צומת גולני: הסמל של חומת מגן בראיון נדיר
עשור לאחר המבצע ההוא, אל"מ אופק בוכריס משלים 3 שנים של פיקוד על החטיבה, מדבר על הלוחמים ואומר: "אנו מוכנים ליום הפקודה"
ואחרי שנייה של מחשבה: "רצו להרוג אותי ולא הצליחו".
בעוד ארבעה חודשים יסיים אל"מ בוכריס (44) קדנציה בת שנתיים כמפקד חטיבת גולני. את הפציעה הוא מכנה "הערת שוליים", "היה ונגמר", הוא אומר. רוב הלוחמים בחטיבה אפילו לא יודעים שנפצע. בוכריס לא סיפר להם מעולם. כשתהיתי למה, אמר: "לא אוהב לדבר על עצמי. לא צריך לנפח לי את האגו. למה הם צריכים לדעת, מה זה נותן".
הוא נחשף בתקשורת אחרי הפציעה, נכווה והתחרט. "מעולם לא הצטערתי על דברים שלא אמרתי" הוא מסביר. בגלל זה גזר על עצמו שתיקה. נפגש לשיחות רקע עם עיתונאים, אבל סירב להתראיין. הפעם הסכים לדבר "כדי לייצג את החטיבה". איש נוקשה בוכריס. מופנם. "אני לא בן אדם רגשן. הסיכוי שתתפסי אותי מביע את הרגשות שלי הוא לא גבוה. פעם אחרונה שבכיתי הייתה בגיל 13".
נפצעת, איבדת חברים, כלום?
"הזדכיתי. אני לא מראה רגשות. לא מחצין". וזה גם מה שאתה מצפה מהלוחמים שלך? "כן. במידה מסוימת. לא באותה עוצמה כמוני, אבל כן. אני מצפה שהלוחמים שלי יהיו מספיק קשוחים, ויהיו מספיק נחושים, בשביל להתמודד עם כל דבר. הרוב המכריע של החיילים מקבל טיפול פייר, הוגן. ואני גם לא מצפה שיתייחסו אליהם בכפפות של משי. כאילו, מה? אני מכין אותם למלחמה. אני לא רוצה חבורה של חננות. אני רוצה לוחמים קשוחים, שיהיו מאומנים, שיהיו מקצוענים. לא משיגים את זה בפאוור פוינט. לא משיגים את זה במצגות ובפוצי מוצי".
"אני רוצה שהלוחמים שלי יזחלו" הוא ממשיך, "אני רוצה שהם יקרעו את התחת. אני רוצה שהקוצים ישרטו אותם בידיים. אני רוצה שיהיו עם כושר. אני רוצה שתהיה להם מנטליות של לוחמים. לוחם זה אחד שדבק במשימתו, לא משנה מה קורה מסביב. מסביב ייהום הסער - והוא על המטרה. הוא מיומן בנשקו, נחוש, חבר טוב".
זה אומר שאסור להם להראות רגשות?
"אני לא רוצה להגיד שלא יבכו, אבל שיידעו להתמודד. אני ודאי לא מוכן שיתפרקו. לפני לוויות עשיתי תדריך לחיילים. שמתי אנשים שהגדרתי אותם כ'משטרת חברה' שאם הם רואים לוחמים שנראים סמרטוטיים ומשתפכים, שייקחו אותם הצדה. אמרתי להם, 'לקבור חבר זאת משימה. משימה לא נעימה, אבל זאת משימה' ואת המשימה הזאת אנחנו נעשה, והאויב מסתכל עלינו. גם עכשיו. הרוח שלו מתעודדת מזה שאתם סמרטוטים. והרוח של העם שלנו נחלשת מזה".
"אני חייל עם נשק. אני צריך לדאוג שנהיה קשוחים. אני לא יכול להגיד לבן אדם 'אל תבכה', זה לא הגיוני, אבל צריך לשים את זה בגבולות. לא אנשים שנראים סמרטוטים, נשפכים, צועקים. לא. אנחנו לא מתפרקים. אף אחד לא יפרק אותנו. קברתי חברים שלי. חלק מהם, אני אישית לקחתי את הארון שלהם לקבר. וגם כשלקחתי אותם - בפנים סערת רגשות, בחוץ - אתה לוחם. אתה משדר שאתה בשליטה. אתה לא יכול לשדר לאנשים שאתה מאבד שליטה. בעיני זה חלק בלתי נפרד מהמשימות של חייל לוחם. זה עניין מהותי. חלק מהאתוס של להיות לוחם. בטח להיות גולנצ'יק".
החיילים אומרים עליו שהוא "מח"ט תוקפני", "פייטר", "קשוח", אחד ש"לא מבלבל את השכל", אומר שתיים-שלוש מילים וזהו". באימון שעשה בחודש שעבר גדוד הסיור של החטיבה (הגדס"ר) ברמת הגולן, קבע שילכו מאה קילומטר בחמישה ימים ויסחבו 35 קילו בממוצע, שהם כמחצית ממשקל הגוף של רובם. זה היה בשבוע קר במיוחד והטמפרטורות ברמת הגולן ירדו למינוס שתי מעלות. "אני מביא את הלוחמים עד נקודת השבר ואז, רגע לפני, אני עוצר", הוא אומר.
בשיחות עם מפקדים וחיילים הוא נוהג לומר ש"המלחמה תהיה במשמרת שלי", רק עכשיו סיימה החטיבה תעסוקה באיו"ש והיא עוברת לתפוס קו בעזה. "אני לא יודע אם זה יקרה או לא, אבל אם זה יקרה אז כדאי שנהיה מוכנים", הוא מאשר. "אני אומר, אני צריך להיות מוכן ליום פקודה, ויום הפקודה הזה, אני לא יודע מתי הוא יגיע. אני יודע שהוא יבוא בהפתעה לכוחותינו. אני לא מתכוון
כמה קרובה המלחמה הבאה? "אני חושב שהמבצע הבא הוא שאלה של זמן. בעזה, בלבנון. סתם הם מתחמשים? מה, הם אספנים? מישהו צובר גראדים, למה הוא צובר אותם? בשביל הכיף? משחק ילדים? הלבנונים מתחמשים בכמויות עצומות של טילים מסוגים שונים. למה? אני לא מחרחר מלחמה. אבל אני כן שואל למה אנשים צוברים כל כך הרבה תחמושת?".
"אני יודע שהחטיבה שאני המפקד שלה, אם מחר, מחרתיים, עכשיו, אומרים לנו "מלחמה" - אנחנו מוכנים לבצע את המשימה, ולא משנה איפה. אני אומר לאנשים שלי שהמסדר הכי קפדני והכי רציני שאפשר לעשות לנו, זה המסדר שיעשה לנו האויב. אני אומר את זה בזהירות ובלי יוהרה, שאני לא מקנא באויב שיעמוד מולנו. כי הוא יפגוש חטיבה מקצועית, נחושה, מלוכדת. באמת לא כדאי לו להיות בצד השני של הקנה של הרובה שלנו. שינסו אותנו. בבקשה".
הוא נולד וגדל בקריית גת, הבכור מבין ארבעה בנים. היום הוריו גרים בירושלים. אחד מאחיו מהנדס, אחר מורה ואח נוסף בעל עסק. בוגר ישיבות "נועם" ו"עטרת כוהנים" התגייס לגולני אבל לא חשב אפילו לצאת לקצונה. השבוע נזכר בדברים שאמר לו אביו כשסיים קורס קצינים בבה"ד 1. "מתי אתה גומר את הדבר הזה", שאל אותו. "ארבע שנים, ואני גומר את הסיפור", בוכריס ענה. מאז עברו יותר מ-20 שנה. "אני חושב שההורים שלי גאים במה שאני עושה", הוא אומר עכשיו. "מצד שני, הם לא יצטערו אם אלך מחר הביתה. אבא שלי בוודאי לא".
בוכריס מספר שעשה גיבוש לקורס חובלים. "הייתי שם שלושה ימים. ברגע שנגמר הקטע הפיזי, חתמתי וויתור. לא סובל ים". חזר לבקו"ם והתעקש שישלחו אותו לגולני. התחיל בפלוגת החבלה של החטיבה. בשבוע שעבר היה בכנס משפחות שכולות של הפלוגה. עבר בין ההורים השכולים ולחץ ידיים. את רובם הוא מכיר. כשביקשו ממנו לדבר, סירב. "אני כאן בתור חייל", אמר להם, "לא על תקן מפקד חטיבת גולני".
היה מפקד צוות וסגן מפקד הפלח"ה. אחר כך היה מפקד פלוגה רובאית בגדוד 12 של החטיבה, מפקד פלוגת החבלה וסגן מפקד גדוד. אחרי שיצא ללימודים (יש לו תואר ראשון במדע המדינה ולימודי מזרח תיכון ותואר שני במינהל עסקים ומזרח תיכון) היה מג"ד גדוד 51. אז גם נפצע. הוא השתקם וחזר כעבור שנה לפקד על "אגוז" (יחידה מובחרת בתוך החטיבה המתמחה בלוחמת גרילה - חק"ב).
במלחמת לבנון השנייה מונה ליועץ למבצעים מיוחדים של מפקד עוצבת הגליל, תא"ל גל הירש. אחר כך מילא שורה של תפקידים שבסופם, לפני כשנתיים, מונה למפקד חטיבת גולני. "התגלגלתי לזה", הוא אומר, "אני לא מאלה שהחליטו לפני שהתגייסו על קריירה צבאית".
"כשאני הייתי חייל צעיר, וגם כשהייתי מפקד צוות, או סגן מפקד פלוגה, והיינו בקו - תמיד קווים חודרים - בעשר בבוקר הייתי צריך להיות בשער פטמה. אין אוטובוסים שמגיעים לשם מקריית גת בשעה הזאת. בשלוש בבוקר הייתי הולך ברגל מהבית שלי עד לכניסה לקריית גת, עוצר טרמפים. הייתי מתקדם לאט עד שהייתי מגיע. ידעתי שאם לא אגיע בעשר והשיירה תצא, הלך עלי. זה לא היה איזה וואו. ככה עשינו כולנו. זה משהו שאני לא יכול לדרוש היום מהלוחמים שלי, ולא רק בגלל הטרמפים. המציאות אחרת ממה שהייתה בעבר. למרות שהדור של היום כן מחפש ורוצה להתחבר לדברים הטובים. אנחנו, בגולני, מציעים לו זהות".
איך החיילים של היום בהשוואה לחיילים של תקופתך?
"אני מסתכל למשל על הפלאפונים. זה נורא ואיום. האימונים היום מתחילים באמת ביום שני, כשהבטרייה של האייפון נגמרת. כל הזמן ההורים יודעים איפה הילד נמצא. מה אכפת לי איפה הוא נמצא? למה, ההורים שלי ידעו איפה אני? לא. יש טקסים שלא הזמנתי אותם בכלל. גם כשהייתי חניך מצטיין הם לא ידעו. מה זה חשוב? אני לא מזלזל בדאגה של ההורים אבל אני חייב להגיד שאני לא מצליח להבין ממה הלחץ. מה זה הפינוק הזה, מה ההיסטריה הזאת, על מה ולמה. ברוב המכריע של המקרים, המפקדים בצבא מתנהגים בצורה מאוד הוגנת עם החיילים. והחיילים מקבלים את הזכויות שלהם בצורה טובה. יש מקרים קיצוניים שהם לא כאלה, אבל ברוב המקרים כן. אז יאללה, ראבאק, הבחור בן 18, 19, תנו לו להסתדר בחיים. הוא יגדל מרפקים, הוא יתחספס קצת, הוא ילמד להיות בן אדם. תעזבו אותו, תשחררו. למה צריך שיהיה כל הזמן מישהו צמוד אליו?".
"את יודעת מה ההבדל בין אמא פולנייה לבין רוטוויילר? הרוטוויילר בסוף משחרר את הילד. אז תשחררו את הילדים, מה החשש? שהמפקד מתעלל והמערכת אטומה? המפקד לא מתעלל והמערכת לא אטומה, והבחור הזה, שהוא עכשיו חייל, כבר לא כל כך ילד. הוא יודע לדאוג לעצמו. אני מציע שאם הורים דואגים לילדים שלהם, שידאגו שלא ישתו אלכוהול כשהם יוצאים לבילוי, שידאגו שילכו לישון לפני שהם נוהגים. אם אכפת להורה מהבן שלו, שיתעסק במה שבתחום השפעתו".
בכל זאת, הוא מדגיש, הוא מקפיד לענות לכל הורה שמתקשר אליו. עניינים שעולים בנוגע לחיילים בחטיבה הוא בודק בעצמו. "אני לא אומר לאף אחד 'תשחרר את הילד שלך' הוא מדגיש. "אני יכול להגיד את זה ברמיזה, או בעדינות. "הוא יסתדר, אל תדאגו, אנחנו נטפל בו ואתם יכולים להיות רגועים".
יש לו, הוא אומר, "קריטריון אישי". הוא עצמו נשוי, אב לשישה. הגדול שבהם, יובל, תלמיד כיתה י"א. לפני כמה שבועות קיבל צו ראשון. "אני שואל את עצמי אם אני מוכן שהבן שלי יהיה חייל אצלי בגדודים. זה קריטריון ששמתי כשהייתי מג"ד והיום אני שם אותו שבעתיים". בוכריס מתייחס לסיפורים שהיו בעבר על חטיבת גולני - יחסים רעועים בין חיילים ותיקים וצעירים, טקסי השפלה שעברו הצעירים. "גולני היום היא לא חטיבה מבורדקת. כשאני שואל אם אני מוכן שהבן שלי יהיה חייל בגדודים, אני עונה לעצמי 'כן, בשמחה רבה', אני יודע שיתייחסו אליו בצורה הוגנת ונכונה, כמו שאני רוצה שיתייחסו לבן שלי, כאבא".
הוא רוצה להיות בגולני?
"האמת? אני לא יודע. הוא בעצמו לא יודע. אני אמרתי לו, "כל עוד תהיה קרבי, תהיה איפה שאתה רוצה.? מה אכפת לי? הבן שלי הוא אישיות בפני עצמה. גם ככה, הצל שלי מעיב עליו. אז אני צריך להלחיץ אותו עוד יותר? אולי בגלל מרד הנעורים הוא ירצה לעשות ההפך ממני? סבבה. חשוב לי כן שהוא יהיה בקרבי. אני חושב שהוא מתאים. אם הוא יחליט שלא, אז לא. אבל הוא בן אדם עצמאי. אני לא מתערב לו בחיים. אני אשמח שהוא יהיה במקום שיהיה לו טוב בו. אני אבא. וכמו כל אבא, אני רוצה שלבן שלי יהיה טוב. אם יהיה לו טוב בגולני, מעולה".
ואם הוא יגיע לצנחנים?
"את יודעת כמה חיילים יש לי בגולני שההורים שלהם היו בצנחנים, אז מה? חוץ מזה, שאם זה לא היה לראיון, הייתי עונה לך אחרת. הייתי אומר לך, "אבל ביקשתי ממנו שיהיה לוחם".
בפסח הקרוב ימלאו עשר שנים ליציאה למבצע 'חומת מגן' בוכריס זוכר עד אחרון הפרטים הקטנים את הלילה שאחרי ליל הסדר, שאותו עשה עם משפחתו, כשהעירו אותו והקפיצו אותו חזרה לצבא. הוא הוביל את גדוד 51 בלחימה מתמשכת ממבצע למבצע. הגדוד לחם ברמאללה, טול כרם, ג'נין, חברון ושכם. במהלך הלחימה איבד הגדוד שבעה לוחמים, חמישה מהם בג'נין - הקרב הקשה ביותר של המבצע. בוכריס מקפיד למנות את שמות ההרוגים, לפי סדר נפילתם. הוא עצמו קיבל בתום המבצע את צל"ש הרמטכ"ל, על "מנהיגותו, דבקותו במשימה ואומץ לבו".
בשבוע שעבר, באותו כנס עם ההורים השכולים, שאל אותו אחד מהם מה פשר הצל"ש שהוא עונד (הוא לבש מדי א'). בוכריס היה נבוך. כמו על הפציעה, גם על הצל"ש לא סיפר לחיילים בחטיבה. "עברתי בשקם, נפל בקבוק, ברגע האחרון עצרתי אותו', השיב. "מי שרוצה", הוא אומר ביובש, "שיעשה גוגל". "'חומת מגן' מבטא בעיני את השלב שבו הפסקנו להפחיד את עצמנו והתחלנו לקחת אחריות", הוא מסביר. "חזרנו להיות אחראים לגורלנו. לפני 'חומת מגן' כשאני הייתי קצין אג"מ בגולני, כשבאתי להציג תוכניות מבצעיות, קראו לזה 'שדה קוצים' והקוצים שלנו היו מגיעים לתוך העיר שכם. חשבו שאנחנו מטורפים. אמרו 'מה לנו פתאום, רק עד פאתי העיר. מפה תצאו רק בארונות, ועשרות ארונות', מלאכת ההפחדה העצמית עבדה שעות נוספות.
"אחר כך, כשהייתי מג"ד, התחלנו את המבצעים שקראו להם 'כתר', היינו מסביב לערים, אבל לא היה אישור להיכנס פנימה. אני זוכר שהרמטכ"ל שאול מופז הגיע לבקר אצלנו. אמרנו לו, 'אם הבעיה היא מחנה הפליטים, למה אנחנו בחוץ? איך נפתור את הבעיה ככה?' המסבירים והמומחים בעיני עצמם הסבירו שכניסה למחנה פליטים תגרור אחריה עשרות הרוגים, והשמים ייפלו עלינו. קשקוש".
ו'חומת מגן' שינה את זה?
"'חומת מגן' היה שינוי תודעתי יותר מאשר שינוי בלחימה. המבצע הזה שינה תודעתית את המציאות. הרי הלחימה באיו"ש לא נגמרה אחרי 'חומת מגן', היא רק התחילה. אבל זה היה מבצע ששבר את הפחד התודעתי שהיה לנו. בהקשר הזה זה היה מבצע משמעותי מאוד. המבצע שניער את הסירה. אנחנו תמיד עושים את זה לעצמנו. מה קרה לנו במלחמת לבנון השנייה? אותו דבר. מי בכלל דיבר על כניסה ללבנון? אז היה את גל הירש שהאמין בזה, ואולי עוד כמה אחרים, אבל אף אחד לא חשב שהולכים להיכנס ללבנון. זה נראה דמיוני. פתאום נכנסים ללבנון, אומרים, "רגע, זה לבנון. היינו פה. איך עושים את זה? עכשיו אנחנו יודעים לעשות את זה יותר טוב".
"ומבצע 'עופרת יצוקה', להיכנס לעזה? עזה? מי רוצה להיכנס לעזה? הם יהרגו אותנו, יאנסו אותנו, יהיו לנו עשרות הרוגים? הכל סיפורים. אנחנו אלופים בלהפחיד את עצמנו. 'חומת מגן' היה מבצע ראשון בשלושת האירועים המלחמתיים האלה, הראשון בשרשרת, שנתן את הביטחון לשני, שנתן את הביטחון לשלישי".
צריך, אם כך, להיכנס עכשיו לעזה?
"אני לא מבין את כל התמונה ואני לא מכיר את כל השיקולים. בראייה צבאית טהורה, מזווית הראייה שלי כמח"ט, אני חושב שזה בלתי נמנע, שנצטרך לעשות את זה ביום מן הימים. פעולה צבאית. זאת לא הפתעה. לא צריך להיות מח?ט בשביל זה. המשימה של הצבא היא להגן על המדינה. כשאזרחים נמצאים בתוך מקלט, זה לא המצב הרצוי. העיתוי, מתי, כמה ולמה, האם עושים - זה לא בידיים שלי. אני חי בתוך מערכת מורכבת, גדולה, ואני סומך על מי שנמצא במקומות שמקבלים את ההחלטות, שיקבל את ההחלטות הנכונות".
מהקרב בג'נין יש תמונה אחת שחרותה אצל בוכריס עד היום: השניות שבהן הלוחמים פינו שניים מהחברים שנהרגו, רב סמל מתניה ראבינסאן וסמל שמואל וייס. בוכריס היה זה שזיהה את ההרוגים. הרים את השמיכה, קרא בשמו של כל הרוג ואחר כך כיסה אותו. זאת הייתה מחלקה קטנה, 16 אנשים. עם ההרוגים והפצועים נשארו באותו שלב אולי שמונה לוחמים בשטח.
"הסתכלתי ללוחמים בעיניים", מתאר בוכריס. "אמרתי להם 'קשה, הא?', אמרו לי 'כן'. שאלתי אותם 'ממשיכים?', אמרו לי 'המג"ד, לאיפה שתגיד לנו, אנחנו הולכים', השאירו את האלונקות עם ההרוגים, הסתובבו, וחזרו חזרה בדיוק למקום שבו החברים שלהם נהרגו חצי שעה קודם".
אחרי הקרב אמרת שיש לך בטן מלאה על מה שקרה בג'נין, שהיו שם בעיות מקצועיות וערכיות קשות.
"היום זה לבכות על חלב שנשפך. מה זה רלוונטי? עברו עשר שנים מאז. כל אחד המשיך בדרכו. יש כאלה שנגמרה דרכם, ויש שהמשיכו. למה לקשקש על פצעי עבר? זה לא ייתן לאף אחד כלום. היום מדברים על הקרב בג'נין רק בגלל מוחמד בכרי, שעשה את הסרט ('ג'נין ג'נין' - חק"ב). אני ראיתי את הסרט. זה שקר. זה לעשות משקר תעשייה. הוא, בכרי, שקרן מקצוען. המציא דברים שלא היו ולא נבראו.
"לא רק שאלה שנהרגו שם הם טובי בנינו, הוא אומר על הלוחמים שנפלו בג'נין, "גם אלה שנשארו בחיים נושאים עד היום את הצלקות הנפשיות, בגופם וברוחם, את מה כל שקרה שם. הם גיבורים. הם אנשים שאני רוחש להם הרבה הערכה. איתם אני מרגיש הכי טבעי". בוכריס נפצע כבר בשכם ב-3 במאי , כחודש אחרי שהחל מבצע "חומת מגן' הכוח שבראשו עמד נשלח לתפוס את בכיר חמאס עלי חדירי, מי שהיה אחראי להכנת המטען שהתפוצץ במלון פארק בנתניה ומבוקשים נוספים. הכוח ניסה לפרוץ לבית, אלא שאז נורה מתוכו צרור. רב סרן אביהוא יעקוב, מפקד פלוגת החוד - איש שייטת שהגיע לגדוד 51 רק כמה שבועות קודם, להחליף את המ"פ שנפצע בג'נין - נהרג במקום. בוכריס נפצע קשה.
על הפציעה ההיא הוא מסרב לדבר היום. שנה אחריה, אחרי תהליך שיקום מפרך, כבר חזר לצבא. "הפציעה רק חידדה אצלי את התפיסה שאנחנו יכולים לכל, שנחישות ועוצמה הם דבר בלתי נגמר.
"סיפור השיקום שלי?", הוא מסביר, "לא משמעותי. איזו אלטרנטיבה הייתה לי? להיות מסכן? לא. אני לא מסכן. כל בן אדם בסיטואציה שלי היה עושה אותו דבר. אחרת מה, לשכב במיטה עם פצעי לחץ עד שאני אתפגר?".
היום יש בין חמישה לשישה מתמודדים על כל מקום בגולני. בוכריס אומר שהנתון הזה לא מרשים אותו. "מדד כוכב נולד' הוא קורא לו. ועדיין, כשהוא היה חייל, הנתונים היו אחרים. "אני זוכר שהמפקד שלי, יאיר נווה, שאל כשאני הייתי טירון, 'מי לא רוצה להיות פה?' והיו שהרימו ידיים. מה שמעניין אותי זה לא החמישה שביקשו ולא הצליחו להיכנס. אותי מעניין המאה אחוז שנמצאים אצלי. ואני צריך לראות שהם נשארים עם אותה מוטיבציה גם אחרי שנה אצלי, ושנתיים".
לבוכריס יש סיפור להדגמה: "שוטר ראה עשרה אנשים נוסעים בתוך חיפושית. רשם דוח לנהג. הנהג אמר 'כופר באשמה'. הגיעו לבית המשפט. אמר הנהג לשופט, 'עשרה אנשים נכנסים בתוך חיפושית? אין דבר כזה'. הכניסו חמישה אנשים, שישה, שבעה, שמונה, לא הצליחו להכניס יותר. אמר השופט, 'הנהג צודק', זיכה אותו. הלך השופט, בא השוטר. אמר לנהג, 'אני ראיתי שהיו אצלך עשרה אנשים בתוך החיפושית, איך זה יכול להיות?' אמר לו הנהג, 'כי אצלי הם רצו להיכנס'. אז אני רוצה שעשרה אנשים ייסעו בחיפושית. 20. אני רוצה שהם יעשו מעבר למה שנראה להם בלתי אפשרי. בשביל זה אני צריך מוטיבציה. זה שרוצים לבוא לפה? זה כבוד חיצוני. זה לא מדבר אלי. אני לא חי את זה".
הסיפור ממחיש את האנרגיה שבוכריס משקיע בלוחמים שלו שכבר נמצאים בחטיבה. "אני אוהב אותם", הוא אומר עליהם. חשוב לו לחבר את המקצועיות החיילית שלהם לאהבת הארץ. את גדוד 13 שלח אמרתי לבן שלי, ?כל עוד תהיה קרבי, תהיה איפה שאתה רוצה.? הבן שלי הוא אישיות בפני עצמה. גם ככה הצל שלי מעיב עליו. אז אני צריך להלחיץ אותו עוד יותר? אולי בגלל מרד הנעורים הוא ירצה לעשות ההפך ממני? סבבה. חשוב לי כן שהוא יהיה בקרבי? לסדרת חינוך בנגב במקום לשבוע נופש. כשהגיעו לשטח מצאו את בוכריס, פעם מדריך טיולים בדרום, מסביר להם על הצמחים והנוף, במכנסיים קצרים וחולצה של גולני. "יש חיילים שמעולם לא היו בירושלים" הוא אומר, "יש כאלה שהפעם הראשונה שהם מגיעים לרמת הגולן זה באימון".
למה זה קורה?
"אחד הדברים שאיבדנו עם השנים - לא רק בגולני, בכלל - זה את הפדיחה. אין יותר פדיחה. היום אתה יכול להיות בפייסבוק כל מה שבא לך. לפני 50 שנה היו משתמטים, אבל עשו את זה בשקט. היום זה בריש גלי. איפה הפדיחה בלהשתמט? אנחנו יוצרים בחטיבה 'קולקטיב' שאם אתה לא עומד בסטנדרטים שלו, זאת פדיחה".
לא מזמן צולמו לוחמים של החטיבה לבושים חולצות "גולני לא מפנה יהודים" איך מתמודדים עם זה?
"הקשר בין הצבא לאוכלוסייה אזרחית ישראלית הוא סיפור מורכב. לצבא בכלל. לא לגולני. אני חושב שאף אחד לא רוצה להגיע לסיטואציה הזאת. אם וכאשר נגיע אליה, נמצא את הדרכים הנכונות להתמודד איתה. סיפור החולצות היה פרובוקציה. מישהו חילק לחיילים את החולצות. אני שפטתי אותם אחר כך. הם אמרו, 'המח"ט, אין לנו אפילו דעה פוליטית'.הרעיון היה להגיד להם, 'חבר'ה, אל תערבבו לי פוליטיקה עם הצבא".
בוכריס גר במצפה בגליל, יישוב קהילתי דתי. בתחילה התגורר עם משפחתו בקרוון, בהמשך - כבר אחרי הפציעה - נכנסו לבית שבו הם גרים היום. על נעמה אשתו הוא אומר ש"הכל בזכותה. לי יש מי שעוזר. מי עוזר לה? תשימי אותי לשמור על הילדים בבית יום יומיים, תמצאי מישהו תלוי על עץ. זה יהיה אני".
גם לילדיו הוא מעולם לא סיפר על הפציעה מיוזמתו. כששאלו, אחרי ששמעו על מה שקרה לו מאנשים אחרים, ענה. "וגם אז, כשאני מדבר איתם, אני מרגיש כמו איזה 'סיפורי נתקענו משלשום'. בשבילם אני אבא. בן אדם רגיל. כשאני מגיע הביתה אני שוטף כלים כמו כולם".
מה עשתה הפציעה שלך מבחינת הדאגה שלהם?
"אני מניח שהמשפחה שלי דואגת. אחרי הפציעה, זה נהיה יותר במודעות שיכול לקרות משהו. אבל אני לא חי את זה. ממש לא. אם הם דואגים, הם דואגים. שייקחו כדור נגד דאגה". לא מזמן, נזכר בוכריס, פגש מישהו שהיה פעם מח"ט גולני, אחד מוותיקי החטיבה. 'אתה יכול להשתחרר מגולני', אמר לו הקצין, 'אני לא בטוח שגולני משתחררת ממך'. ובכל זאת, ביולי הקרוב הוא יעזוב את החטיבה. בוכריס יועלה לדרגת תת אלוף, וילך לפקד על אוגדת האש בפיקוד הצפון. במקומו יפקד על החטיבה אל"מ יניב עשור. לא במפתיע, הוא ועשור חברים טובים. הם לחמו יחד, עשור היה פקוד של בוריס, אפילו הרעיות חברות. "אני אוהב אותו אהבת נפש".
חשבת כבר על רגע הפרידה?
"להיפרד מהחטיבה לא יהיה דבר קל. אבל החטיבה היא לא שלי. זאת לא ירושה שקיבלתי מאבא שלי. אני מכיר את עצמי מספיק טוב. אני יודע שאני אכנס לתוך הקונכייה שלי, ואני אמשיך הלאה. אני אשים את ההגנות שלי, ואמשיך".
ורמטכ"לות?
"לא סימנתי לעצמי מטרה. אני לא מאוהב בעצמי. אני תמיד אומר, 'תהיה טוב בתפקיד שאתה עושה'. אם אני אהיה מספיק טוב, אז אני מניח שייתנו לי עוד תפקיד אחר כך. אם לא, אז לא. בכלל, אני לא יודע מה ארגיש כשאני אסיים את הדבר הזה, שנקרא צה"ל. את השירות הצבאי שלי. זה גם לא משנה. אם יהיה מישהו יותר טוב ממני, שיביא את הניצחון בקרב, אז עדיף שהוא יוביל. אין בכלל שאלה. האגו שלי? התחושות? זה קשקוש. מה שקובע זה מי יודע לספק את הסחורה. לא יקרה שום דבר אם אחרי התפקיד הבא אשתחרר מהצבא ואיעלם באלמוניותי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם