זה מתחיל עם הילדים: חינוך ירוק - לא רק למיחזור
חינוך סביבתי ראוי להיות חלק מהשיח הציבורי, לשמש חלק מהותי בחינוך האזרחי המעודד מעורבות, אחריות ותודעה ובסיס לשינוי חברתי
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
תרבות הצריכה של היום הנה בלתי נתפסת. אנשים פשוט לא מודעים לכמות הדברים המיותרים בחיים שלהם. אנו רוכשים מוצרים מסוימים בשביל למתג את עצמנו בסטטוס מסוים, צורכים ממניעים רגשיים, וכתוצאה מכך רוכשים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים - רק כי יש מבצע או כי אני חייב לפצות את עצמי על היום הרע שעברתי. כמה פעמים יצא לכם לרכוש בגד שנשאר בארון אחרי פעם\פעמיים שלבשתם אותו? כמה פעמים קניתם צעצוע לילד שכבר מוצף בצעצועים רק כי לא הייתם איתו מספיק השבוע? ולמה חברות האופנה צריכות להשיק 4 קולקציות בעונה במקום 2 כפי שהיה בעבר?
כיום התפתחה גישה חדשה של "השתמש וזרוק" ומה שהיה לו ערך עד אתמול הופך להיות פסולת. אם בעבר חיינו בעולם של משאבי טבע רבים ומוצרי צריכה מעטים, כיום אנו חיים בעידן של צריכה בלתי מרוסנת המבוססת של מוצרים זולים, שמיוצרים מכוח עבודה זול בעולם השלישי. מעבר לכך, התעשייה העצומה, העומדת מאחורי מנגנוני צריכה אלו, עושה אין ספור מניפולציות בכדי למנוע מאתנו בחירה צרכנית נבונה, בה נוכל לבחור מוצר או שירות שבכלל תהליכי הייצור שלו מיושמים עקרונות של צדק סביבתי, הגינות חברתית ומניעת פגיעה מיותרת במשאבי וערכי טבע.
על מנת לשנות את פני הדברים יש להפוך את החינוך הסביבתי לחלק אינטגראלי מהשיח הציבורי. כבר שנים רבות שהחינוך הסביבתי פורץ את גבולות שמירת הטבע והסביבה ואיננו עוסק רק בשמירה על ניקיון ואיסוף בקבוקים למיחזור. אזרחות טובה, סוגיות כלכליות ופוליטיות וצדק סביבתי-חברתי, נעשו מרכזיים בחינוך הסביבתי וכוללים פיתוח אחריות ומעורבות בסוגיות של סביבה-חברה ותודעה פוליטית, בתיאוריה ובפרקטיקה.
מיצוב החינוך הסביבתי בתודעה הישראלית מהווה אתגר רציני במיוחד, שכן השיח הציבורי במדינת ישראל מתמקד ברובו בביטחון ובכלכלה. לעומתם השיח הסביבתי נתפס כאליטסטי, כמנוכר ומרוחק מעט, ככזה שלא עוסק בכאן ועכשיו - הרי הוא כביכול מדבר על עולם טוב יותר לדורות הבאים.
אולם האם אנחנו צריכים להשלים עם המצב? האם יוקר המחייה והמצב הביטחוני צריכים לדחוק לשוליים נושאים חשובים כמו זה שמידי שנה מתים בגוש דן בלבד יותר מ- 1,000 איש כתוצאה מזיהום האוויר הגבוה? או להשלים עם העובדה שמפעלים כימיים אינם משתמשים, בגלל שיקולים
אפילו במחאת הקיץ מקומו של השיח הסביבתי לא נשמע מספיק - למרות הקשר ההדוק הקיים בין חברה וסביבה. יש לזכור כי אוכלוסיות מוחלשות הן הנפגעות ביותר ממפגעים סביבתיים - באזור מגוריהן ובמקומות העבודה. הן אלו שמשלמות פעמים רבות את המחיר מאחורי הקלעים של הצרכנות העיוורת (הם אלו שלרוב סופגים את החצנת העלויות הסביבתיות שהמערכת הכלכלית מעודדת) ולרוב יש להן פחות גישה לריאות ירוקות וערכי טבע נוספים. מהצד השני, אוכלוסיות חזקות הן צרכניות כבדות יותר ולכן חלקן באחריות לדלדול משאבים ולזיהום סביבתי (למשל פליטות גזי חממה) גדול יותר, ולהן קל יותר להתרחק מזיהומים אלו או להפעיל כוח פוליטי על המדינה לשינוי המצב לטובתן.
אז מה אפשר לעשות? כמו בתחומים אחרים – הכל מתחיל בחינוך מגיל צעיר, כבר מגיל הגן. יש לא מעט גנים שאני מכירה שמעודדים מיחזור, איסוף גרוטאות, צביעתם ושימוש בהם למטרות אחרות – כמו צמיג שהפך לאדנית בחצר הגן. הם מעודדים חוויות שיתופיות לעומת תחרותיות, וחיבור רגשי למקום ולערכי טבע. כל אלה ופעילויות רבות אחרות יכולים ליצור קשר בין הילד ובין הסביבה הפיזית והאנושית.
חינוך מגיל צעיר עשוי להוביל לפיתוח עמדות וערכים חיוביים כלפי הסביבה וכמובן לידע ומודעות רבה יותר לסביבה. לא מעט פעמים שמעתי ילדים האומרים להורים – אסור לבזבז מים תוך סגירה מיידית של הברז.
השלב הבא יהיה ביטוי העמדות החיוביות שלנו על ידי התנהגות. שלא רק נבין ונדע אלא שגם נפעל בנושא – שנעבור לתחבורה ציבורית בגלל זיהום האוויר הגבוה של רכבים, שנחסוך במים, שלא נשתמש בכלים חד פעמיים, שנשפץ במקום לקנות חדש. כך גם נחסוך בכסף ונתמודד עם יוקר המחייה. במעבר לדברים אלו, נבין שה"סביבה" שלנו, אינה רק "ירוק" ו"ערכי טבע". היא גם החברה בה אנו יושבים, והתרבות אותה אנו מעצבים.
חינוך סביבתי, אם כך, הנו פיתוח ידע, עמדות, ערכים הומניסטים, התנהגות ידידותית כלפי הסביבה ומעורבות חברתית ליצירת חברה טובה יותר. כל אלו ראוי להם להיות במרכז העשייה החינוכית. הבנת הקשר בין סביבה לחברה ופוליטיקה תעזור לנו לשנות את המציאות ולהיאבק כנגד בנייה על שטחים פתוחים ששיכים לכולנו (כפי שהיה במאבק המוצלח כנגד בנייה בחוף פלמחים), כנגד זיהום האוויר ושאר מפגעים סביבתיים ועוולות חברתיות. חינוך סביבתי יכול וראוי להיות חלק מהשיח הציבורי, לשמש חלק מהותי בחינוך האזרחי המעודד מעורבות, אחריות ותודעה ולהוות בסיס לשינוי חברתי.
הכותבת, ד"ר אילנה אבישר, היא ראש המסלול לחינוך סביבתי במכללת סמינר הקיבוצים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם