עד הסבב הבא
הפרגמטיזם של נתניהו וברק בעניין הפלסטיני, שנובע מהתמקדותם באיראנים, מוביל להשלמה עם הגראדים. זה יימשך עד שגוש דן יותקף
חרף החזרה לשגרה בדרום, המונח השגור ביותר בפי כל בעקבות האירועים האחרונים ברצועת עזה נותר "הסבב". ומי שהכי משתמשים במושג הזה הם גורמי הצבא והממשלה. הם מדברים במפורש על "הסבב הנוכחי" ועל כך שב"סבב הבא" צה"ל יגיב חזק יותר. כאן, לדעתי, מצוי הכישלון האסטרטגי הגדול של מדינת ישראל.
במה דברים אמורים? אנחנו לא מכירים בכלל את המושג "סבב" בגבול הצפון מאז מלחמת לבנון השנייה. שם אין סבבים; אוכלוסיית צפון המדינה אינה נתונה בחרדה היומית: מתי יתחיל הסבב החדש, מתי ייפסק שיתוק החיים היומיומי בעקבות סיום "הסבב הנוכחי", ומתי תיפסק "הפסקת האש השברירית" ? זאת משום שמלחמת לבנון השנייה, למרות העובדה שצה"ל נחל בה כישלונות רבים, הניבה הישג אסטרטגי: גבול שקט, הרתעה מתמשכת, נסראללה בבונקר.
נכון שחיזבאללה התעצם מאוד בנשק, אך המכה שהארגון הזה ספג מידי חיל האוויר הישראלי הייתה חזקה דייה כדי לנטרל אותו מכל רצון לחזור על "הסבבים" שהיו לפני מלחמת לבנון השנייה. אולמרט היה אז ראש הממשלה, פרץ שר הביטחון וחלוץ הרמטכ"ל. עוד מעט ימלאו למלחמה הזו שש שנים.
במבצע "עופרת יצוקה", קצת לפני למעלה משלוש שנים, לא הושג שום הישג אסטרטגי. אפילו הישג של סגירת הגבול בין הרצועה למצרים למניעת הברחות נשק לא הושג. שרת החוץ שלנו באותה עת, לבני, השיגה כביכול הסכמה של ארה"ב ומדינות מערב אירופה להילחם בהברחות הנשק.
זה התברר כקשקוש. ההישגים היו טקטיים בלבד: מאות אנשי חמאס הרוגים, מעט הרוגים לצה"ל, הפסקת הירי המאסיבי הרצוף על שדרות לתקופה מוגבלת. "ההישג" האסטרטגי היחיד היה "דוח גולדסטון" המפורסם, שגרם לנו נזק תודעתי בלתי רגיל. המבצע בוזבז, פשוטו כמשמעו, מכיוון שלא היה בו שום
התוצאה היא סבבים של אש. המדיניות של נתניהו-ברק משלימה מראש עם הסבבים הללו, והיא אומרת בערך כך: אנחנו זהירים ושקולים, איננו רוצים להיגרר, אנחנו לא רוצים שיסיטו אותנו מההתמקדות הגדולה באויב האיראני, וישנה מצרים שמוכרחים להתחשב בה; אנחנו צריכים להיות סבלנים ולהבין שבלחימה בטרור אין ניצחונות גדולים.
בקיצור, אנחנו פרגמטיים, ואנו מוכנים שמיליון תושבי הדרום ישלמו על כך מדי פעם בפעם בשיתוק החיים שלהם. זהו מחיר סביר. מדי פעם ניתן להם "תחבושת": הבטחות מילוליות או הצהרות שבפעם הבאה נכה חזק יותר בנבלות בעזה. זאת מדיניות לגיטימית לכאורה, אך לדעתי בסיסה של מדיניות זאת הוא פוליטי במהותו, ולא ביטחוני. וזאת למה? כי ממשלת נתניהו-ברק לא הייתה מוכנה להשלים עם מציאות של "סבבי" ירי על תל אביב ושיתוק החיים בה מפעם לפעם.
פשוט כך ואם תופעת "הסבב" היא הדבר האסטרטגי הבולט באירועים סביב רצועת עזה, הרי ישנו דבר אסטרטגי שבולט דווקא בגלל היעדרו. האם מישהו שמע על אבו מאזן, למעט הגינוי שהשמיע על "התקפות ישראל" ? הרי לכאורה הוא ראש הרשות הפלסטינית, מי שכביכול מייצג את הפלסטינים וטוען שכל הסיפור שלו עם חמאס הוא עניין פנימי של הרשות, והם כבר מאוחדים - ועדיין, האם מישהו בכלל ספר אותו ב"סבב" הנוכחי? ובסבבים הקודמים? האם הוא איזשהו פרטנר להפסקת אש? ודאי שלא.
אז שאלת תם: על סמך מה יכול אבו מאזן להוות פרטנר למו"מ "אמיתי ורציני" על הסדר בין הפלסטינים לישראל? על בסיס העובדה שהוא מגיש כנאפה לידידיו הישראלים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם