השבת השחורה של ראשי "רשימת ה-11"
הרשימה טלטלה את המדינה בסוף שנות השבעים. חצי מהמוזכרים בה הסתבכו בפלילים, היתר עדיין מנסים להשיב את הכבוד האבוד
המדינה רעשה עם פרסום השמות על ידי העיתונאי אבי ולנטין, התקשורת חגגה בכותרות ענק. שתי ועדות חקירה הוקמו בעקבות הפרסום, אחת מהן ממלכתית, בניסיון לבחון אם במדינה קיים פשע מאורגן ואם הוא מחלחל אל זרועות השלטון, המשטרה והצבא. המשטרה עברה רה-ארגון בעקבות המלצות הוועדה הממלכתית. הציבור הישראלי המשיך הלאה ועקב אחר מעלליהן של משפחות אבוטבול, אברג'יל, אלפרון ודומיהן. אבל כוכבי רשימת ה-11 ובני משפחותיהם לא שוכחים. עבורם, זו הייתה השבת השחורה.
חלקם איבדו מוניטין, אחרים נפגעו קשה כלכלית, משפחתית וחברתית. רובם ניסו להמשיך הלאה למרות הכבוד האבוד. כמחציתם הסתבכו מאז בעבירות פליליות חמורות כגון רצח או הלבנת הון, נגד השאר לא הוגש מעולם כתב אישום. למעט בצלאל מזרחי, שתבע את עיתון "הארץ" על לשון הרע וזכה, ומוניה שפירא, שתביעת הדיבה שהגיש נעצרה לאחר זכייתו של מזרחי, בחרו שאר חברי הרשימה לא לצאת בגלוי נגד המשטרה.
הפרשה החלה במרס 1977, כאשר קצין המודיעין הראשי במטה הארצי, סמי נחמיאס, ביקש מכל היחידות המשטרתיות להעביר לידיו רשימה של עשרה יעדים מודיעיניים, מתוכם יבחר את אלה שיטופלו על ידי המשטרה באופן שוטף.
חיבור הרשימה הוטל על קצין המודיעין יוסי ענבר מהיחידה המרכזית בתל אביב. לאחר שנים הודה ענבר כי הרשימה הורכבה משמות שמסר לו מקור אחד, שנפטר שנים ספורות אחר כך, אדם שהיה מקורב לאחד העבריינים המוכרים באותם ימים. ענבר לא הבין את מניעיו של
ב-21 במרס נחתמה הרשימה בשם "רשימת יעדים מומלצים לטיפול על ידי שלטונות מס ההכנסה", והועברה לטיומקין. רשימת ה-11 לא הגיעה בסופו של דבר לידי מס הכנסה אלא רק לידי המטה הארצי, וב-17 באוגוסט 1977 פרסם עיתון "הארץ" את קיומה וציין במפורש את השמות המופיעים בה. דבר אחד משותף לכוכבי הרשימה ולבני משפחותיהם – הם אינם שוכחים. מנגד, אנשי המשטרה שחיברו את המסמך והעיתונאי ולנטין לא מצטערים לרגע.
מנטש נפטר בשנת 1991 משיברון לב, כך טוענים בני משפחתו. צרפתי לקה בשנים האחרונות לחייו במחלת הפרקינסון. הוא הפסיק לעבוד, ניסה להסתיר את המרמור שחש, אולם לבו וגופו נכנעו ללחץ. "שמו הטוב וכבודו היו הדברים החשובים ביותר", מספר אחד ממקורביו. "הם נלקחו ממנו עם פרסום רשימת ה-11".
החשדות נגד צרפתי היו קשים, אף על פי שמעולם לא הורשע בפלילים. המשטרה טענה במזכר כי הוא מממן עסקאות סמים המנוהלות על ידי חבריו לרשימה, בצלאל מזרחי ורחמים אהרוני; הייתה בטוחה שהוא משתמש באלימות כדי לגבות כספים ממועדוני קלפים; מלווה בריבית קצוצה; ; מחזיק תחת חסותו עבריינים הפועלים כגובי דמי חסות ומעורב באופן סמוי בעסקי בשר ומלונאות.
צרפתי, כך טענו חבריו, אפילו לא ידע שהוא כזה. צרפתי, שהיה באותם ימים בעל חברות הובלה, מנופים ומתן שירותים לבתי מלון, כונה במשך שנים "הסנדק". אם כיום מעורר הכינוי אסוציאציות של ראש משפחת פשע בסגנון דון קורליאונה, הרי שצרפתי זכה לו לאחר שהביא לארץ עשרות נשים שעוקרו על ידי הנאצים והפנה אותן לרופאים מומחים. מנטש הפך לסנדקם של הילדים שנולדו, ובמקביל סייע לעולים חדשים מדרום תל אביב במציאת דירות ועבודה. בשבילם הוא היה השלטון במדינה, וצרפתי, במובנים מסוימים, באמת היה כזה.
הוא נולד בסלוניקי בשם מרדכי שמשי ועלה לראשונה לישראל ב-1933, בעודו בן 16. הבריטים לא אישרו לו להיכנס לארץ ומנטש חזר שוב כעבור שנה בשם צרפתי. בזכות פועלו למען השכונות הוא התחבר עם גורמים רבים. דוד בן-גוריון, לוי אשכול, משה דיין, שמעון פרס ורחבעם זאבי (גנדי) נחשבו למקורביו, לצד קציני משטרה. למרות שהיה ספרדי גאה, רצה צרפתי להיות מפא"יניק כמו האשכנזים, ואת המאכעריות שהייתה מזוהה כל כך עם המפלגה הצליח להפוך למקצוע. הוא גלגל טובות מאחד לשני כמו בשרשרת אינסופית, וסייע לחברים, נזקקים, לא אחת גם לעבריינים שאותם רצה לשקם.
מיד לאחר פרסום השמות שברשימה, והוא בראשה, שקע צרפתי במרה שחורה. הוא כמעט לא עבד והתרחק ביוזמתו מאותם חברים שנשאו במשרות בכירות. גם כשנה לאחר פרסום השמות, עם הודעת המשטרה כי בעקבות בירור בעניינו לא עומדים נגדו כל תיק או חקירה, מצבו לא השתפר. מסיבות יום השישי, שנהג לערוך בביתו ברחוב בן-גוריון ברמת גן, אליהן הגיעו אמנים כמו הגששים, ציפי שביט, גדי יגיל, נירה רבינוביץ' ועוד - פסקו כליל. "השבר הגדול ביותר מבחינתו", מספר אחד מקרוביו, "היה הפסקת פעילותו הציבורית. מאדם חזק הוא פשוט הפך לשבר כלי. בעינינו הוא היה לשכת סעד של אדם אחד עד ליום מותו בגיל 74".
בשנים האחרונות לחייו חווה צרפתי רגעים מועטים של נחת, אחד מהם היה כאשר בצלאל מזרחי, הניצב אחריו ברשימה, ארגן עבורו מסיבת יום הולדת 70. באולם בהרצליה הסתובב צרפתי כמו המנטש שכולם הכירו. הוא הפציר באורחים לאכול ולשתות יין, אולם לא הצליח לטשטש את הקשיים בהליכה ואת רעד הפרקינסון שטלטל את ידיו.
על בצלאל מזרחי, 77, עוברים ימים לא קלים. האיש הנמרץ, שכבר אינו מתנייד בין המשרד בתל אביב, בניין לב העיר בהרצליה ורשת המלונות "גני שולמית", לא חש לאחרונה בטוב. כיום שוהה מזרחי בביתו המפואר ברמת השרון, הצמוד לביתה של בתו, אורנה. למרות מצבו מעדכנים אותו בני משפחתו בכל צעד המתבצע בעסק שהקים ב-1985 ובו הוא משמש כיו"ר, "אלישיב חברה לבניין ועבודות ציבוריות בע"מ", החולשת על מספר שטחים מסחריים ברחבי הארץ.
את הונו בנה מזרחי במו ידיו. הוא דור חמישי בארץ ונולד בשכונת פלורנטין למשפחה מרובת ילדים ודלת אמצעים. בשנות השבעים, רגע לפני פרסום הרשימה, הוא הפך לקבלן עשיר ולמלונאי מצליח המחזיק וילה מפוארת בצפון תל אביב. הונו הוא שמשך אליו את תשומת לב המשטרה. במסמך שהועבר למס ההכנסה תואר מזרחי כאחד מבעלי "בית מרס" בתל אביב, אולם נטען כי שותפות זו הושגה על ידי סחיטה לכאורה של הבעלים המקורי.
בנוסף חשדה המשטרה כי מזרחי עוסק בהברחת יהלומים גנובים, מעביר כספים לחו"ל במסווה של קניית רהיטים ומממן עסקאות סמים בישראל. גם סדרת כתבות בעיתון "הארץ" חשפה פרצוף דומה של מזרחי, ומהן עלה כי הוא אחת הדמויות המרכזיות בעולם הפשע המאורגן בישראל, וכי קשריו הפליליים לכאורה קשורים לכוכבים אחרים מהרשימה, כמו רחמים אהרוני וטוביה אושרי - צמד שעלה שלוש שנים מאוחר יותר לכותרות לאחר שהורשעו בביצוע רצח כפול במפעל "בר בקר" שבבעלותם.
התגובה של מזרחי לפרסום הרשימה הייתה חריפה. הוא הגיש תביעת לשון הרע נגד עיתון "הארץ" וחושף הרשימה, העיתונאי אבי ולנטין. ב-1978 החל משפט הדיבה ובמהלכו נחשפו קשריו של מזרחי עם צמרת צה"ל ואלופים בעבר ובהווה, בעיקר עם רחבעם זאבי. במהלך הדיונים נראה מזרחי נרגש ובאחת הפעמים אף זעק מעל דוכן העדים כי הוא מתעסק בעלילת דם. עם סיום המשפט נקבע כי עיתון "הארץ" יפצה את מזרחי ב-300 אלף לירות, אז סכום עתק, מאחר שלא הצליח להוכיח כי הנהיג חבורת פשע מאורגן או לקח בה חלק. ערעור שהגיש העיתון על ההחלטה נדחה על ידי בית המשפט העליון.
לא בטוח שרחמים אהרוני, 74, הידוע יותר כ"גומדי", הוא ראש ארגון פשיעה, אבל אין ספק כי רוב שנות חייו עסק בעבריינות וישב בכלא יותר מ-20 שנים, 18 מהן על חלקו ברצח הכפול במפעל "בר בקר". גם כיום מרצה אהרוני עונש מאסר בן 12 שנים לאחר שהורשע ב-2004 בניסיון להעביר 1.4 מיליון כדורי אקסטזי מבלגיה לארצות הברית.
סנגורו, עו"ד אבי חימי, ביקש להתחשב במצבו הבריאותי, אולם בית המשפט קבע דווקא שמדובר בעונש מקל. כיום יושב אהרוני באגף מתקדמים בכלא מעשיהו ונחשב לאסיר רגוע היוצא לחופשות סדירות. את יומו הוא מעביר בשיחה עם האסירים או בצפייה בטלוויזיה לאחר שהוחלט לא לשלבו במעגל העבודה בתוך הכלא או מחוץ לו.
גם בפסח הקרוב ייהנה אהרוני מחופשה בת 48 שעות, ואת הסדר יערוך בביתו בתל אביב, עם חבריו, או בביתו של אחיו, איציק, בעל חנות בשר בשוק הכרמל. למרות עברו הפלילי העשיר, פנה אהרוני לפני כחודשיים לוועדת השחרורים של כלא מעשיהו בבקשה להשתחרר כבר השנה לאחר ניכוי שליש ממאסרו, בין היתר בשל העובדה כי הוא סובל מסוכרת. אלא שהוועדה דחתה את בקשתו לנוכח חומרתן של העבירות והתקופה הארוכה יחסית, בת ארבע השנים, שנותרה לו מאחורי הסורגים.
אהרוני ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אולם הרכב השופטים, אברהם טל, זהבה בוסתן וצבי דותן, החליט לדחות את הערעור. "אהרוני ביצע עבירה חמורה של סיוע לייצוא סם מסוכן כאשר היה נתון בתקופת רישיון ארוכה של שמונה שנים, וחסד עשתה ועדת השחרורים כאשר הפקיעה רק מחצית מתקופת רישיונו והתחשבה בנסיבותיו האישיות". בעוד כארבעה חודשים יוכל אהרוני לפנות שוב לוועדת השחרורים.
אהרוני, יליד כרם התימנים, שהיה קשור לשכונה בנימי נפשו אף שעבר להתגורר בבית מנקר עיניים בשכונת תל ברוך, הופיע ברשימת ה-11 בטרם ביצע את חלקו ברצח הכפול. הוא ואושרי היו בעליו של מפעל הבשר בבת ים, ובנוסף היו בבעלותו של אהרוני חנות לחומרי ניקוי ומסעדה. המשטרה חשדה כי אהרוני אינו מדווח על כל העסקים שבהם הוא שותף, ובמסמך למס ההכנסה נטען כי הוא שותף סמוי ברשת "וימפי ישראל", שהייתה שייכת לאלי טיסונה, וב"בית מרס" יחד עם בצלאל מזרחי - שניים מהבולטים ברשימת ה-11.
בנוסף חשדה המשטרה כי אהרוני סוחר ביהלומים גנובים, מבריח זהב, מממן עסקאות סמים, משתלט בכוח על בוטיקים לאחר שסחט את בעליהם, ואחד מראשי רשת העוסקת בהברחת כספי יהודים מדרום אפריקה לשווייץ.
אלא שחשדות אלה התגמדו לעומת הרצח האכזרי שזעזע את המדינה ב-1980. העבריין עמוס אוריון, שהורשע ברצח ושוד של קצין מבצעים ב"ברינקס", ניסה לסחוט את אהרוני ואושרי ודרש מהם דמי שתיקה בגובה 300 אלף דולר בנימוק שהם אלה ששלחו אותו לבצע את הרצח והשוד. אוריון והעבריין עזר כהן הגיעו לפגוש את השניים במפעל הבשר ונתקלו בהתנגדות עזה. על פי גזר הדין, אושרי הוא שירה למוות באוריון ובכהן. שתי הגופות של העבריינים בותרו ונטמנו בחולות אשדוד. על אהרוני ואושרי נגזרו מאסרי עולם, אולם אהרוני שוחרר לאחר ניכוי שליש ממאסרו.
טוביה אושרי, 75, המשוחרר מהכלא זה כעשור לאחר שנשלח לשם על חלקו בפרשת הרצח הכפול, יושב כיום בחנותו "שף מרקט" שבשוק הכרמל ולא מצליח לכבוש את כעסו על עמוס אוריון, על אף שקורבנו טמון באדמה כבר 32 שנה. "הוא הגיע להרוג אותי, אז מה רצו שאעשה? לדעתי, המשטרה שלחה אותו אלי כדי שיפליל אותי. הרגתי אותו כי עשו נגדי קונספירציה. רצחתי את עמוס בגלל שהוא היה אויב והוא בא להרוג אותי. זה היה אני או הוא. לפני הרצח הוא לקח אותי לחולות בת ים ורצה ממני כסף על סתם. עמוס שם לי רימון בבית, אז מה נותר לי לעשות?".
אושרי מציין עד היום כי אמנם הוא רצח אדם אולם מתעקש כי אינו עבריין, ומפנה אצבע מאשימה כלפי מחברי רשימת ה-11. לדבריו , עד אז הוא היה שותף במפעל הבשר והחזיק חברה בדרום אמריקה שעסקה בשיווק גלולות נגד הריון. "עד לרצח לא היה לי עבר פלילי, אולי עצרו אותי על משהו קטן, אבל בטח לא הגישו נגדי כתב אישום או הרשיעו אותי במשהו", הוא מדגיש.
"עד שפורסמה הרשימה לא ישבתי בכלא, אבל עשו ממני ראש ארגון פשע מאורגן. הרשימה הרסה לי את החיים, זה היה סתם בלבולי ביצים, אבל המשטרה והתקשורת בנו אותי כעבריין. מהרגע שהדמויות פורסמו חייתי על זמן שאול. סימנו אותי. לא הייתי עבריין ועד היום אין לי חברים עבריינים. עובדה שהשתחררתי לפני יותר מעשר שנים ומאז לא עסקתי בפשע".
אף שאושרי מציג עצמו כמי שניסה להיות איש עסקים לגיטימי, טענה המשטרה אז כי היה שותף בכל עסקאותיו של אהרוני הנוגעות לסחר ביהלומים גנובים ובסמים, וכן בהברחת הזהב - עבירות שעליהן לא הורשע מעולם. עם שחרורו מהכלא בשנת 2000 פתח אושרי חנות טבע לממכר ויטמינים, אולם למרות תשע מצלמות האבטחה שעדיין מקיפות את המקום, הצליחו קונים לגנוב ממנו תוספי מזון ומוצרים יקרים. לבסוף הרים אושרי ידיים והסב את העסק לחנות כלי בית.
כיום, סדר יומו של אושרי רגוע. את הבוקר הוא מתחיל בחמש, בצעדה על חוף הים, נוהג שמקנה לו מראה אתלטי ושומר על רוחו הצעירה. לאחר מכן הוא מצטרף לחבורת הקשישים המתכנסת בחוף ירושלים ועד שעות הצהריים הוא משחק עמם רמי. אושרי מקפיד לנוח בצהריים וכאשר הוא מתעורר הוא מגיע לחנות, שממנה הוא מנהל את עסקיו. מאחר שאושרי מתגורר לבדו מאז גירושיו, הוא מקפיד בסופי השבוע לבלות עם בני משפחתו.
אתה לא פוגש חברים?
"איזה חברים יש לי? חבר זו מילה כבדה. חבר הוא רק מי שעמד אצלי למבחן. יש לי מקורבים. לפעמים אני פוגש מישהו שישב איתי בכלא. אני מתקשר ואומר לו, 'בוא תיקח אותי לסיבוב בחצר' ואז אנחנו יוצאים לבית קפה. בעיקר אני מנסה לפצות את הילדים על השנים האבודות ונהנה מהעובדה שיש לי נכדים ונינים. היום אני אבק אדם. אחרי שיושבים עם המדמנה האנושית, מה נותר? יש בכלא אנשים טובים, אבל הם לא רבים. קשה לי לשכוח שלולא רשימת ה-11 יכולתי להיות היום מישהו אחר, ואולי גם הרצח לא היה מתבצע. יכולתי להיות איש עסקים בכיר ולזה כיוונתי. היום אני בסוף הדרך, ואין יום שאני לא חי את מה שעשיתי. קשה לי לישון בלי כדורי שינה ולפעמים אני חושב שעדיף לי למות".
אז ממה אתה מתפרנס היום?
"מהחנות ומדירות שכורות".
יש לך קשר עם מישהו מהרשימה?
"הכרתי את בצלאל מזרחי, יעקב אפשטיין, אבל הם לא היו חברים שלי ולא הבנתי מדוע נטפלו אליהם. אפשטיין היה סוחר מכוניות שלא עשה רע ולהכניס אותו לרשימה זו פשוט בדיחה. לדעתי, הוא נהג לצאת בבוקר מהבית ולקחת ווליום. הוא היה לחוץ כזה. את רפי שאולי ראיתי במועדונים שלו ואת עזרא ואלי טיסונה הכרתי מרחוק".
אתה עדיין בקשר עם גומדי?
"כל אחד מאיתנו הלך לדרכו".
יחזקאל אסלן, שנרצח ב-1993 בעודו בן 45 בלבד ואב לחמישה ילדים, מעולם לא עשה סיפור גדול מהיותו חלק מרשימת ה-11. הוא היה המלך האהוב של שכונת התקווה, המצליחן שהתעשר מעסקי הימורים וממסעדת "שיפודי התקווה", שהפכה מאוחר יותר לרשת.
כשאסלן היה צעיר היו לו עוד ארבעה אחים וחמש אחיות, אולם לאט לאט הצטמצמה המשפחה. אחד האחים נפטר ממנת יתר של סמים, וגופתו של אח אחר, שמעון, נמצאה ב-1983 טמונה בחולות ראשון. המשטרה חשדה שאסלן, שהיה מבוגר משמעון ב-12 שנה ונחשב לאיש קר רוח, החליט להיפטר מאחיו לאחר שעשה לו בושות כאשר הפך למסומם ושיתף את המשטרה במידע מודיעיני הנוגע גם למשפחה.
ברשימה שחוברה ב-1977 טענה המשטרה כי בנוסף למסעדות ולבוטיקים החוקיים שהחזיק בשכונת התקווה, עסק אסלן גם בסחר בסמים וניסה להשתלט על עסקי הסמים באילת. לא קשה היה להציב את אסלן על הרדאר המשטרתי. כמי שאהב את החיים הטובים הוא נראה מדי לילה בכל מקומות הבילוי המרכזיים. בשנות השמונים, למרות שהיה נשוי לשושנה, שנרצחה אף היא, נהג אסלן לבלות במועדונים כשהוא מוקף בשלל צעירות, ממצה עד תום את תדמיתו כראש ארגון פשע מאורגן. רק בתחילת שנות התשעים נראה היה כאילו הוא נרגע. אסלן הקיף עצמו באנשי עסקים, בנקאים וברוקרים, ולעבריינים שכרכרו סביבו לא היה זכר.
דווקא כאשר ניסה להשתלב בעסקים חוקיים, הוא נרצח. השעה הייתה 01:30 לפנות בוקר, 24 בפברואר 1993. אסלן יצא ממסעדת "מזל דגים" ברחוב החשמונאים ולצדו צעדה ידידתו נורית (טקילה) מזרחי. אלמוני הגיח מהחשיכה וירה צרור לעבר אסלן. הוא נפל מתבוסס דמו, מזרחי נפצעה.
החשד נפל על זאב רוזנשטיין, יריבו הגדול, אולם הדבר מעולם לא הוכח. היו אלה ימי פריחתם של בתי הקזינו בחו"ל, ורוזנשטיין הפעיל משרד נסיעות שהתמחה בהטסת מהמרים לטורקיה, ובכך הפך למתחרהו הגדול של אסלן. בין השניים פרצה מלחמת עולם, ובכל פעם שנעשה ניסיון להתנקש בחייו של אחד מהם, הופנתה האצבע לכיוון האחר. אף אחד מהם לא עמד על כך לדין. גם לא כעבור שלוש שנים, כאשר מתנקש חיסל ביריות גם את שושנה, שניסתה להתרחק מעולמו של בעלה ועברה להתגורר בהרצליה פיתוח עם חמשת ילדיהם.
כשלושה ימים לפני הרצח, כך על פי המשטרה, שוחחה שושנה עם דמות מוכרת בעולם התחתון, בין היתר על מעצרו של גיסה, אילן, אחיו של יחזקאל, שהיה חשוד אז בניסיון להתנקש ברוזנשטיין כנקמה על חיסול אחיו. שושנה אמרה לאיש שיחה כי "מי שרצח את יחזקאל ישלם בדם, אפילו אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה בעולם הזה". בערב יום הרצח, בעת שהוציאה חפצים ממכוניתה, הגיח אלמוני מגן משחקים סמוך וחיסל אותה בצרור יריות לעיני בנה בן העשר. אילן חוסל גם הוא שנה אחר כך.
את הנהגת המשפחה תפס הבן הבכור, מני, שהיה בן 23 כאשר אביו נרצח וכעבור שנים היה אף הוא יעד לחיסול שנכשל. מאז התרחק מני מהכותרות ושהה תקופה ארוכה בארצות הברית. כיום, בגיל 40, מפעיל מני את מסעדת "שיפודי התקווה" השוכנת לא רחוק מבית הקברות בקריית שאול, והוא גם בעליו של גן האירועים הסמוך, "חצר בירוק".
כשאלי טיסונה, 72, נכנס לרשימת ה-11, הייתה בתו כנרת ילדה קטנה. הרבה היא לא זוכרת מאותה תקופה, רק את העובדה שהמשפחה עברה להתגורר במפתיע בארצות הברית. "אמא דיברה איתי מעט על הפרשה וכל מה שידעתי הוא שמדובר בפרסום של עיתונאי", היא אומרת כיום.
"אני ממש לא בקיאה בפרטים של הרשימה, אני רק זוכרת שאמא אמרה שלאבא שלי עשו עוול גדול מאוד אז. אבא שלי הוא לא כזה אמיץ, אם הוא יראה עכבר הוא יקרא לאשתו. לאמא שלי היה קשה להתמודד עם האשמות נגדו, ואחרי כמה שנים הם התגרשו. אני לא יכולה להגיד שזה רק בגלל הרשימה, אבל אין ספק שהמעבר לחו"ל הקשה עליה כי היא הייתה קשורה מאוד לארץ".
גם אם לא הוכח שטיסונה ראוי היה להיכלל ברשימת ה-11 ובאותם ימים לא היה לו כל עבר פלילי, אין ספק שבשנים האחרונות הוא הוכיח שהתואר אינו רחוק ממנו. אז חשדה המשטרה כי הוא שותף בעסקאות סמים ביחד עם אהרוני. טיסונה, אז בעליה של חנות הבשר "וימפי ישראל", עזב את הארץ חודשים ספורים לאחר פרסום הרשימה, לא לפני שהורשע במתן שוחד לבכיר בתעשייה האווירית ונשלח לשלושה חודשי עבודות שירות.
לאחר ריצוי עונשו התיישב טיסונה בג'מייקה והקים חוות דגים, שגלגלה מחזור של מאה מיליון דולר. כעבור שנים ספורות החריבה סופת טייפון את החווה וטיסונה עבר לקולומביה, שם הקים חווה לגידול דגי אמנון. אלא שהשלטונות האמריקאיים חשדו שטיסונה אינו מתפרנס רק מייצוא מושטים וערכו חיפושים במשלוחים שלו באופן קבוע.
ב-1992 כמעט סיים את חייו לאחר שהקרטל הקולומביאני שעבורו עבד ניסה להתנקש בחייו בחשד שגנב מהם מיליון דולר. התכשיטן, כך כינו אותו הקולומביאנים. ב-1997 נעצר טיסונה ולראשונה הצדיק את החשדות של המשטרה. על פי כתב האישום שהוגש נגדו כעבור שנה נטען כי הלבין 42 מיליון דולר מכספי הקרטל הקולומביאני, והוא הורשע ב-146 מקרי הלבנת הון. טיסונה נידון ל-19 שנות מאסר ושוחרר רק לאחרונה. כיום מתגורר טיסונה הפנסיונר בפלורידה, ועדיין ממשיך לטעון שהוא חף מפשע, שלא היה לו כל קשר לקרטל קולומביאני וכי מדובר בעלילה ובקנוניה של מערכת התביעה האמריקאית.
אין ספק שאחד האנשים הצבעוניים, ששמם הופיע ברשימת ה-11 הוא עזרא טיסונה, 68, אחיו של אלי. הוא שחקן שש-בש מקצועי, איל הימורים ואיש עסקים בינלאומי, שניסה לרוץ לכנסת בראשות מפלגת "קזינו" תוך הבטחה כי יתיר את ההימורים בישראל. היום טיסונה הוא אדם מבוגר שעדיין אינו שש עדיין לדבר על התקופה שבה נחשד בחברות בפשע המאורגן. "אני נורא מצטער, אבל אני לא רוצה לשמוע יותר על הפרשה הזו", אמר בשקט. "הפרסום הזה עשה לי נזק. אני היום לא עובד, יצאתי לפנסיה".
אלא שב-1977 טיסונה כבר היה עמוק בתוך עולם ההימורים. המשטרה חשדה כי תדמיתו כשחקן שש-בש מקצועי הנה כיסוי לנסיעותיו הרבות ברחבי העולם, שבהן שימש כבלדר. במסמך שהועבר למס הכנסה כתבה המשטרה כי טיסונה הנו גובה אלים בארץ ובחו"ל הפועל עבור אהרוני ומזרחי, וכן עוסק עמם בסמים. בנוסף נטען כי הונו מושג בהימורים על משחקי שש-בש.
עד אז, וגם היום, לטיסונה אין עבר פלילי. לאחר התפוצצות הפרשה עזב גם הוא את הארץ והצטרף לחווה של אחיו בג'מייקה. כעבור מספר שנים חזר. בהתחלה שימש כמנהל הימורים על אוניית קזינו באילת, אולם אחר כך התקדם בענף והפעיל אוניות הימורים משלו.
בתחילת שנות התשעים הצליח לשכנע את ערוץ הקניות למכור קלטת שהוציא ושנקראה "שיטת טיסונה להרוויח בבלק ג'ק", עד שעלתה ההברקה - הוא יתמודד בבחירות 1999 עם מפלגה בראשותו. במצע המפלגה התחייב טיסונה להפוך את ההימורים בארץ לחוקיים, להכפיף את בתי הקזינו למדינה, והבטיח כי יעמוד בראש כל מכוני ההימורים תמורת שקל אחד בשנה. מפלגתו קיבלה 6,540 קולות ונשארה מחוץ לכנסת.
גם היום אין כל סיכוי להוציא מרפי שאולי, 71, מסעדן מפורסם, התבטאות כלשהי על רשימת ה-11, חוץ מגיחוך. "אל תבלבלי את המוח, למה אני צריך לדבר על זה", הגיב בתקיפות. "זה בכלל לא מעניין אותי ואף אחד לא זוכר את הפרשה. זה סתם היה לא נעים ובכלל לא השפיע על החיים שלי".
שאולי, דייל אל על לשעבר ומי שניהל את חיי הלילה של תל אביב בגיל 25, הוא האיש שלימד את הצעירים איך לבלות. בשנות השישים פגש בתל אביב את מנדי רייס דיוויס, מכוכבות שערוריית המין הבריטית "פרשת פרופיומו", והיא התגיירה עבורו ונישאה לו. ב-1966 הקים את הדיסקוטק הראשון בארץ וקרא לו על שמה של אשתו, "מנדי'ס".
בתחילת שנות השבעים, לאחר השבר של מלחמת יום הכיפורים, החליק שאולי בטבעיות לוואקום הדיכאוני, ופתח שלל מסעדות שהפכו למבוקשות: "תל אביב הקטנה", " סינגינג באמבו" ו"המסבאה" הידועה. ואז הגיעה רשימת ה-11, זמן קצר לאחר שהכריז על פתיחתו של דיסקוטק חדש ברחוב יורדי הסירה פינת הירקון. השם הפשוט, "המועדון", לא העיד על הביקוש העצום לקומפלקס שהתפרש על פני ארבע קומות, וגרעין הבליינים הראשוני נבחר על ידי שאולי בקפידה.
רק 300 חברים זכו לכרטיס חבר מגנטי. הרשימה של המשטרה לא השפיעה על המבלים שצבאו על פתח המועדון, גם לא החשדות שהועלו, שלפיהם שאולי עוסק לכאורה בהברחת סמים ובהעברת כספים לחו"ל באמצעות דיילים ישראלים.
לאורך כל הדרך התנהל שאולי כאילו הכתמת שמו אינה נוגעת לו. הוא פתח אינספור מסעדות מצליחות, כשהוא מתייחס לרשימה כמו אל אבק. לפני כחמש שנים פתח את "מנדי'ס" בירקון, מסעדה שהופכת בלילות לדאנס בר, כיום הוא שותף גם במסעדת דובנוב 8. בנוסף מתכנן שאולי לפתוח מסעדה נוספת, שעליה אינו מוכן להרחיב את הדיבור.
"בשביל מה אתם חוזרים לנושא?", תהתה השבוע דליה שפירא, אלמנתו של משה (מוניה), אחד האנשים שנפגעו במיוחד מרשימת ה-11. "זה הרס לכולנו את החיים ומספיק נזק נעשה. הפגיעה הייתה עצומה לאורך החיים. בעלי נפטר משברון לב וזה הוביל אותו ביגון שאולה. הוא ממש לא היה קשור לפשע. זה היה הזוי ונשאר הזוי, פרסום שהרס להרבה משפחות את החיים".
"בעלי לא יכול היה להשלים עם זה עד יום מותו. הרשימה פגעה לי בבריאות וזו תקופה שחורה שאני לא רוצה להיזכר בה. למוניה לא היה עבר פלילי מעולם, והוא החזיק אפילו תעודת יושר מהמשטרה. זה איש שנתן מתן בסתר וחיתן אנשים על חשבונו. מוניה עזר להרבה אנשים בהמון תחומים. בעלי היה חולה באותו יום שפורסמה הכתבה. הוא נדהם ומיד רצה לתבוע. ברשימה היו מעט פושעים, ובעלי לא ביניהם. לעולם לא אשכח את מה שנעשה לנו. זה הרס את האיש שהיה עבורי יותר מבעל. הוא היה חבר לחיים".
שפירא, בעלים בעבר של "עיר המכונות" בהרצליה ושותף בקאנטרי קלאב ברמת השרון, גילה כי הוא בעצם עבריין עם פרסום המסמך. האיש בעל המניירות האירופיות, בוגר החוג לכלכלה, שגלגל מניות בבורסה בזמן שעבריינים מהרשימה גלגלו מריחואנה, נעשה מאז חשדן וזהיר.
הוא נדהם כשראה בראש הרשימה גם את שמו של חברו מגיל צעיר, מרדכי צרפתי. אולם המשטרה הייתה נחרצת, ובמסמך שחיברה ציינה כי שפירא ידוע ברמת השרון כקבלן לגביית כספים וכמהמר. לטענתם, בערב אחד של משחק קלפים הפסיד ללא הנד עפעף שלושה מיליון לירות. בנוסף נטען כי יש חשד ששפירא שותף בעסקאות סמים ועוסק במכירת רכב גנוב. שפירא זעם והכחיש, לא אחת טען שהעיתונאים הושפעו מהסרט "הסנדק".
עד שנרגעו הדי הפרשה, עלה שוב שפירא לכותרות בהקשרים פליליים, כאשר ב-1983 הוצמד רימון רסס למכוניתו ושנה לאחר מכן התפוצצה המכונית בפתח הווילה בה התגורר. כעשר שנים לאחר מכן ניסה לרוץ לראשות עיריית רמת השרון, אולם הפסיד וחזר לעסוק בדבר שהיה האהוב עליו ביותר, ניהול הקאנטרי ברמת השרון עם חברו הקרוב, עוזי פגירסקי.
ב-1994 כשהוא בן 59, נפטר שפירא ממחלה ממארת והקאנטרי עבר לניהולם של ילדיו ושל יורשיו של פגירסקי. לאחר 30 שנה של בעלות שקטה ומשותפת פרץ בשנה שעברה סכסוך בין הצדדים, שבו כל אחד מהיורשים טוען כי הוא המוסמך לנהל את המקום. כל צד שכר את שירותיו של פרקליט צמרת והנושא עבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב. השופט יהודה זפט שלח את בני משפחת שפירא ופגירסקי להליך גישור.
כשמדברים עם דורית, אלמנתו של יעקב אפשטיין, על חייו של בעלה לאחר פרסום רשימת ה-11, היא פורצת בבכי. "לי היה מספיק מהפרשה הזו ומהלכלוך בעיתונים", היא אומרת בקול חנוק. "לא ברור לי איך שמו השתרבב לרשימה, ופרסומה גרם לו לשיברון לב. בא לי להקיא כשאני חושבת על מה שעברנו ועל הנזק שנעשה לילדים. חלק מהאנשים כבר נפטרו ומי שחי צריך להמשיך לחיות בשקט ובשלווה".
"אני רוצה רק להגיד שהופתענו מאוד ושמענו לראשונה ששמו של בעלי ברשימה רק ערב קודם לפרסום. נניח עבריינים שישבו בבית סוהר, אבל מה הקשר לבעלי? הראש שלו בכלל לא היה במקומות האלה. למחרת הפרסום בעיתון השתדלתי לא להתייחס לזה, אבל היו תוצאות. אני חליתי, בעלי נפטר. די, לא מסוגלת לדבר על זה יותר. עדיין קשה לי. זה נשכח ולא הייתי רוצה להעלות את זה מחדש".
ביום פרסום הרשימה היה יעקב אפשטיין משכונת אפקה בעליו של מגרשי מכוניות בתל אביב, ברחוב ארלוזורוב ובדרך נמיר, ושמו מעולם לא נקשר בפלילים. הפרסום הראשון על אודותיו היה כאשר מילא את העיר בשלטי ענק הנושאים את השם "מכוניות אפשטיין" וכשחבר להנהלת מכבי תל אביב בכדורגל. בהמשך היה זה שלראשונה הציע להטיס שלטי פרסומות שנקשרו למטוסים קלים. אולם כששמו נכנס לרשימה הידועה לשמצה, התמוטט אפשטיין ובחר לשמור על שקט תקשורתי. "בעיתון של מחר עוטפים דגים", נהגו הוא ואשתו לומר.
עד היום לא ברור כיצד השתרבב שמו לרשימה עם חשדות כבדים כל כך: מבריח רכוש גנוב, מממן עסקאות סמים ומקים מפעל לריקועי מתכת בדרום אפריקה ששימש מסווה להעברת כספים והברחות.
אפשטיין, דור שישי בארץ, גדל בבת ים ולמד בבית הספר הדתי תחכמוני. לאחר שהשתחרר מהצבא נסע לאוסטרליה ושיחק שם בנבחרת הכדורגל הלאומית. כשחזר לארץ נישא לדורית והפך את אהבתו למכוניות אמריקאיות למקצוע. את צעדיו הראשונים עשה במגרש המכוניות של מוניה שפירא. זמן קצר אחר כך נפרדו דרכיהם.
ב-1991, כשנתיים לפני מותו, עזב אפשטיין את תל אביב ועבר להתגורר בהרצליה פיתוח, במקרה לא רחוק מהבית אליו עברה גם שוש אסלן, אלמנתו של יחזקאל. אפשטיין נפטר בשנתו בגיל 51. דורית הבחינה שהוא שוכב במיטה בתנוחה מוזרה והזמינה אמבולנס. "שנים עשו לו עוול", אומרת דורית, "והוא נגמר מזה".
שמו של דוד דזאנשווילי מאשדוד עלום בעיניהם של חברי רשימת ה-11, ונראה היה שגם בעיני רבים במשטרה. בחשדות שצוינו במסמך למס הכנסה צוין כי הוא עולה מברית המועצות, מתגורר בתל כביר, אולם לא ידוע מהם עיסוקיו הרשמיים.
על פי המזכר, דזאנשווילי, אז בן 38, נהג לגבות דמי חסות מעולי גיאורגיה ויצא לו שם של זייפן מטבעות ודולרים. לטענת המשטרה, ההון שצבר לא נעשה בעסקים חוקיים. בתוך הקהילה הגיאורגית הסגורה רחשו לדזאנשווילי כבוד, אולם כלפי חוץ הוא הקפיד לשמור על עמימות, עד היום.
כל מה שהיה למשטרה בעניין דזאנשווילי, עד ליום פרסום הרשימה, הוא חשדות בלבד. ביולי 1976 הוא נעצר יחד עם חשוד נוסף יוצא גיאורגיה, בטענה שהדפיסו והפיצו בישראל סדרת שטרות בני מאה דולר מזויפים ומטבעות של רובלים. מאחר שהמשטרה נשענה על אדם אחר, כבר בתחילה נפלו הראיות הקשורות להדפסת הכסף, לאחר מכן התברר כי גם הטענות כי הפיצו את השטרות קשות להוכחה.
בתחילת שנות השמונים עזב דזאנשווילי את הארץ ועבר לצרפת. בספטמבר 1983 נעצר בפריז בחשד שעמד בראש רשת זייפני דולרים, לאחר שהמידע הועבר מהיחידה המרכזית בתל אביב. במשך חמישה
חודשים עקבה המשטרה הצרפתית אחר דזאנשווילי והוא הורשע במעשים. בית המשפט הטיל עליו עונש מאסר, ומקום מגוריו כיום לא ברור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם