למה אן סינקלייר נאמנה עדיין לשטראוס-קהאן?
רעייתו של יו"ר קרן המטבע לשעבר מסבירה בראיון נדיר מדוע עמדה לצידו מול כל הסקנדלים גם כשהתברר שחגג במשך שנים עם זונות
מתחת למעיל השחור היא לובשת עליונית מעור ומכנסיים שחורים, הדוקים, המגלים גזרה חטובה באופן מפתיע לאישה בת 63. מבקריה, שרובם נשים, נדהמים מהתנהגותה העולצת והבלתי מוטרדת, ומההחלטה שקיבלה לא לעזוב את "הסוטה" - כפי שכינה צהובון ניו יורקי את בעלה עוד לפני שהתפרסמו הפרטים המלאים על מסיבות החשק שארגן בחדרי בתי מלון עם זונות.
סינקלייר זועמת על נשים אחרות ש"שמות את עצמן במקומי", ופוקדות עליה לנטוש את הספינה. "איש לא יכול להגיד לי מה לעשות", היא אומרת בראיון הראשון מאז ששטראוס-קהאן הואשם בניס- יון אונס של חדרנית בבית מלון בניו יורק. "אף אחד", היא אומרת תוך כדי לגימת תה צמחים, "לא צריך לתת לי עצות".
הרבה פרשנים סבורים שהמסירות שגילתה כלפי מי שנחשב בעבר כבעל סיכויים טובים להיות הנשיא הבא של צרפת חורגת בהרבה ממה שנדרש ממנה כאשתו. סינקלייר, שהונה המשפחתי הגיע מסבה מצד אמה - סוחר ואספן אמנות והאיש שגילה את פיקאסו, בראק ומאטיס - לא היססה להפקיד את דמי הערבות בסך 5.8 מיליון הדולר שנדרשו כדי לשחרר את בעלה מהכלא בניו יורק.
הוא זוכה בסופו של דבר, אבל רק שקע עמוק יותר בצרות. על התקיפה לכאורה של עיתונאית צרפתייה בפריז ב-2003 חל חוק התיישנות, אבל כיום הוא מסובך בשערורייה אחרת. לפי ההאשמות, בתקופה שבה ניהל את הכלכלה הבינלאומית כראש קרן המטבע העולמית, הוא התהולל עם זונות יחד עם חברים, ששילמו להן תמורת שירותיהן מחשבון ההוצאות של החברות שלהם.
עורך הדין של שטראוס-קהאן נקט בתחילת הדיונים קו הגנה לא צפוי שבהחלט נחרת בזיכרון: מרשו לא יכול היה לדעת שהנשים שאיתן בילה היו זונות, שכן הן היו עירומות, ולכן לא ניתן היה להבחין בינן לבין נשים אחרות כשפגש אותן. אבל גם הפרט הזה - כמו שאר הפרטים הגרפיים מתוך העדויות שהודלפו לעיתונות ממה שקרוי "פרשת קרלטון" - לא מנע מאן סינקלייר ליישם את העצה בשיר המפורסם של תמי וויינט, "עמדי לצד הגבר שלך".
צל של דאגה חולף לרגע על פניה נעדרות הקמטים, כאשר נושא נאמנותו של שטראוס-קהאן עולה במהלך השיחה. אבל אז שבות העיניים הכחולות הבוהקות לנצנץ, הפעם בהתרסה. "אני לא מתערבת בחייהם של אנשים אחרים", היא אומרת בחדות, "ואני דורשת שאנשים לא יתערבו בחיי. זה נוגע אך ורק לי, למשפחתי ולחברי, אם אני רוצה לדבר איתם על זה".
מספרים שפעם היא הטיחה את המפית שלה ויצאה בסערה ממסעדה כשחברה, שחששה שהיא נתונה בהכחשה, עימתה אותה עם הצד האפל של מה שתומכי שט ראוס-קהאן מכנים "סגנון החיים הבלתי קונבנציונלי" שלו. אבל הפעם היא נשארת מאופקת תוך שהיא שולחת את חציה לעבר ה"פמיניסטיות לכאורה", בין לגימות התה.
"תמיד נלחמתי למען שוויון בין גברים ונשים", היא אומרת. "זה הקרב האמיתי. אבל להגיד לאנשים אחרים איך לחיות את חייהם בשם הפמיניזם - את זה אני לא מקבלת".
רבים מאמינים שסינקלייר הייתה הכוח המניע מאחורי השאיפות הפוליטיות של שטראוס-קהאן. אומרים שהיא מימנה את מסעות הבחירות שלו וגם את חיי המותרות שבמרכזם דירת הפאר בפריז, בית בוושינגטון ווילה במרקש. לפני הסקנדל בניו יורק הוא היה המועמד המוביל לעמוד בראש המפלגה הסוציאליסטית לקראת הבחירות הקרבות לנשיאות.
אבל בפגישה
היא מתעקשת שמעולם לא הייתה לה פנטזיה להיות הגברת הראשונה של צרפת. "ממש לא", היא אומרת, ומוסיפה שלנשותיהם של נשיאים צרפתיים אין תפקיד רשמי, מה שגורם לכך שלא קל להיות הגברת הראשונה. "אבל באותו זמן לא עשיתי את זה בכוונה", היא מוסיפה תוך צחקוק, בהתייחסות ליציאה של בעלה מה- מירוץ לנשיאות עוד לפני שזה התחיל. זו הבדיחה היחידה שהיא מרשה לעצמה בנוגע להתרסקות המהדהדת של בעלה.
הרבה צרפתים לא סלחו לדומיניק שטראוסקאהן על שהתחתן עם מגישת הטלוויזיה החביבה עליהם וגרם לה לרדת מהמסך. סינקלייר הייתה פנים מוכרות מאוד, מעין אופרה ווינפרי סקסית, שהפנטה מרואיינים כמו פול מקרטני והנסיך צ'רלס.
בשנת 1989 פילחה אותה מכת ברק כשראיינה את שטראוס-קהאן. הם התחתנו כעבור שנתיים. לה היו שני ילדים מנישואים הקודמים. לו היו ארבע בנות משתי נשים. לעתים קרובות קורה שפוליטיקאים צרפתים מגיעים למיטה עם עיתונאים, וליתר דיוק עיתונאיות, המסקרים את התחום הפוליטי. פרנסואה הולנד מתגורר עם אישה שנהגה לכתוב עליו ב"פארי מאץ'", וניקולא סרקוזי יצא עם כתבת פוליטית לפני שהתחתן עם קרלה ברוני.
"במקומות אחרים קיימת יותר הפרדה בין פוליטיקאים לבין עיתונאים", מודה סינקלייר. "זה פשוט משום שיש יותר התחדשות. כשגורדון בראון הפסיד, הוא היה בחוץ. אותו דבר לגבי טוני בלייר. אבל בצרפת, הפוליטיקאים נמצאים שם 30 שנה. אילו הייתי עושה את אותה תוכנית טלוויזיה היום, הייתי בוודאי מראיינת את אותם פוליטיקאים. הם עדיין שם. גם העיתונאים הם אותם עיתונאים".
כך או כך, היא ויתרה על המשרה שאהבה לטובת בעלה הטרי. "התפטרתי כשבעלי קיבל אחריות פוליטית חשובה, ומונה לשר האוצר בשנת 1997, משום שהיה ניגוד עניינים". זה היה קורבן משמעותי. "תמיד רציתי להיות עיתונאית, מאז שהייתי ילדה", היא מאשרת. תמונה שלה, בשחור-לבן, בערך בגיל שנתיים, שקועה בקריאת ה"ניו יורק טיימס", נמצאת בספר החדש שכתבה על סבה, פול רוזנברג.
הוא היה סוחר אמנות פריזאי, וההון המשפחתי מקורו באוסף החריג של אמנות המאה העשרים שהחזיק. האוסף הוחרם על ידי הנאצים שפלשו לצרפת ב-1940, והגלריה שלו, ברחוב לה בואטי 21 בפריז, הפכה למכון לחקר היהדות. רוזנברג נמלט עם משפחתו לניו יורק, שם נולדה סינקלייר ב-1948, אף שכיום היא מדברת אנגלית במבטא צרפתי כבד.
כיום נותרו לה רק ארבעה ציורים "חשובים" מהאוסף של סבה. היא מסרבת לפרט, אבל מעריכים שהם שווים עשרות, אם לא מאות, מיליוני דולרים. "אני לא יכולה להתלונן", היא אומרת.
על פי חרושת השמועות בפריז, הספר על הסב נועד להסביר את מקורות ההון של שט ראוס-קאהן, שכן עושר נחשב לחיסרון מבחינת מנהיגים סוציאליסטים בצרפת.
בעוד היא מכחישה את קיומה של תוכנית אב להפוך את בעלה לנשיא, היא מודה בספר: "אילו סבי היה מוכר מכנסי ג'ינס או קופסאות סרדינים, לא הייתי רואה בזה פחיתות כבוד. אבל להרוויח כסף מיצירות אמנות נראה לי בצעירותי כמו משהו שיש לו ניחוח לא נעים שמייחסים היום לבנקאות. זה לא עיסוק של אנשים לא ישרים, אבל יש בזה משהו לא נקי, שהסלידה הצרפתית מכסף רק מחזקת".
אחרים איתרו מסר סמוי לבעלה הסורר בפסקה שבה היא כותבת שרוזנברג צריך היה "להפסיק להקדיש את תשומת הלב שלו ליצירות של פיקאסו כדי להביט ברנוארית היפה, המקסימה, הדקורטיבית שחלקה איתו את מיטתו". היא מכחישה שהיא חשבה על עצמה ועל שטראוס-קהאן. "הקטע הזה נכתב לפני זמן רב", היא מתעקשת.
ההתייחסות הגלויה היחידה לשערורייה מופיעה באפילוג, שבו היא מסבירה איך, ב"נסיבות כואבות", היא מצאה את עצמה פתאום "אסירה" בעיר שבה נולדה. "אבל אני שכחנית מטבעי, ניו יורק נותרה מבחינתי משהו שמזוהה עם הרבה יותר מאשר החודשים האלימים ההם", כותבת סינקלייר. אבל הזיכרון של המצור שבו הייתה נתונה בידי העיתונות - אם גם באחוזה שעלותה 45 אלף דולר לחודש - בעת שבעלה המתין למשפטו, בהחלט לא היה חוויה נעימה. "בלשו אחרי, הסתכלו עלי בזכוכית מגדלת, ניתחו אותי. צלמים רדפו אחרי כדי לראות אם אני נראית טוב או לא, ואם אני מתלבשת כך או כך", היא אומרת.
"להיות מול 300 מצלמות שממוקדות בחדר השינה שלנו, זה היה סוג של אלימות". אז מדוע היא השלימה עם זה? הצרפתים אוהבים ניתוחים פסיכולוגיים, ולא היו חסרים דיונים בשאלת המניעים של סינקלייר לעמוד לצד "דומי", כפי שהיא מכנה אותו בחיבה. ז'אק אלאן מילר, פסיכואנליטיקאי ידוע, נזכר שב-2008, כאשר פרצה שערורייה קודמת בכיכובו של שטראוס-קהאן - הוא ניהל אז רומן קצר אבל שנוי במחלוקת עם עובדת בקרן המטבע - סינקלייר כתבה בבלוג שלה: "אנחנו אוהבים זה את זו כמו ביום הראשון ליחסינו".
מילר סבור שה"התייפייפות" הזאת מראה על הפרדה בין אהבה לעונג חושני. "נשותיהם של רודפי שמלות לא נשארות איתם למרות הבגידות אלא בגללן. היא גאה בכוח הפאלי של בן הזוג שלה". אחרים כינו את היחסים ביניהם "סאדו-מזוכיסטיים", והסבירו שברמה לא מודעת, סינקלייר כנראה הפיקה עונג מהבגידות החוזרות ונשנות שהגיעו לרמה של התעללות.
אחרים הניחו שבין בני הזוג התקיימו יחסים פתוחים ושניהם היו חופשיים לנהל רומנים, יש שדיברו אפילו על הסכם כתוב לחילופי זוגות. גורמים בצוות של סרקוזי התרברבו על כך שיש בידיהם תמונה של שטראוס-קהאן שצולמה במועדון לחילופי זוגות בפריז בסוף שנות התשעים, בזמן שהיה שר האוצר.
אלא שסינקלייר לא הופיעה בתמונה הזאת, והיא לא ידועה כמי שחולקת את הצורך הכפייתי עם בעלה במפגשי מין מזדמנים. חבריה הקרובים מתארים אותה כהתגלמות האהבה העיוורת, אישה שאינה יכולה לראות את בעלה כפי שהוא באמת.
צרפת הייתה מזועזעת מנפילתו של שט ראוס-קהאן במאי 2011. יום אחד הוא היה הנשיא המיועד, ולמחרת הוא היה כבול באזיקים בארצות הברית, מואשם בעבירות מין, "שימפנזה מיוחם", כפי שכנתה אותו אחת מבין קורבנותיו לכאורה. איך המצב הגיע לידי כך?
השערורייה הפרה את ההסכמה שבשתיקה הקיימת בין שליטי צרפת לנתיניה, שעל פיה בתמורה לכך שהם מתייחסים לעמם בנדיבות וברוחב לב, האזרחים מאפשרים לפוליטיקאים ליהנות ללא ביקורת ממנעמי השלטון, והעיתונות לא פולשת לחיים הפרטיים הצבעוניים של השליטים. הפרשה גם העמידה באור שלילי את החברה הצרפתית הפטריארכלית עצמה, שבה "פיתוי" מתואר לעתים קרובות כ"אמנות", וליחסי מין עם משרתים יש מונח מיוחד בשפה, שנועד להבחין ביניהם לבין יחסי מין עם בני אותו מעמד.
אילו לשטראוס-קהאן היה מפגש עם חדרנית במלון בפריז במקום בניו יורק, רוב הסיכויים שהעולם כלל לא היה יודע על כך. הטענות של טריסטן באנון, העיתונאית והסופרת שטוענה שהותקפה על ידו בשנת 2003, זכו להתעלמות גורפת עד שנאפיסטו דיאלו, החדרנית הניו יורקית, התלוננה.
היום הצרפתים שמים את עצמם על ספת הפסיכואנליטיקאי, ותוהים אם האמונה שלהם באצילות הפיתוי לא הייתה בסך הכל כיסוי לניצול מיני על ידי גברים זקנים ומלוכלכים. התקשורת מצדה נראית נחושה לא להחמיץ אף פרט בדרמה הנפרשת והולכת. העיתונים מלאים בעדויות שנשים צעירות מסרו למשטרה, על הערבים המכניסים שבילו עם שטראוס-קהאן במלונות יוקרה מפריז עד וושינגטון.
באחד הסיפורים שהודלפו, שטראוס-קהאן, שהיה אז ראש קרן המטבע, מתואר כמי שכפה את עצמו בכוח על זונה בשירותים של מועדון פריזאי, אירוע שאחריו המשיך לסוויטה במלון יוקרתי, שם התהוללו כמה זוגות צעירים בעירום ליד בריכת שחייה. נשים הוטסו לוושינגטון לצורכי הנאותיו של האיש, ולעתים הוצגו בפני עובדי קרן המטבע כמזכירות פריזאיות הנמצאות בביקור מקצועי. הנסיעות אורגנו על ידי אנשי עסקים צרפתים, שרצו בחסדיו של האדם שקיוו שיהיה נשיא. האם יש דרך טובה יותר להתחבר מאשר באורגיה המונית?
אנרי לקלר, אחד מעורכי דינו של שט ראוס-קהאן, טוען שללקוח שלו לא היה כלל מושג שהוא מבלה עם זונות משום ש"במסיבות האלה, אתה לא בהכרח לבוש. נראה אותך מבחין בהבדל בין זונה לבין אישה הגונה כששתיהן עירומות". טיעון סביר מבחינה משפטית, שלא בדיוק מסייע לתדמיתו הרעועה ממילא של האיש.
סינקלייר לא אומרת דבר על אמירות מגוחכות אלה, אבל היא בוודאי מלאה געגועים לימים בהם העיתונות ידעה את מקומה. "איבדנו את העשתונות בתקשורת", היא אומרת. "חצינו את הגבול. לא הצלחנו לכונן מחדש את הגבולות בין הפרטי לציבורי. אני מקווה שהם יוצבו מחדש".
לפני 15 שנה, אחרי שסינקלייר ויתרה על הקריירה שלה כמראיינת טלוויזיה, היא עברה לתחום הניהולי בעיתונות. לאחרונה מונתה לראש הסניף הצרפתי של "האפינגטון פוסט". למרות ההסתייגויות המובנות שלה, היא מתעקשת שאתר החדשות שהיא מובילה לא יירתע מסיקור נפילתו של בעלה. המבחן יהיה קשה במיוחד בימים הקרובים.
בחודש שעבר, אחרי יומיים של חקירות צולבות על ידי חוקרי משטרה בליל, נפתח נגדו הליך משפטי חדש בצד השני של האוקיינוס. התיק הפלילי בניו יורק אמנם בוטל, אבל עורכי דינו יצטרכו להופיע בפני שופט כדי להגן עליו בתביעה האזרחית שהגישה דיאלו. בתביעה היא טוענת ששטראוס-קהאן כפה עליה לקיים איתו מין אוראלי. בנוסף, הוא יצטרך להופיע בפני שופטים חוקרים במולדתו ב-28 במרס, באישומים הקשורים לזנות ולשחיתות. האם הוא עלול להגיע - שוב - למעצר?
אין ספק שהמחשבה חלפה במוחה של סינקלייר. בשלב מסוים בראיון היא נזכרת עד כמה הייתה מאושרת בעבודתה, אבל שוללת חזרה לטלוויזיה. "לא טוב לעשות מה שעשית בעבר", היא אומרת. "צריך לדעת איך להתקדם הלאה". אפשר כמעט לשמוע את התשואות של הפמיניסטיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם