פרשנות: הדרום נתן אור אדום למיט רומני
הפסדיו של רומני במיסיסיפי ובאלבמה היו איתות מצד המצביעים שהוא לא מועמד ראוי עבורם. אם לא גינגריץ', זה היה נגמר במפלה קשה
אלבמה ומיסיספי העניקו ניצחון חשוב וגם צירים לריק סנטורום ואת המקום השני לגינגריץ'. הנה המתמטיקה: 34% ו-33% לסנטורום , 29% ו-31% לגינגריץ' (בהתאמה) - כלומר, כ-70 אחוז הצביעו נגד רומני במדינות הללו.
שלושה מכל ארבעה רפובליקנים דרומיים - בדרך כלל שמרנים, לעתים קרובות אוונגליסטים - אינם רואים ברומני מועמד ראוי למפלגתם, אינם בוטחים בו אידיאולוגית וסבורים שהוא מתון מדי, צפוני מדי, הפכפך מדי, פשרן מדי.
הם הצביעו נגדו בהמוניהם ולא בטוח שיצביעו בעדו בהמוניהם בבוא יום הבחירות האמיתי. חצי מבוחרי המדינות הללו קבעו ש"רומני לא מספיק שמרן" בעיניהם. אם לא היו מפצלים את קולותיהם בין סנטורום וגינגריץ', רומני לא היה נוחל הפסד אלא מפלה.
ממילא, סנטורום יכול - וצריך- להתרעם על נוכחותו של גינגריץ' במרוץ. גינגריץ' כבר איננו מועמד שאפשר להסביר בצורה רציונלית: הוא לא יכול לנצח, גם לא להגיע במקום השני. הוא ניצח רק במדינה אחת-המדינה שלו, ג' רג'יה. גם היא אמנם מדינה דרומית, אך אין להשוות בינה לבין המדינות שהצביעו השבוע, מדינות המשתייכות לגוש ה"סופר-דרום", יחד עם דרום קרוליינה.
כל הדרום כמעט שמרני מאוד, ובכל זאת - יש דרום ויש דרום. כמו שכל מועמדי המפלגה הרפובליקנית מתחזים לשמרנים, ובכל זאת, יש שמרנים ויש שמרנים. רומני פחות, גינגריץ' יותר אבל הוא קצת חשוד (יותר מדי מהפכים, יותר מדי מטען אישי). סנטורום הוא בלי ספק השמרן האותנטי מכולם.
הסופר הגדול של מיסיסיפי, ויליאם פוקנר, קבע שבדרום "העבר לעולם איננו מת. הוא אפילו לא עבר". רוחות חדשות מתקשות לנשב בשכונה הזאת, הרגלים ישנים נשחקים לאט. מאלבמה יצא המושל ג' ורג' וואלאס למסעו הפוליטי הארוך נגד שוויון זכויות לשחורים, מסע שנגדע בסופו של דבר בכדורי מתנקש שארב לו במדינת מרילנד בקמפיין המרתק של 1972 (וואלאס לא מת, אך בילה את שארית חייו בכיסא גלגלים).
המפלגה הרפובליקנית נסמכת על הדרום, מוכרחה לזכות בתמיכתו בדרך לבית הלבן. במובן זה, רומני כנראה מרגיש רגוע. גם אם בוחרי המדינות הללו מתקשים לעכל מועמד כמותו, קשה לראות אותן נופלות לידי ברק אובמה בבחירות הכלליות.
במובנים אחרים יש לו סיבה להיות עצבני: שוב התברר שהוא מתקשה לנצח במעוזים הנאמנים של המפלגה. רומני לא יכול לחשוב על אובמה - הוא צריך לחשוב על סנטורום, ועל הצירים שצריך לאסוף, ועל הוועידה שצריך להציל מכאוס.
הפנים כבר נשואות לאילינוי, ההצבעה החשובה הבאה, ב-20 בחודש . זו כבר פעם שלישית שרומני רואה את אותו סרט כמעט בדיוק: היריב מנצח, והוא צריך לקפוץ מעל משוכה במערב התיכון כדי להוכיח את איתנות מעמדו. זה קרה לו במישיגן ובאוהיו, שבשתיהן הוא זכה בניצחונות דחוקים. עכשיו מגיע תורה של אילינוי, המדינה של אובמה. שלא כמו אלבמה ומיסיסיפי, אילינוי היא מדינה שתצביע בהסתברות הקרובה לוודאות עבור הנשיא.
ובכל
בשבועות הקרובים יירשמו עוד ניצחונות לשני הצדדים במדינות כמיזורי, מרילנד, לואיזיאנה, ויסקונסין. שני מועמדים יישארו במרוץ הזה בלי ספק. רומני אמנם עסוק בקטטה הפנימית, אך לא מבטיח שסיכוייו כמועמד ייפגעו.
ב-1976 התחולל קרב דומה וארוך בין רונלד רייגן לג'רלד פורד. ונכון שפורד הפסיד בבחירות לג'ימי קרטר, אך הוא היה מועמד חזק. ב-2008 התחולל קרב דומה וארוך בין אובמה להילרי קלינטון. ואובמה ודאי היה מועמד חזק, וגם ניצח. כך שאין סיבה להניח שקרב פוליטי ארוך בהכרח פוגע במועמד - בכל זאת, עדיין, למרות הכל, כנראה זה יהיה רומני. השאלה היא איך הוא יגיע לקו הסיום: מותש או מוכן?
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם