחר הצהריים, בשיחת רקע אצל אשכנזי. שאלתי אותו על האפשרות לשנה חמישית בתפקיד, והוא כמעט זרק אותי מהחדר.
אני סופר את הימים, אמר, תן לי רק לצאת מכאן בשלום, יש לי עוד שנה, כהונת הרמטכ"ל קצובה בלי הארכה ואין לי עניין להאריך אותה. בערב דיווח לימור מה שדיווח. באותם רגעים ממש התקיימה ישיבה של "השביעייה" אצל ראש הממשלה בירושלים.בשלב מסוים קם שר הביטחון ברק ויצא מהחדר. הוא החל להסתובב במסדרון אנה ואנה, ולדבר בטלפון הנייד שלו. בינתיים אחד הנוכחים בישיבה יצא אף הוא, לשירותים.
לימים, סיפר האיש לאנשי מבקר המדינה, ששמע את שיחת הטלפון של ברק. על פי עדותו (המוזכרת בטיוטת הדוח), שר הביטחון הכתיב, מילה במילה, לאנשיו מהעבר השני של הקו את ההודעה שפורסמה באותו ערב נגד דובר צה"ל תא"ל אבי בניהו. הודעה חסרת תקדים, בשם לשכת שר הביטחון, שהאשימה את בניהו בהדלפת הידיעה ללימור (מה שלא היה ולא נברא), תקפה אותו בחריפות וקבעה שהוא גורם ל"זילות מעמד הרמטכ"ל".
בחודשים שאחרי כן ניסו אנשיו של ברק להרחיק אותו מההודעה. זה יוני קורן, זה ברק סרי (הדובר), זה ההוא, זו ההיא, העיקר שזה לא ברק. עכשיו כבר ברור (וברק הודה בכך בפני המבקר) ששר הביטחון השיק באופן אישי את המתקפה, שסימנה את שיאה של התקפה משולבת, ארסית, כוחנית, אגרסיבית, חסרת תקדים, שהונחתה על ידי ברק ואנשיו על הרמטכ"ל המכהן אשכנזי ואנשיו.
בועז הרפז, שידע כל מה שברק התכוון לעשות יומיים קודם (ואף דיווח על כך לאנשי אשכנזי, וגם לעיתונאים), התריע שאצל ברק רואים בתא"ל בניהו את "הבינה הארגונית" של אשכנזי, ברגע שימוטטו את בניהו, אשכנזי יקרוס. אגב, הניסיון למוטט את בניהו נמשך עד היום. כשהתפוצצה הפרשה, ישב אחד, אורי כהן אהרונוב, באולפן "יומן" בערוץ הראשון, אולפן הבית של ברק,ודיווח שדובר צה"ל בניהו נחקר פעמיים באזהרה בחשד לזיוף המסמך.
כך הפך בניהו, שבמציאות כלל לא ידע על קיומו של המסמך (למזלו), לחשוד העיקרי בפרשה לאורך סוף שבוע שלם. גם השבוע זה חזר על עצמו. בערוץ אחר צץ עיתונאי אחר, ודיווח שהמבקר מצא שהודעותיו של בניהו לתקשורת ליבו את הסכסוך בין אשכנזי לברק. חבל שבדוח האמיתי, המבקר מצא ממצא הפוך. שההודעה ההיא של ברק נגד בניהו, ליבתה את האש, ולא ההודעות של בניהו. העיתונאי הזה לפחות מצא לנכון להתקשר לבניהו ולהתנצל.
דוח המבקר הודלף השבוע טיפין טיפין, במידות מדודות, מה שלא משנה את העובדה שהוא מכיל בעיקר רכילויות, וגם תובנות די מגוחכות. הכי מצחיק זה שאנשי המבקר לא יודעים לענות מנין ידע הרפז הכל, כולל הכל, מראש. אולי הוא ניחש, הם אומרים. בשביל זה עבדתם כל השנה הזו? ומי כתב את המסמך, שהיווה תוכנית עבודה מגובשת, מתוחכמת, שיושמה בשטח, עד הפרט האחרון שבה? מאיזה מחשב הוא יצא? איזה יועץ אסטרטגי הגה אותה? גם על זה אנשי המבקר לא יודעים לענות.
חלק גדול מהם העבירו לו חומרים. אלופים העבירו חומרים על אלופים אחרים, פוליטיקאים דיברו על גנרלים, ולהפך, כולם מוצאים בעוזר הרמטכ"ל סוג של אוזן קשבת, או כותל, ומקווים שיעביר הלאה, והוא, ואת זה ניתן לשמוע מצוין בקלטות, בכלל עובד במקביל על המקלדת, ואפילו עונה לעוזרים מסביב ולטלפונים נוספים, מדי פעם הוא מהמהם או אומר "או-קיי" סתום, וכשבועז הרפז, שאכן מביא חומר מדויק, מצמרר, על השלבים הבאים במתקפה של ברק נגד אשכנזי, מספר לו את סיפוריו הארוכים והמפותלים, הוא פוטר אותו ב"או-קיי" הזה, וסוגר עניין.
במציאות לא קרה כלום ולא ננקטה שום פעולה. אבל אנשי המבקר לא הצליחו לכבוש את יצרם, נפלה להם קלטת נהדרת לידיים, הם יכולים לחגוג, והם חגגו. ועוד איך חגגו. לא עלתה על דעתם העובדה המוזרה שבצד השני, בלשכה שממול, אין דיסק. למה אין? כי שברו אותו בפטיש (זו עובדה). להגנתם אומרים אנשי המבקר שהם עברו על פלט השיחות של הרפז, והוא לא התקשר לברק או ליוני. אז מה?
בלשכת הרמטכ"ל הם האזינו גם לשיחות אחרות. גם לשיחות של וינר ובניהו, של אשכנזי ווינר, אפילו של וינר ואשתו. שזו, אגב, חרפה משודרגת. יכול להיות, אולי, שיוני קורן התקשר להרפז? אגב, סביר להניח שלא, קורן יודע היטב להסוות את התנהלותו.
לבדוק צריך? לשאול שאלות צריך? איך יכול להיות שבשום מקום בדוח המבקר לא מוזכר שקורן נכשל בפוליגרף? ושהוא היחיד שנכשל בפוליגרף? ומצד שני,לא מוזכר שוינר עבר פוליגרף בהצלחה, כמו שאר אנשי אשכנזי? ואיך יכול להיות שעדותו של מקורב לקורן, שהביא לאנשי המבקר ראיות וקלטות שמוכיחות שנשלח להקליט אנשים ולאסוף חומר נגד אבי בניהו, למשל, לא מצאה את דרכה לדוח המבקר? קטונתי מלדעת.
אני, בניגוד לאנשי המבקר, עברתי כברת דרך עם אהוד ברק. אני זוכר איך הוא לא השאיר דיסק קשיח גם בלשכת שר הפנים, אחרי שפינה אותה לטובת חיים רמון. איך הוא לא משאיר חתימה על כלום. אפילו במאות ראיונות החתך שעשה עם קצינים בצה"ל במהלך כהונת אשכנזי, אין סיכומי ראיון, אין מסמכים, אין כלום.
גם כשהוא אישר ליאסר ערפאת לקדוח גז מול עזה, בניגוד לכל ההמלצות, הוא לא עשה את זה בכתב. הכל נעשה בעל פה, בארבע עיניים, בחתימה נמוכה, בקווים מאובטחים שלא ניתנים להקלטה, ואם כן, משמידים את ההקלטה אחר כך.
אותו אהוד ברק, שספר שכתבתי עליו זויף בהוראתו (ועל כך כבר דיווחתי פעמים רבות), הוא גם האיש שניסה לשכנע, (בהיותו אזרח לאחר שנזרק מלשכת ראש הממשלה) את ראש השב"כ יובל דיסקין לאפשר למיליארדר מצרי לרכוש את חברת "פרטנר".
כשהבהיר דיסקין שאין על מה לדבר, המשיך ברק להתעקש, הפעיל אפילו את אהוד אולמרט, שהיה ראש הממשלה ודיבר על לבו של דיסקין, והפעיל לחץ מתמשך, עקבי ונחוש כדי לאפשר את ביצוע עסקת המיליארדים הזו, שהייתה בוודאי גם מנפקת למתווכיה מיליונים רבים. זהו ברק, אביר האתיקה, שומר שלטון החוק וההתנהלות המופתית. ההיסטוריה, צריך לקוות, תעשה סדר בפרשות הללו, מה שלא הצליחו לעשות רשויות החוק.
כמה חבל שבגלל מאורעות השבוע לא הספקנו לעסוק במסמך המטלטל שפורסם בשבוע שעבר ב"ידיעות", על ידי שמעון שיפר ונחום ברנע, שבו מגולל עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי לשעבר, את שלל מיצי הקיבה שלו על נתניהו וחבורתו. בכלל השבועות האחרונים, עם התפוצצותה של פרשת נתן אשל ובעקבותיה הלהביור של עוזי ארד, מוכיחים מעל כל צל של ספק עד כמה ההתראות על המתרחש בלשכתו ובביתו של ראש ממשלת ישראל צריכות להדאיג את כולנו. עכשיו אתם כבר יודעים שאין כאן אף אחד ש"שונא את ביבי", יש כאן מציאות מחרידה ומדאיגה שאסור להתעלם ממנה, בעיקר בימינו.
אקו"ם