השופטת דורנר: "העיקר לא לשכוח מה שקרה"
מי שישבה בהרכב השופטים שדן את ג'ון דמיאניוק למוות, אומרת עם מותו כי אין תשובה לשאלה האם הצדק נעשה: "האיש מת וסיימנו עם זה"
לדבריה של דורנר, לא ניתן לתת תשובה מוחלטת לשאלה אם נעשה צדק. "החשוב בהליך הוא שהוא העלה את הנושא לסדר היום", אמרה. "העיקר הוא לא לשכוח את שאירע, לא בירושלים ולא בברלין".
"אנחנו בבית המשפט שמענו את הניצולים, והוא מצדו הכחיש שהיה קשר וטען כי היה שבוי. בסופו של דבר החלטנו את שהחלטנו", סיפרה דורנר על משפט של דמיאניוק.
בסופו של דבר הפך העליון את ההחלטה וזיכה את דמיאניוק מחמת הספק. "אני מכבדת את פסק הדין וגם אני הייתי מקבלת את אותה ההחלטה", אומרת דורנר בהתייחסה לראיות החדשות שהוצגו לשופטי העליון, ובהם עדותו של אחד משומרי המחנה שטען כי לא מדובר באותו אדם. "העדות יצרה את הספק המשפטי וזה יצר ספק באשר לזיהוי".
באשר להליך המשפטי שהתנהל בגרמניה, ציינה השופטת בדימוס כי לא עקבה אחריו ועל כן אינה יכולה להתייחס אליו.
כתב האישום שהוגש נגד ג'ון דמיאניוק היה השני שניתן על פי החוק לעשיית דין בפושעים נאצים ועוזריהם - הראשון הוגש במשפטו של אדולף אייכמן, שהורשע ונתלה. הגשת כתב האישום התאפשרה בעקבות הסגרתו של דמיאניוק מארצות הברית לישראל, והתביעה האשימה אותו כי הוא "איוואן האיום" מטרבלינקה, שומר האס-אס במחנה ההשמדה שהתעלל ביהודים ורצח אותם באכזריות.
ב-16 בפברואר 1987 נפתח משפטו של דמיאניוק בבית המשפט המחוזי בירושלים, מול הרכב שופטים מיוחד שכלל את צבי טל ודליה דורנר ובראשו עמד דב לוין. התובעים בתיק היו פרקליט המדינה יונה בלטמן, שהלך לעולמו בחודש שעבר, הפרקליטים מיכאל שקד, מיכאל הורוביץ ודפנה ביינוול. הסנגורים היו מארק אוקונור, ג'ון גיל ופול צ'ומאק האמריקאים - ויורם שפטל מישראל. התביעה, שהגישה את האישום לפי החוק לעשיית דין בפושעים נאצים ובעוזריהם האשימה את דמיאניוק בפשע נגד העם היהודי, פשע נגד האנושות, פשע נגד בני אדם נרדפים ורצח.
סנגוריו של דמיאניוק טענו כי חלה טעות בזיהוי וכי מרשם איננו "איוואן האיום". קו ההגנה שלהם גרס כי זיהויו על ידי ניצולים שנים רבות לאחר האירועים אינו ודאי ואין לסמוך על כשירות הזיכרון. מעבר לכך, טענו הסנגורים כי התעודה האישית של דמיאניוק מטרווינקי (מסמך טרווינקי) היא מעשה זיוף של ברית המועצות, וכי הוא עצמו לא היה במחנות סוביבור וטרבלינקה. דמיאניוק עצמו, הוסיפו, נשלח בשנת 1944 ממחנה השבויים בחלם לגראץ שבאוסטריה לדיוויזיה אוקראינית, ומשם
בתום משפט מתוקשר, שהתנהל משך למעלה משנה הורשע דמיאניוק ונידון למוות, לאחר שבית המשפט קבע כזהותו כ"איוואן האיום" הוכחה. זאת לאחר שהתביעה סתרה את קו ההגנה באשר לזיופו של מסמך טרווינקי ובאשר לאליבי שהציג דמיאניוק.
בעקבות גזר הדין בבית המשפט המחוזי ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון. התחממות היחסים בין ישראל לברית המועצות בתחילת שנות ה-90 הוביל למציאת עדויות חדשות ממשפט שהתנהל נגד פושע מלחמה אחר במחנה טרבלינקה. עדויות אלה, בהן לא הוזכר כלל דמיאניוק, הובילו את השופטים להטיל ספק בזיהויו - ולמעשה לזיכויו.
ב-29 ביולי 1993 קבע הרכב מורחב של חמישה שופטי העליון ובהם הנשיא דאז מאיר שמגר, המשנה לנשיא מנחם אלון, אהרון ברק, אברהם חלימה ואליעזר גולדברג, שזיהויו של דמיאניוק כ"איוואן האיום" אינו ודאי, ועל כן יש לזכותו מחמת הספק. לצד זאת ציינו כי אין ספק בשקריות גרסתו של דמיאניוק. "תם ולא נשלם", סיימו השופטים את פסק הדין, "השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".
בעקבות הזיכוי, הוגשו מספר עתירות לבג"ץ בדירשה להעמידו לדין באשמת היותו "ואכמן" (שומר) בסוביבור אך אלה נדחו לאור התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה דאז שקבע: "אין זה מאינטרס הציבור לפתוח בהליכים נגד דמיאניוק באישומים חלופיים אם בסופו של דבר אין ביטחון כי לא יזוכה גם בהם. זיכוי נוסף ייצור תחושה של מפולת ואין בידינו כל ביטחון כי זיכוי כזה אינו אפשרי".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם