בן המקום: מה מפחיד את בן כספית?
בן כספית מודאג ממה שקורה בלשכת רה"מ, מהיחסים בין נתניהו לברק ומההשתלטות המדינה על התקשורת.בראיון מיוחד הוא מדבר על הכל
"לעומת זאת, בוא ניקח את ליברמן: הוא מחרחר מדנים, פרובוקטור, ונכון, יש לו התבטאויות שיכולות להתפרש כגזעניות. אבל אני מוכן ללחוץ על כפתור ההצרחה הזה, כי ליברמן איש יותר אמין, הוא מנהל מצוין, הוא יודע לעמוד בלחץ, והוא הרבה יותר פרגמטי ממה שנדמה. אני עדיין מקווה שביום שהוא יגיע למקום עם המפתחות, הוא יהיה ליברמן אחר.
"מכיוון שאני יודע שנתניהו זה אדם שלא מסוגל לקבל החלטה, מפוחד, כמעט מעורער, שנתון למרותה המוחלטת של רעייתו, ולידו יושב ברק - האדם הכי ציני, הכי מתוחכם, הכי קר מזג והכי מסוכן שאפשר להעלות על הדעת - אז השילוב הזה מבחינתי יותר מסוכן מליברמן. ושוב", הוא מדגיש, "לו הייתי היחיד שחושב כך, אולי הייתי שומר את המחשבה הזו לעצמי. אבל אני לא היחיד. אמרתי לך כבר, כמעט כל מי שהיה שם חושב כך".
כספית, מבכירי הפרשנים בעיתונות הישראלית כיום, ואולי העיתונאי המזוהה ביותר עם "מעריב", הפך לאחד העיתונאים המזוהים ביותר עם ביקורתו החריפה והעקבית על נתניהו - וזאת למרות שהוא בעצמו בא מבית ליכודניקי, בן לאב שהיה עד לפני חודש חבר מרכז הליכוד, "וגם אני", מגלה כספית, "הייתי פעיל מפלגה מסור בסניף הליכוד בחולון, וניהלתי עבור הליכוד את ימי הבחירות במשך ארבע מערכות בחירות בחולון בצעירותי, כולל נער צמתים ופלאיירים במהפך 1977.
"זה לא רק שהייתי פעיל במפלגה, הצבעתי ליכוד יותר פעמים בחיי משהצבעתי לכל מפלגה אחרת, ואבא שלי תומך נלהב של נתניהו. הוא היה שולח לביבי המון מקאמות ומכתבים, ואחרי מאמרים
"הגיעו הדברים לידי כך שפעם בלשכת נתניהו - ואני כמעט בטוח שזה היה נתן אשל, כי זה מתאים לרמתו - שקלו לתת את אחד המכתבים של אבא שלי ולפרסם אותו ב'ישראל היום'.
" אני לא מתבייש בחלק הזה של הביוגרפיה שלי, אלא גאה בו. כשאני מקבל מיילים נזעמים מקוראים על יחסי לנתניהו, בתשובה הסטנדרטית שלי, דבר ראשון, סעיף מספר אחת זה:'אני, בן כספית, הייתי פעיל נלהב בליכוד בחולון, ואבא שלי חבר מרכז'".
אז יש לך משהו אישי נגדו? מה קורה שם? אתה מוכרח להודות שזה נראה עקבי מאוד, כמעט אובססיבי, הקמפיין שלך נגד ראש הממשלה.
"קודם כל, בוא לא נשכח, נתניהו הוא זה שהכריז עלי מלחמת שמד - ולא ביוזמתו, אגב. לי אין שום דבר אישי נגדו. אני חושב שנתניהו, וגם כתבתי את זה לא פעם, הוא אדם ברוך כישרונות, והוא ציוני ופטריוט. ביבי הוא ישראלי שעתיד העם היהודי חשוב לו.
"אבל דעתי על נתניהו לא שונה בהרבה מדעתו של אביו של נתניהו. האבא הזה אמר יותר מפעם אחת שבנו לא מתאים להיות מספר אחת, שיש לו בעיה עם האנשים שהוא מביא, וגם עם הנשים שהוא בוחר. נתניהו הוא סך כל פחדיו. זה אדם שמונע מהפאניקה התורנית שכל פעם מקננת בו.
"אגב, שלא יהיה ספק: למרות היחסים בינינו, ולמרות שכבר שנתיים וחצי לא דיברנו, אני יודע שנתניהו מעריך אותי. אני יודע את זה לא מפי השמועה; הוא גם אמר לי את זה. ב-2006 הוא עשה איתי סדרה ארוכה של פגישות בדירת מסתור, ששרה לא תגלה, וזו הייתה התקופה שהוא קיבל 12 מנדטים ואני הייתי אחד הבודדים שעוד אמר וכתב עליו פה ושם מילה טובה. אז אין כאן סיפור של אהבה או שנאה.
"וגם ב-2008, אחרי הפריימריז הראשונים בקדימה, כשכתבתי שציפי לבני גנבה לשאול מופז את המפלגה, הוא אמר לדובר שלו שאני עיתונאי הגון ותואמה לנו עוד פגישה. הוא היה אז ראש האופוזיציה, ונפגשנו במסעדה בתל אביב, ולמרבה הצער הגברת נתניהו גילתה את דבר קיומה של הפגישה בזמן אמיתי, ופרצה מהומה אדירה, שטרם שככה עד היום. אני יודע שזה בלתי נתפס, העניין הזה, אבל זו האמת היחידה".
מה יש לה נגדך?
"אני חושב שמאז שיצא הספר שלי על ביבי ב-1997 (" הדרך אל הכוח", עם אילן כפיר-ש"ג), שיש בו כל מיני פרטים שקשורים למה שקרה אז בפרשת רות בר ולתיווך של יעקב נאמן בפיוס ביניהם - שאגב, זה פרטים שלא אני הבאתי לספר, אבל לא משנה - אז היא החליטה לסמן אותי כסוג של דמון".
ובכל זאת, יש אנשים שחושבים שאתה כל כך שונא את נתניהו, שגם אם הוא יביא שלום וימצא תרופה לסרטן ולאיידס ובתקופת כהונתו ישראל תזכה במונדיאל, עדיין תמצא משהו שלילי לכתוב עליו.
"אני לא שונא את נתניהו. אני קצת מרחם עליו, הרי בסוף לא קל לו. אני לא מונע משנאת איש זה או אחר, אלא מאהבה גדולה למקום הזה. שמע, אני גם מחכה עדיין שמישהו יבוא ויגיד לי מה כתבתי שאינו נכון. הרי מי שקורא את העיתון שלנו קיבל את כל ההתרעות על לשכת נתניהו מזמן, עוד בשלב שביבי עסק בהקמתה.
"כתבתי על נתן אשל, כתבתי על עוזי ארד, ספרים שלמים כתבתי על שניהם, והזהרתי שזה ייגמר בבכי. ואיך זה נגמר? התברר שהכל נכון. שכל מה שאנחנו צועקים כבר שנים, פשוט נכון. ואתה יודע מה, זה בכלל לא ביבי. הרי לא הוא באמת קובע. הרי נתן אשל לא באמת עבד בשבילו; אלא בשבילה, בשביל שרה. זה נראה לך הגיוני?
"וכל בן אדם שהיה שם, אין יוצא מהכלל אחד שיוצא משם ולא אומר, חבר'ה, אני מזועזע, זה לא יכול להיות. אז צריך שיהיה מישהו שיגיד את הדברים האלה. בלי להתחשב בקשרים שנחתכים ובגשרים שנשרפים ובמקורות שבורחים, ובעובדה שהשלטון דורסני ומנסה לפגוע בכך בכל דרך.
"אני אמשיך להגיד את זה. ככה אני בנוי. ככה אמא שלי, שנפטרה לפני חודש, חינכה אותי. הרי הכי קל להיצמד לפטמות האינפורמציה של השלטון ולשכשך בנחת במדמנה. תאמין לי שזה כיף. אבל לא בשביל זה אנחנו כאן.
"כן, לפעמים זה נראה כמו אובססיה. ועדיין, המציאות במדינת ישראל של נתניהו חזקה יותר מהדמיון. כשאתה רואה מה קרה עכשיו בפרשת אשל, כשאתה רואה איך ראש ממשלה משבח את המטרידן ומפטר את אלה שהתלוננו עליו, ומתעקש לעשות את זה בטלוויזיה כדי שיהיה בבית מי שיראה.
"כשאתה רואה שעוזי ארד מספר ב'ידיעות' שגברת נתניהו מתנפלת עליו וקוראת לו מלשן, על זה שהוא הלך למבקר המדינה, ואצל נתניהו - כמו שעוזי ארד אומר - תרבות השקר שולטת שם. אז תגיד, מה אתה רוצה ממני? איזה אובססיבי? ואני עוד מצנזר את עצמי. באמת. אני לא אשם שיש לי את האינפורמציה, אני עובד עליה קשה. ואני לא היחיד".
הסיבה שהראיון הזה מתקיים היא סדרה דוקומנטרית שכספית אחראי לה, שעניינה קונספירציות ותאוריות קונספירציה. הסיבה שהראיון הזה מתקיים ב"סופשבוע" היא כי בן כספית הוא עיתונאי ב"מעריב" וכי האיבה הקיימת בין כלי התקשורת הכתובים לבין עצמם הופכת ראיון עם עיתונאי בכיר כמותו לאפשרית רק בין עמודי העיתון שלו. כספית הוא מרואיין מרתק ומסקרן.
התובנות שלו, לצד חלק מהסיפורים שהוא מפזר ביד קלה, הופכים כל שיחה עמו למאלפת, אבל החוק הבלתי כתוב בין העיתונים אומר שאין הם מקדמים עיתונאים מכלי תקשורת (כתובה) מתחרים. למה? ככה.
על מנת שהשיחה הזאת לא תיהפך לווריאציה מדוברת על מאמריו של כספית, שמשאיר מאחוריו מאות אלפי מילים כתובות, ניסיתי להחליף מקומות עם הקורא ולהקשות על כספית בשאלות שמעלים קוראים בתגובותיהם וגם להיות פרקליטו של השטן במקומות שבהם עמדותי מתנגשות עם שלו-ואלה אינם מעטים.
בן 52, נשוי להילה, ואב לשלושה: איתי (17) אלונה (4) ואביגיל (שנה וחצי). גדל בחולון בבית צנוע ("לא סבלנו חרפת רעב ולא היינו עניים, אבל כן הלכתי כל הילדות שלי בבגדים שאמא שלי תפרה לי"), חבר ילדות של עמנואל רוזן ("בשביעית בתיכון החליטו שעמנואל רוזן ובן כספית לא יכולים להמשיך ללמוד, כי הם פוגעים באווירה הלימודית בבית הספר");
מראשוני מפקדי טנק המרכבה בשירות הצבאי, בעל תואר במשפטים ("יושב מולך זקן הסטודנטים ever בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב"), עבד כחוקר פרטי אחרי השירות הצבאי ("חיפשתי עניין בחיים"), והתחיל את הקריירה שלו בעיתונות ככתב ספורט.
27 שנים אחרי כן כספית הוא העיתונאי היציב ביותר בעיתונות - אפילו הקולגות שלו, בהם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", אמנון אברמוביץ' בערוץ 2 או רביב דרוקר בערוץ 10 - לא יכולים להתפאר ביציבות של כמעט שלושה עשורים באותו מקום עבודה.
אבל כספית מביט על מקצוע העיתונות ועל המצב במדינה ומודה שהוא מפחד. מפחד שיסגרו לו את העיתון, מפחד שיסגרו את הדמוקרטיה. "מפחד פחד מוות", הוא מודה.
ממה אתה מפחד?
"מצד אחד, אני איש רגוע וקול ופורח במצבי לחץ, לא נכנס ללחץ מכלום. במלחמת לבנון השנייה נפלה רקטה 20 מטר מאיפה שישנתי, בצימר של פיני בכפר לימן, התעוררתי, שמעתי את הרקטה, והמשכתי לישון. הייתי עייף. אני חרדתי רק בנושאי פרנסה. וזה מהבית.
"אני זוכר איך אמא שלי הייתה נאבקת שאבא שלי יגדיל לה את ההקצבה מ-80 ל-90 לירות לשבוע - שהיה מספיק, אתה יודע, בדיוק בשביל פרוסת פסטרמה אחת לילד לפעם ביומיים, ויש לי את החרדתיות הזאת. זה כנראה צרוב בי לנצח.
"אז אני מפחד, כן. שבסוף כן יצליחו לסגור לי פה ולסגור לי שם. שמע, עוצמתם של המו"לים בישראל נשחקה מאוד בעשור האחרון. בוא נעבור אחד אחד. פרשת בר און-חברון, שחשפה אילה חסון בערוץ הראשון לפני 15 שנה נגד ראש ממשלה מכהן, לא תפורסם בערוץ הראשון היום.
"תנסה למצוא היום ביקורת בערוץ הראשון על ראש הממשלה, או על שר הביטחון. לא תצליח. כולם שם נבעטו, נרמסו, סורסו, אפילו את מגישי'מבט', שמזוהים עם מוטי שקלאר המסכן, רוצים להעיף. בקול ישראל הולך וקורה אותו דבר. החליפו את הכתבים, עשו פרישמיש, זרקו את ירון דקל עד גלי צה"ל - הקריבו את גלי צה"ל כדי להציל את השעתיים הכי חשובות בקול ישראל".
אתה חושב? כן? שזה המהלך?
"חד משמעית. בקול ישראל היו שתי תוכניות ביקורתיות שנשכו פה ושם את הממסד: קרן נויבך בשמונה בבוקר, ירון דקל בעשר. הם התחילו בניסיון להעיף את קרן נויבך והם לא הצליחו, אז הם אמרו לעצמם, שאם את קרן הם לא מצליחים להזיז, את ירון, שהוא ותיק וחזק ומוכר ממנה, חבל על המאמץ.
"הם ניסו להצר את צעדיו ואת החופש המערכתי שלו, והוא נלחם והמשיך לשדר באומץ ובמקצועיות, אז כאן בא לדעתי אהוד ברק ונתן שירות לנתניהו ומינה אותו למפקד גלי צה"ל. עכשיו יש על ירון אחריות לגורל התחנה שבה הוא נולד, ויש לו אינספור בעיות ניהוליות וקיומיות, לשדר הוא לא ישדר, וכל הזמן יהיו לו איומים קיומיים וסכנות סגירה, בדיוק כמו בערוץ הראשון, וכולם יהיו מרוצים. וזה צריך להטריד אותנו מאוד.
"עכשיו בוא נעבור למו"לים העצמאיים. 'ידיעות אחרונות', עם כל העוצמה של המותג הזה, נמצא היום תחת איום חמור מאוד - לדעתי לא חוקי - של טייקון זר (שלדון אדלסון, מו"ל "ישראל היום" - ש"ג), שלא רק בא לתת לנתניהו פתחון פה ועיתונות משפחתית מטעם, אלא הוא בא לחסל את כל היריבים.
"הם הולכים למוקדי המנויים של 'ידיעות' ו' מעריב' ומחלקים שם עיתונים חינם, הם שמים שם בתיבות, זה לא יומיים וזה לא שבועיים וזה לא שנתיים. זה מיליארדר שיש לו אורך נשימה נצחי, כיסים אינסופיים. בשבילו מאה מיליון דולר זה כמו בשבילך מאה שקל.
"בסוף, כשאתה עובר למצב של מלחמת הישרדות, הקשב שלך לנושאים האחרים נחלש. על המצב של 'מעריב' אני ואתה לא צריכים לדבר בכתבה הזאת, ו'הארץ' לא במצב יותר טוב. כך שכולנו, ברמה זו או אחרת, מפחדים. וזה מגיע גם לזכייני הטלוויזיה, הרי את ערוץ 10 הם הורידו על הברכיים כבר מזמן. ומה נשאר?".
אתה מפחד כשאתה כותב?
"תראה, בוא נבדוק עובדות. בקול ישראל כבר לא מעלים אותי לשידור. גם בגלי צה"ל, הכפופה למשרד הביטחון, כמעט שלא. את החינוכית ניסו לסגור לי בפרצוף. אז כן, אני פוחד. פחד מוות אני פוחד. ויותר מזה שאני פוחד, אני מצנזר את עצמי כל הזמן. אני לא מה שהייתי".
אתה אומר דברים מאוד מאוד מדאיגים.
"אני מודאג".
אתה בעצם אומר שאתה לא ממלא את תפקידך נאמנה.
"נכון. כי אני לא ממלא את תפקידי במאה אחוז, אני מפעיל על עצמי מנגנוני ריסון עצמיים שנובעים מפחד בלתי מודע. זו האמת העצובה".
אז הם הצליחו להגיע אליך.
"כן. אבל הם לא ניצחו, כי אני פה. הקרב הזה עוד לא הוכרע. הם לא הרגו אותי. עדיין. ואתה יודע מה, בסוף, נדמה לי, תהיה מדינת ישראל גם אחרי נתניהו. כמו שהייתה לפניו. זה יקרה מתישהו. אולי במאה הזו, אולי עוד מאה, אבל תהיה. אבל כן, אני פוחד, כי כששלטון מנסה לפגוע לך בפרנסה, זה מעורר תהיות ומחשבות נוגות, וכן, הם הגיעו אלי, והצליחו להפחיד אותי, ולמרות שלא ברחתי אני כן חושב פעמיים על מה שאני כותב".
היה סיפור כלשהו שנמנעת מלפרסם בגלל זה?
"זה לא עניין של סיפור ספציפי. זה גם עניין של טון, זה גם עניין של אינטנסיביות, וזה גם באווירה של העיתון. אני מרגיש שיש פחות רצון לסיפורים האלה. תשמע, אתה יודע מי היה ראש אגף החדשות שחגג בקדנציה הראשונה של ביבי על סיפורי שרה נתניהו וצהל והדפיס אותם בכותרות הראשיות, למרות שהוא ימני? עמוס רגב (בעבר ראש אגף החדשות ב"מעריב" וכיום עורך "ישראל היום" - ש"ג). היום זה לא יקרה כמובן.
"עמוס רגב המקורי הלך בכלל לעבוד בצד השני, מכר את נשמתו לשטן, וכותב היום את מאמרי המערכת של ביבי, כמו ב' אל-אהרם' של מובארק. אבל היום כל ראש אגף חדשות בכל כלי תקשורת שואל את עצמו שבע פעמים, מה אני צריך את הצרה הזו? פעם חיפשו את הסיפורים האלה, היום מנסים להתחמק מהם.
"אני אתן לך דוגמה: בשנתיים-שלוש הקרובות, זכייני ערוץ 2 נמצאים בסוג של מאבק ואי ודאות, הם צריכים לעבור מזיכיונות לרשיונות, אז הם צריכים את הרגולטור. וכך אתה רואה איך מצניעים ומפרסמים בקושי את הסיפור הלא ייאמן על השיחה בין אובמה לסרקוזי, כששניהם מכנים את ביבי בתואר'שקרן', וכך אתה רואה את הגמגום הכללי ואת חוסר הביטחון, ואתה מבין שהחופש תחת איום ושאנחנו ממש לא מה שהיינו פעם.
"ועדיין, אלה רק בקיעים ראשונים, ועדיין חדשות ערוץ 2, בהנהגתו של אבי וייס, היא סוג של מגדלור, כי אני כן מזהה שם חוט שדרה. אבל אתה יודע, זה משלטים שנופלים אחד אחרי השני".
ופעם זה לא היה? פעם הרגשת חופש מוחלט לכתוב מה שאתה רוצה?
"חופש טוטאלי. בכל מקום שבו הייתי. אני ב'מעריב' כל השנים, אבל גם כשדיברתי בגלי צה"ל, שזו תחנה צבאית, אפשר היה לדבר ולהגיד הכל, נגד או בעד הכל. אני זוכר שבפאנל הפרשנים שלנו עמנואל רוזן ועקיבא אלדר היו תוקפים שם את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון, אני בדרך כלל הייתי מגן עליהם, וחופש הביטוי היה מוחלט. תגיד לי, זה אפשרי היום? ".
איפה נקודת השבר? יש לך נקודה שאתה מסמן, שאתה אומר, שם זה קרה?
"החיבור בין נתניהו לברק, זה החיבור ההרסני של ישראל. הם מעניקים אחד לשני את התחושה האולטימטיבית שמותר להם הכל. שהם בלתי מנוצחים. שכל השאר גמדים. וזה מסוכן".
כספית מדבר על החיבור בין ברק לנתניהו, כמו שנתניהו מדבר על האיום האיראני. "ביבי הוא משיחי", כספית מסביר, "הוא מאמין בכל נשמתו והווייתו, עד אחרונת המולקולות שלו, שהוא, לא יודע איך תקרא לזה, דוד המלך. הוא לא ציני בכלל. הציני בחבורה הזו זה ברק. המזל הוא שביבי פחדן. המסוכן הוא, שברק נמצא לידו, והוא אמיץ. השילוב ביניהם מייצר את הבעיה.
"למה כולם שם כל כך מפחדים - כל אלה שהיו שם בתוך החדר, כל המאיר דגנים? כי הם טוענים שהשילוב בין המשיחיות של נתניהו לציניות של ברק יכול לייצר את האסון. למה? אצל ברק, יש אנשים שנשבעים ששמעו אותו ו/או את אנשיו אומרים במפורש, שהדבר היחיד שמחזיר את אהוד להיות רלוונטי ולהיתכנות פוליטית זה או תהליך מדיני משמעותי - שלא יהיה, הוא ניסה ולא הצליח - או אירוע צבאי משמעותי מאוד לפני הבחירות.
"עכשיו, כשברק היה שר ביטחון אצל אולמרט, היה צריך לשכנע אותו ארוכות כדי לגרור אותו פעם בהרבה מאוד זמן לדיון בנושא האיראני אצל הרמטכ"ל. אני אומר לך את זה באחריות. איך שהגיע ביבי, ביום הראשון בתפקיד הוא בא לרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, קיבל פרזנטציה על העניין האיראני, נדלקו לו העיניים כמו שתי מנורות, הוא בא לשעתיים ונשאר יומיים וראה את הדבר הזה והתרומם מאושר קילומטר באוויר.
"ברק זיהה את זה - ומאז הוא רוכב על זה. הוא הבין את הפטיש של ביבי ויודע שהוא הלגיטימציה היחידה של ביבי. הוא פשוט הוציא את ביבי לסיבוב איראני, העיקר שבינתיים הוא שר הביטחון".
בשביל מה ברק כל כך חיוני לנתניהו בנושא האיראני?
"כי אם דגן מתנגד וראש המוסד הנוכחי מתנגד, וראש אמ"ן הנוכחי מתנגד, ומפקד חיל האוויר מתנגד, והרמטכ"ל מתנגד, נתניהו לא יכול לעשות את זה לבד, הוא חייב לגיטימציה, וכאן בא לו האביר על הסוס הלבן, החייל מספר אחת, אהוד ברק, כמתנה משמים. ברק מביא איתו, באותו גוף קטן ומניפולטיבי, לגיטימציה של ראש ממשלה לשעבר, שר ביטחון לשעבר ורמטכ"ל לשעבר.
"אז נוצרה שם כזו אחווה, שזה בעצם היום הקיום הפוליטי של ברק. אתה רואה את'עצמאות' נערכת לבחירות? לא. השאלה היא האם רמת הטירוף היא כזו שהוא יבעיר את המזרח התיכון כדי לחזור להיות גורם בפוליטיקה הישראלית, או שהוא ציני, אבל לא מטורף ומגלומן עד כדי כך? אז בוא נחכה ונראה מה יהיה עם זה. זו הסיטואציה. אגב, איראן גרעינית זה לא סוף מדינת ישראל".
אני יותר ממסכים איתך.
"אני מבטיח לך שהשמש תזרח וכדור הארץ ימשיך להתחמם. יהיה יותר קשה ויהיה בעייתי, ויצטרכו להתרגל לזה, ואני חושב שצריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, וכשנגיע למצב של החרב על הצוואר אז צריך גם לפעול צבאית, אבל מה שלא צריך זה להלך עלינו אימים.
"תשמע, לזכותו של ביבי יאמר שבכישרון רב מאוד הוא הצליח לזרוק לקיבינימט את הנושא הפלסטיני מסדר היום של העולם, ובכישרון רב מאוד הצליח להעלות חזק מאוד את הנושא האיראני. בכל העולם זה מקום ראשון, ובארצות הברית זה מתחרה רק עם המצב הכלכלי והבחירות. ביבי מנסה להלך אימים, כמו שעליו מהלכים אימים, והוא רוצה שכולנו נהיה בפאניקה שלו.
"אז אני לא בפאניקה, אבל מצד שני התפקיד שלי זה להזהיר שאם תהליך קבלת ההחלטות בנושאים הגורליים העומדים לפתחנו כבר בקיץ הקרוב, דומה במשהו לתהליך קבלת ההחלטות בכל שאר הנושאים שראינו מתפוצצים בגיחוך נוראי לנגד עינינו בארבע השנים האחרונות, אנחנו בצרה.
"אז אחרי 27 שנים, מהיכרותי העמוקה והמלומדת של איך העסק הזה מתנהל ולאן הוא הולך, היום אני חש תחושת שליחות מסוימת. אני היום במצב שיש לי אופציות גם מחוץ למקצוע הקורס שלנו. אבל אני בשום פנים ואופן לא רוצה לעזוב.
"לתקשורת יש עדיין את המאסה הקריטית להחזיר מלחמה והיא מצליחה לסכל חלק מהמזימות. כך, בינתיים, נמנעה סגירת ערוץ 10 כדי לפגוע ברביב דרוקר - וזה אמיתי, זו לא בדיה וזו לא הזיה - גם היא נמנעה בינתיים.
"שמע, אטילה ההוני היה כובש כפרים במערב אירופה בצורה הרבה יותר אנושית ממה שעשו כאן בערוצים ממלכתיים, אני מקבל עשרות טלפונים מבפנים, בגלי צה"ל נאלצתי לפני שבועיים לטרוק טלפון באמצע שידור, כי לא נתנו לי להשלים משפט על אהוד ברק. תוסיף לזה את העובדה שיש עיתון מודפס, שנדחף חינם לבתי הקוראים עם המשנה הסדורה מבית ראש הממשלה מדי בוקר, ותבין את מצבנו".
בוא נשחק במשחק היפותטי. נאמר שמגיעה ההצעה, לא היום, מתישהו, לרוץ לפוליטיקה, להתמודד ברשימה שאתה מזדהה עם הערכים שלה ועם האדם שעומד בראשה. אתה שוקל את זה בכלל?
"אני שוקל ומסרב".
שוקל ומסרב?
"כן, כי בכל עיתונאי שמסקר את הפוליטיקאים תמיד קיים החיידק הזה, קטנצ'יק, שמקנן ואומר, 'וואללה, אולי פעם אני אכנס לתוך החדר'. אבל זה לא רק לעבור לפוליטיקה, זה גם העיתונאים שהפכו לדוברים, אבל לא דוברים, סתם דוברים. אתה יודע, מישהו שהופך, כמו אלי קמיר, שהיה כתב מדיני, ופתאום הוא יועץ תקשורת של שר ביטחון, שנכנס לקודש הקודשים של המערכת הביטחונית, למערת אלאדין של הסודות, וזה מקנן בכל אחד. אבל שיהיה ברור, זה לא על השולחן שלי, וזה לא על סדר היום שלי, ומה שחסר לי עכשיו זה רק איזה 'חוק כספית'".
אתה לא מרגיש שזה מחליש קצת את מעמד העיתונאי, או יותר נכון, את האמון של הציבור בעיתונאי כשהציבור אומר, הנה אורי אורבך, שהיה פובליציסט רציני ב'ידיעות אחרונות', או שלי יחימוביץ' שהייתה, באמת, עיתונאית משכמה ומעלה. אתה אומר לעצמך, רגע, אולי הם בכלל עושים סיבוב על העיתונות כדי להיכנס לפוליטיקה? הם משתמשים בכיסא שיש להם או במיקרופון שיש להם או במה שיש להם, כדי...
" לא, הטענה שלך לא מחזיקה מים. בוא נהיה רציניים. אל"ף, אף אחד מהם לא הסתיר את אמונותיו. אורי אורבך כתב את משנתו הנוכחית ב'ידיעות אחרונות', וכשהייתה בפניו ההזדמנות, אז הוא הלך, ועכשיו הוא עושה את זה כשליח ציבור. אגב, גם עיתונאי זה סוג של שליח ציבור. שנית, מה זאת אומרת עשו סיבוב? רוב העיתונאים הבכירים שנכנסו לפוליטיקה הרעו לעצמם את החיים, את איכות החיים, את רמת ההכנסה, את הכל. אז על מה אתה מלין?".
הטענה היא שלך, לבן כספית, יותר קל להיכנס לחיים הפוליטיים מלאדם שרוצה להתחיל את דרכו הפוליטית וצריך לעשות את כל מסלול המכשולים במפלגה, כי צברת הון ציבורי, כי צברת קשרים, ואם אתה מרים טלפון לכל איש בפוליטיקה בישראל הוא עונה לך. ככה גם שלי יחימוביץ', אגב , דקה לפני שנכנסה למשחק הפוליטי, ראיינה את עמיר פרץ.
"אם אני היום הולך לפוליטיקה ומפסיק לעשות את כל מה שאני עושה, אני מפסיד אינספור דברים באינספור תחומים. אני מפסיד כסף, שזה לא דבר של מה בכך, אני מפסיד את המשפחה שלי, כי אני רואה איך הם עובדים. ולכן, כשאני רואה את כל האנשים שמסתערים על עיתונאים שנכנסים לפוליטיקה, אני אומר להם, תגידו, אתם השתגעתם? הבן אדם, יכול להיות שהוא טמבל, יכול להיות שהוא מגלומן, יכול להיות שהוא טועה, אבל הוא מוותר.
"מה? אנחנו עכשיו עברנו ליאיר לפיד בלי לשים לב. מה? חסר לו משהו? נניח שיאיר הוא מגלו- מן נרקיסיסט שמאוהב בעצמו עד כלות. הבן אדם ישב באולפן של המדינה, נהנה מהערצת ההמונים, עבד לא קשה, הרוויח המון, עשה מה שרצה, נסע לחוץ לארץ, פרנס ברווחה רבה את משפחתו, ופתאום יום אחד הוא החליט שהוא מוכרח ששי גולדן יעשה ממנו סמרטוט, ואחרים, אתה לא לבד.
"תשמע, לעולם לא אסלח לך שאתה מאלץ אותי להגן עליו. אין לי דבר עם יאיר לפיד. הייתה לי פעם אפילו היתקלות לא קלה עם האמרגן שלו, בתקופה שעשה פרסומת לבנק הפועלים, והיו חילופי דברים קשים, ואל תשכח שהוא עזב אחרי שנים את 'מעריב' ועבר ל'ידיעות', וכמו שאומרים בחיים לא הייתי בביתו והוא לא היה בביתי, וכולי.
"אבל, חבר'ה, הדבר היחיד שעומד פה לזכותו זה האותנטיות של התחושה שלו שהוא רוצה לעשות משהו טוב לעם ישראל. אני לא יודע אם הוא יצליח, אני מקווה שכן וחושש שלא, אני לא יודע אם הוא יודע ואם הוא מסוגל, אבל בסוף הבן אדם זורק לפח 150 אלף שקל בחודש, את כל הפנאי שבעולם, את ה-win-win situation שהוא נמצא בו, ונכנס ב-lose-lose למקום שבו יחבטו בו, ויסתערו עליו, והוא עושה את זה מתוך אמונה ונכונות לתרום. מה לעזאזל רע בזה?".
הייתי מקבל את הטיעון שלך, אם לפיד היה אומר,'אני, יש לי שליחות ציבורית שאני רוצה לקחת בה חלק ואני רוצה להיות מעורב בעתיד העם הזה והמקום הזה, ואני רוצה להצטרף למפלגה שאני מזדהה איתה כבר. אתחיל את דרכי, אכיר פוליטיקאים מן המניין, להצטרף למשחק, לצבור את הניסיון, ללקק קצת פצעים ואז לשחק בליגה של הגדולים'.
"והתחושה היא שלפיד אומר 'לא, אני רוצה להגיע לקדמת הבמה, כמפלגת יאיר לפיד, להביא אחרי 14-12 חברי כנסת, ולקבל, כמובן, מיד תיק ביצועי, מרכזי, כאשר לאדם שניסיונו הביצועי, בכל תחום שהוא, שאינו עיתונות, הוא למטה מאפס, וזו האמת העצובה. אתה יודע מה תפקידו הניהולי האחרון של יאיר לפיד?
"מה?".
עורך המוסף שנקרא "מעריב היום", שהוא הגלגול הקודם של "המגזין".
" נכון, הוא אפילו שלח אותי למשימות".
אז זהו, אז הוא ניהל שם חמישה-שבעה אנשים, כמה שזה לא יהיה. אתה מבין שזה לא ריאלי ולא תקין שהקפיצה הבאה שלך על הגרף הניהולי תהיה שר החינוך - גם אם יש לך כמה מחשבות נחמדות על חינוך.
"אתה יודע מה התפקיד הניהולי האחרון של ברק אובמה? לא היה לו תפקיד ניהולי. הוא היה סנאטור, אמנם, אבל הוא לא חוקק כלום והוא לא עשה כלום והוא לא ניהל כלום. הוא ישב ונאם בסנאט. אני לא משווה את יאיר לפיד לברק אובמה, אני, קודם כל, מדבר על העיקרון הבסיסי. על העובדה שהבן אדם זורק לפח את חיי החלום שהיו לו".
לא , אבל הוא ממשיך לכתוב את הטור ב"7 ימים", ולא ב-20 שקל לחודש.
"עד מתי?".
לא יודע.
"זה ייגמר".
הוא ימשיך לכתוב. עובדה שלא הפסיק.
"עזוב, זה ייגמר. ברגע שהוא יהיה פוליטיקאי, הוא לא יכתוב. הרי יש חוק מיוחד גם לזה. עכשיו אתה מתחשבן איתו, אתה מבין, הוא עזב את'אולפן שישי' כי הפחידו אותו, עשו עליו תרגיל ומניפולציה, ועכשיו הוא נשאר עם הטור הזה, אז אתם מתחשבנים איתו, ורוצים שמהר יעזוב גם את זה, ואני שואל את עצמי מאיפה השנאה הזאת, מה הוא בא לעשות בסך הכל?
"תכף גם יבוא החוק שיכריח אותו גם לעזוב את 'ידיעות', וגם להירשם כמפלגה למרות שעוד אין לו מפלגה, ואתה יודע מה, החוק הבא יהיה בכלל שאסור לו לרוץ בלי להישבע אמונים למישהו. אם אתה נהנה מהחוקים האלה, אני נהנה מהם פחות. אני חושב שהם מסוכנים".
לא , כאן אני מסכים איתך, חקיקת חוקי לפיד היא דבר מטופש ומסוכן.
"תראה, גם אני מאוד הייתי רוצה שהוא יצטרף למפלגה קיימת. מצד שני, הבן אדם הגיע לרמת פופולריות ומוכרות, הוא לא ילד, גם הוא עוד מעט בן 50, דרך אגב.
"הכי מכוער היה, אגב, ההתנפלות על הדוקטורט. מה אני אעשה? אני רואה עדר מתנפל, אני לא יכול להצטרף. אני לא יודע אם אני אצביע ללפיד, רוב הסיכויים שלא. בפעמים האחרונות יוצא לי להצביע לאלה שלא נכנסים לכנסת בסוף. והוא עושה הרבה מאוד שגיאות התנהלותיות, ההתמקדות המטופשת הזאת בפייסבוק, למשל. פה אני אומר גם לו וגם לך, 'אדוני, אתה רוצה להיות ראש ממשלה? בסוף אתה צריך לעבור דרך שיפר, ודרך אודי סגל ודרך אילנה דיין. אנחנו לא אמריקה עדיין'".
ודרך בן כספית.
"אני לא אגיד את זה על עצמי. ויאיר, נכון לרגע זה, לא מתגלמן יותר מדי, מלשון מגלומן. הוא לא אומר,'אני ראש הממשלה הבא'. הוא אומר שהוא רוצה להיות שר החינוך. אגב, יש לנו שר חינוך מעולה, גדעון סער, שהוא גם פוליטיקאי מנוסה. הוא מצליח לשרוד בתפקיד הזה, שהרג כבר כמה שרים לפניו. לפיד בא ממקום אחר לגמרי, לא של פוליטיקה, ואם אני צריך להמר, כשיגיע לתפקיד הזה, יתאכזב ויישחק וייגרס עד דק. אבל את זה, אולי, ימים ומנדטים יגידו".
אני אשאל אותך אחרת: לפיד מצליח, הוא מכניס 14 מנדטים, הולך לראש הממשלה הבא, כנראה נתניהו, שאומר לו, "קח את משרד החינוך, בהצלחה לך ולעם ישראל". אתה ישן בשקט?
"לגמרי".
לכספית יש גם בטן מלאה לא פחות על הידרדרות מקצוע העיתונות. "כן, חד משמעית, הולך ופוחת הדור, הרמה היום רדודה יותר", הוא מודה. "כשאני חדרתי לראשונה למסדרונות 'מעריב', על רוב הראשים היה שיער שיבה. היה משה ז"ק, היה שמואל שניצר, היה שלום רוזנפלד. הגיל הממוצע של עיתונאי אז - אני מעריך אותו ב-52, הגיל שלי היום. מה עכשיו הגיל הממוצע של עיתונאי? ".
אני מניח שסוף העשרים, תחילת שלושים.
"אז אותה ירידה נכונה לגבי השכר וכנ"ל לגבי המיומנות. פעם היית צריך להתקדם בסולם הדרגות. לעשות תפקידים. לצבור ניסיון. אני התחלתי בספורט, עברתי לשפלה, התרוצצתי והבאתי תמונות של הרוגים במשך שנים, עשיתי הרבה תחקירים, עשיתי קצת משטרה, ואז התקדמתי לניו יורק, ואז התחום המדיני.
"אבל בכל מקום הייתי ארבע שנים. היום בא בן אדם, נכנס ואומר, סליחה, ללכת לשטח? יש רצח? לא, אני רוצה לכתוב טור. אין יותר פועלים שחורים. כולם רוצים להיות ישר פובליציסטים. לא נותנים להם? אז הם פותחים בלוג. וזה מכרסם ביסודות של המקצוע.
התאוריה שלי היא שמצבה של התקשורת בישראל לא היה טוב יותר מעולם. יש היום יותר כלי תקשורת משהיו אי פעם, יותר עיתונאים פעילים. החופש העיתונאי בישראל, למרות מה שנדמה, הוא הטוב ביותר, ועניין הצנזורה העצמית שהעיתונות החילה על עצמה לפני 40-30 שנה כמעט אינו קיים. יש טוויטר, פייסבוק, וכולם היום אנשי תקשורת בעצם. אז אני טוען שאנחנו סתם יושבים ומתלוננים.
"אז אני חושב בדיוק כמוך, רק בול הפוך. הפוך לגמרי. ואני משוכנע. כי אני רואה את זה. אני עובד בזה ואני עוקב אחרי זה. תשמע, יש היבטים מסוימים שלפחות ברמה הקוסמטית אתה צודק. יש המון עיתונאים, כי כל בן אדם שלישי היום יכול לענות להגדרה של עיתונאי. כל בלוגר היום הוא עיתונאי. עוד מעט גם ינפיקו להם תעודות עיתונאי. לדעתי זה אסון".
למה?
"כי אני חושב שצריך להסדיר את המקצוע הזה. אני חושב שזה חלק מהסיבות שאיבדנו את אמון הציבור, זה שאנחנו מקצוע פרוץ, שכל זב, מצורע ושרלטן, הופך להיות עיתונאי. למה? הרי אתה עוסק בחיי אדם. אתה יכול להשחיר בן אדם ולהמאיס עליו את חייו, וכבר היו אנשים שהתאבדו בעקבות תחקירים עיתונאיים, כולל לא מזמן. אז אני חושב שעיתונאי, לפני שהוא מקבל תעודה לכתוב על אנשים ולהכפיש אנשים ולהשמיץ אנשים, צריך לעבור מסלול, צריך ללמוד מה מותר, מה אסור".
אתה יודע מה יגידו לך כשיקראו את הדברים האלה: שאתה ארכי-שמרן, שאתה מפחד מהעולם החדש, שאתה מפחד מהקדמה, שאתה לא מבין שהעולם החדש הוא עולם שבו השליטה עוברת מבעלי ההגמוניה, בעלי הכוח הישן, לבעלי הכוח החדש. יש איזה ביזור של הכוח. ודברים כמו שאתה אומר נשמעים מהצד לאנשים צעירים כמו זקנים שמנסים לשמור על הגטאות שלהם.
"ראשית, לא מעניין אותי מה שיגידו עלי. שנית, כל מה שאני אומר בכלל לא רלוונטי לעולם החדש, בחיאת. תעודת עיתונאי לא תמנע מאף בלוגר לפתוח את הבלוג שלו. וזה שאין לו תעודת עיתונאי, לא יפריע לו לצבור 50 אלף או שלושה מנויים.
"אני מקווה שעדיין אנשים ירצו מתישהו לקרוא את טור הפרשנות הפוליטי או המדיני או הביטחוני של העיתונאי המנוסה שהם מכירים, סומכים עליו ואוהבים לקרוא אותו, אוהבים את הסגנון שלו. יכול להיות שגם כל הקשקוש שאני מדבר על תעודת עיתונאי, זה באמת הקרב של פעם.
"אבל אני עדיין חושב שאפשרנו לכל אחד שהחליט שהוא עיתונאי לקבל תעודה רשמית ולצאת לבייש את המקצוע שלנו בפרהסיה. זה לא סותר את העובדה שהיום באינטרנט כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה, גם בטוקבקים. אני לא דורש תעודת עיתונאי לטוקבקיסטים".
אתה, אגב, חוסם את הטקסטים שלך בnrg מעריב לתגובות.
"נכון, אני עושה את זה כאקט סמלי. כבר שנים לא קראתי טוקבק, ואני לא באמת נעלב מכל הקללות וההכפשות. אבל אני חושב שזה עניין עקרוני וצריך להסדיר אותו. כיכר העיר? בבקשה. אבל לא בור הביוב של העיר. לטוקבקיסט צריכה להיות האחריות שמוטלת על העיתונאי, לעמוד מאחורי דבריו ולתת עליהם את הדין. חוץ מזה שאפשר להגיב לכתבות שלי דרך הפייסבוק, ואין על זה שליטה אמיתית. אני מקבל כל ביקורת, גם נוקבת וקטלנית, ובלבד שלא תכלול קללות והוצאות דיבה".
טוקבקים זה המלחמה של אתמול כבר. אגב, יש לך עמוד בפייסבוק?
"כן, עם המון חברים, אבל כמעט אפס פעילות. אין לי זמן. כשכותבים לי אני עונה".
אתה עיתונאי, איך אני אומר את זה, שנוי במחלוקת. יש לך הרבה מאוד מעריכים ומעריצים שמכבדים ואוהבים את העבודה העיתונאית שלך, אבל האם אתה מרגיש לפעמים גם אדם שנוא?
"יש פעמים שאני מרגיש שנוא ויש פעמים שאני מרגיש אהוב. החיים שלי הם מאוד מוזרים בתחום הזה. כשאני כותב איזה מאמר מאוד נוקב על ראש הממשלה או שר הביטחון, אז אני מקבל כמה מיילים עמוסי קללות והכפשות, ואותם אני לא קורא, אלא חוסם. ואני מקבל גם כמה מיילים ביקורתיים מאוד, ואני משתדל לענות, ואני מקבל גם מיילים מגן העדן, עם מחמאות והפצרות להמשיך, וכל הכבוד, ובגללך אנחנו קוראים את העיתון.
"ואני יכול ביום אחד נתון לשמוע ברחוב, עשרה אנשים ייגשו אלי, ארבעה יגידו לי,'למה אתה כל כך שונא את ביבי', וארבעה יגידו לי,'שמע, רק בגללך אני קונה מעריב', ושניים ישאלו אותי'מה יהיה עם הפועל'. אז האגו שלי חוטף מכות רצח ושותה מי ורדים בעת ובעונה אחת כל הזמן. אז זה סוג של מסוכסכות עצמית כזאת של האגו, אבל למדתי להתעלם מרעשי הרקע האלה. זה רעשי רקע. למדתי להתמקד ולהשתדל לנתק את עצמי מזה, למרות שזה לא פשוט. דבר אחד בטוח, המקללים משיגים תוצאה הפוכה".
היה מקרה שקיבלת איום על החיים או שבאמת חששת, בגלל העבודה העיתונאית שלך?
"לא. אני לא חש תחושת איום פיזי. חששתי כמה פעמים שחדרו לי לבית או למחשב, בעניין של חומרים עיתונאיים, אבל בסך הכל אין לי טענות. ברחוב אני מקבל בדרך כלל תגובות טובות. אגב, אנשים חושבים שאני איזה שור מועד אגרסיבי ובטוח בעצמו שכל היום משתלח בכל העולם, כשבחיים האמיתיים שלי אני ילד חסר ביטחון וביישן מחולון, שתקוע עם בלוטת צדק ומצפון מוגדלת מאוד, לפעמים מוגדלת מדי, ונשכב על כל גדר שנקרית בדרכו.
"אמנון דנקנר קרא לי, בזמנו, 'שחקן נשמה', ואני חושב שזו ההגדרה הכי מדויקת. כשאני מזהה שנגרם עוול למישהו, אני מאבד את הצפון, לא מהסס לשרוף לעצמי את הדרכים והקשרים והלשכות ויוצא לקרב. לפעמים אני צודק, ולפעמים טועה. אבל תמיד בא ממניע טהור ואמיתי".
sofash@maariv.co.il
אקו"ם