בית החלומות הוא מושג יחסי. מאוד
בבוץ או במכונית. סנטימטרים מהמכוניות בנתיבי איילון או כשהאסירים בכלא נשקפים מהחלון: מסע בין הבתים הכי לא שגרתיים בישראל
הצלצול שלנו בדלת לא צפוי. נושא השיחה צפוי עוד פחות. איך זה לגור צמוד לרוצחים, אנסים, רמאים? השכנים טובים בעיניהם. באמת. לפחות אלה ההולכים על שתיים. אם יש משהו שמפריע זה נביחות כלבי השמירה. מאכילים אותם פעמיים ביום, ואז עולות נביחות הרעב לקומה ה-11. מזל שעכשיו חורף והכל סגור הרמטית.
אולג שולף את הסקסופון שלו ומנגן דיוק אלינגטון ובני גודמן. אני שואל אם הוא יודע גם רוק בבית הסוהר, אולג צוחק ממני. כשעיניו נעצמות ולחייו מאדימות חוצה זינזאנה את שער הכלא. כריזת הבית נשמעת טיפה מרוחקת, עטופה כאילו בצמר גפן. "הקרבה לכלא לא עושה גם ממך אסיר?", אני שואל. "מה אסיר? אני במקום שלי והם במקום שלהם".
אז אולי בעצם השתדרגת בתור שכן של הנשיא?
"קצב? הוא לא מעניין אותי, הכל פוליטיקה".
לפני שהיא סוגרת מאחורינו את הדלת שואלת נינל: "בית יפה יש לי, נכון?". נינל הבלונדינית החסונה היא גיבורת הסיפור הזה. כשדיברנו, עמדה במטבח ויצקה שוקולד לגביעי גלידה. ואולי זה היה בטון שיצקה לקונסטרוקציה מחשבתית שהעמיד פרנסיס בייקון. "בתים נבנים כדי לחיות בהם ולא כדי להתבונן בהם", קבע לפני כ-400 שנה הפילוסוף והמדינאי האנגלי.
כשנינל מגלגלת את התריס בבוקר היא אינה רואה בדיוק את אגם לוצרן. ובכל זאת, היא אומרת "כאן ביתי, אל מול עבריין". נינל חיה את האושר שלה בשולי הג' יפה, מתנהלת בדיוק לפי האבחנה של בייקון. ואולג אוהב להיות בבית, "עם התה והלימון והספרים הישנים", כפי ששר אריק איינשטיין.
יצאנו למסע אל בתים מעניינים, אך נתקענו עם האנשים. מה שהצריך תכנון מסלול חדש, כדברי הנווטן במקום ל"בתים", הפלגנו אל ה"מקומות". אל ההגדרה שנותנת מרחב הוגן גם לבני האדם. ירדנו מכל נפלאות הסולארי והסלולרי, הלכנו למי שמגוריהם ביטאו כמיהה לחזור לבסיסי, למי שרצו בית שיממש להם את הפנטזיה.
הבונים החופשיים. בעווית מחשבה ראשונה אתה מתפתה לכנות אותם הזויים. לאחר כמה עוויתות נוספות מתחזקת הסברה שאולי אתה הזוי, שבוי, מה שתרצו. אתה, החולם לסגור מרפסת, להוסיף חדר, לטפס לפנטהאוז ומוותר על רוח הים וצל היער.
פגשנו לוחמי תנועת שחרור לאומית. אנשים שרוצים לברוח ממלכוד הארבעה קירות כדי להפנות את הפנים למשפחה, לטבע, לפנאי. זאת מחאה חברתית חרישית שחבריה חשים נרדפים. גאים בזולת חלומותיהם, אבל חוששים להראות אותה. ברגע הראשון נענים לך בשמחה, אחר כך מבקשים לדבר בשם בדוי ובלי
לבסוף, בדי הרבה מקרים, מבקשים שלא תפעיל וינקר בעוברך ליד ביתם. שתשכח שהם קיימים. הסיבה לכך היא שנטו את ביתם בשטח שמשפטית הוא אינו שלהם. וזה, יש להודות, נכון. אלא שהבתים האלה מבטאים צורך שמתעלמים מקיומו. של כל אותם שמוכנים לגור באוהל או בקרוואן והעיקר לא להשתעבד.
כל אותם שמתקיימים בשטחים ריקים שאינם משרתים שום מטרה זולת המתנה לשעה נדל"נית יפה. אז מכאן תצא בשורת המהפכה. רפורמה אגררית, רבותי. חלוקה מחדש של אוצרות הקרקע. אדמות שיישארו ריקות כך וכך שנים יהיו שלל למתיישבים. לאותם אנשים שבחרו לסרוג סוגי חיים אחרים.
"אנשים שאוהבים הרבה שמים וחול חם/ בונים להם בית קרוב לים.../ ואנשים שאוהבים שקט עם ירוק/ נוטעים תמר שיעלה גבוה ויצמח רחוק.../ ואנשים שאוהבים מערות/ בקושי מגלים מקום כזה/ בשביל להיות בו". ( מתוך "בתים", מאת מירה-מינצר יערי)
הטלפון שלי מקפיץ את עופר מתהומות הסייסטה. הייתי צריך לדעת. שלוש בצהריים, שמים טעונים, קור ארקטי - ברור לגמרי שהבן אדם, אשתו ושני עולליו מתחת לפוך. אבל עופר לא עושה עניין. מכוון אותי בין ערמות העצים להסקה בקיבוץ צבעון שבגליל העליון. חוצים גשר עץ יפני, חוטפים מקלחת מהמים שאגרו הצמרות, ומגיעים ליורט.
לאוהל מונגולי בעל כיפה, שמשובץ בין עצי החורש. עופר (37) ממשגב-עם חי כאן עם שחר (32) מאשדות-יעקב. שני ילדים. עדן-אור, בן שלוש, ומיי, בת שבעה חודשים. כשנקישות הגשם מצטופפות על היריעות, החום בפנים נעים יותר. חולצים נעליים, לוגמים תה, מתרווחים על הכריות. הילד צופה ב"פרפר נחמד" במחשב, עופר מתיישב תחת שרשרת פטריות יסעוריות שקטף ביער ומספר את הסיפור שלו.
כשהשתחרר מסיירת צנחנים טייל בדרום אמריקה. שחר טיילה בניו זילנד. כשחזר עבד במעגן מיכאל, שחר הייתה אצל הוריה בכרכור. כך הכירו. בהודו טיילו כבר יחד. אחר כך חרשו את אנגליה, ראו אנשים שחיים ביורטים ונדלקו. במיוחד עופר, שקיבל דז'ה-וו חזק לנעוריו, שהעביר ב"טיפי" (אוהל אינדיאני). "היורט הוא בית, אבל נותן לך להרגיש בחוץ". ואין שכר דירה, "מה שמאפשר לך לברוח מהמרוץ של 17:00-8:00", ואתה יכול לזוז מתי שאתה רוצה, בכל רגע שנמאס לך.
היורט שלהם, אם להיות ספציפיים, הוא יורט קירגיזי. עם ענפים שמשולבים בקירות הבד. שטחו 50 מ"ר. חום מגיע לא רק מהקמין אלא גם מבידוד של סיבי פוליאסטר. שירותי קומפוסט שסופגים הכל. אל תושיט יד אל ידית הניאגרה, כי אין. על אף שהקרקע בחינם, אתה זקוק לרבע מיליון שקל.
בגלל תשתיות, ממ"ד והאוהל עצמו. שחר ועופר נטו תחילה את אוהלם במכמורת. כשהתחיל להיות רועש עברו לראש פינה, כשגם בראש פינה לא נשמע יותר קולה של הדממה הגיעו לצבעון שליד ג'יש, היא גוש חלב.
וכאן מצאתם את השקט?
"כן, אנחנו חיים במקום מאוד נעים, למרות שהוא עומד לפני פיתוח".
שחר ילדה את ילדיה במקום שבו אנחנו יושבים, כשהיא שוכבת בבריכה, משתכשכת באור הירח שחודר מהפתח שבתקרת האוהל. "ילד שיוצא מחלל רחמי לאור הירח, ולא לאור הפלורסצנט, הנחיתה שלו בעולמנו רכה יותר", היא מסבירה.
המיילדת איחרה ב-20 דקות ועופר, באמצעות נייד שהופעל על רמקול, מילא את מקומה. הולדת הקטנים צררה את כולם במין רחם משפחתי. במיוחד זה בולט כשהם ישנים יחד. כשיגדלו הילדים יוסיפו עוד חדר לאוהל. כשהילדים ילכו, יוכלו לנתק את החדר הנוסף "ולא להישאר כמו הורים אחרים עם בתים ענקיים וריקים".
את יריעת הדלת מזיז ליאן, הבעל של לימאן. ליאן הוא נפח אש שבונה סכינים יפניות ושותף של עופר בבית המלאכה ליורטים. עופר הוא חרש עץ שמלמד בניית קשתות ויורטים. אחרי ליאן נכנסת טל, האחות של עופר. מתעניינת אצל שחר, המיניקה, איך הקקי של הקטנה. שחר מתוודה ש"לעבור עכשיו לארבעה קירות זה די קרוב למחנק. יש משהו בספייס העגול".
איך ההורים מקבלים את הבחירה שלך לחיות באוהל?
"כשאבא שמע בפעם הראשונה היה קרוב לבכי. עכשיו הוא מתגאה בי".
בסוכה הגדולה של גניש מהדהדים דברי מוסר של הרב חיים. "מקובל ענק, גדול ישראל, יהודי מאוד מאוד מכובד", אומר לי גניש. פעם בשבוע הוא יורד מזולתו בצפון לגבעתיים לשמוע את הרב חיים. "כולם באים", הוא קובע, "מהשיכור השכונתי עד המדען הגרעיני".
כאן הוא מצטט את הרב חיים, שפסק שאין יותר ליהודים מה לחפש בחו"ל. שהכי בטוח בארץ ישראל. "שכולם יבואו עכשיו עם המעט שיש להם לפני שרק נפשם תהיה להם לשלל". במצוות הרב חיים ניסה פעם גם ללכת ל"האח הגדול". "אמרו לו:'איך אתה שולח אותו למקום שבו לסבית נכנסת עם תנ"ך לשירותים?'", אבל הרב חיים השיב: "הוא משה, הוא יעמוד בזה, לך תביא את המיליון". בסוף לא התקבל. אולי לשמחתה של לאה אשתו.
לאה ומשה גניש. הוא בן 46, היא בת 42. הוא נולד בצפת למשפחה דתית, "אבל בלי התחפושת של השטריימל". היא מתל יוסף, גדלה ברמת השופט ובבסיס חיל האוויר שבו היה אביה רופא צבאי. הוא במכנסיים לבנים, טורבן לבן, גלימה עם אבנט, שרשרת עם מיקרופילם של ספר הזוהר על הצוואר. היא במטפחת ורודה, מכנסיים לבנים ששמלת פסים מעליהם. קוראת לו "אבא" והוא לה "אמא".
"אמא, מתי התחיל הקשר?", הוא בודק איתה את ראשית הסיפור שלהם. זה היה לפני איזה 11 שנה. היא, בלונדה יפה וצבעונית, באה לצפון להעביר סדנת פאנג שואי. הוא העביר טאי צ'י ומוזיקה ובעיקר ניסה להירגע מסלאלום חיים מסחרר. איבד את אחיו בתאונת אימונים בצבא, השתחרר ויצא לעולם.
מצרים, תאילנד, הפיליפינים, אוסטרליה. פתח בית קפה בסידני שפעם הוויילרס של בוב מארלי התארחו בו, וניסה לאסוף כסף ולהמשיך להודו. אבל הוא אסף בעיקר את ז'נין. נולדו שני ילדים וגם ראשית תשובה, שהתבטאה בשיעורי תורה שנתן לנוצרים אוהבי ישראל. אמו נדנדה שיחזור "למרות שלא התאים לי ה'סברס ריפבליק' הזה". אבל ז'נין ממש לא נהנתה פה, לקחה את ילדיהם, שכינה והללויה, וחזרה לשם. כבר 12 שנה שלא שמע מהם. משאיר הודעות והם לא חוזרים. מאז הוא מוצא את נחמתו בלימוד תורה ובגידול עזים.
כשהגשם חדל, שומעים סביב הסוכה עזים פועות. "לא אגיד כמה יש לנו", היא אומרת, "כי אין ברכה בספירה". אנחנו יושבים בפינת המטבח כשלאה חוזרת עם זר צנוניות רענן ושואלת אם מישהו רוצה "לנשוך צנון". 12 בצהריים ובחוץ אפלולית. גניש שם נר על השולחן ומשני קומקומים מוזהבים מוזג תה וקפה. כשהגשם גובר הוא מגיש שתי צלחות מרק מהבילות, סוחט לתוך כל אחת חצי לימון וכמו אברהם אבינו משגיח עלינו שנאכל.
"למה אתה גר בסוכה?", אני שואל. "כשהקב"ה יבנה לעצמו בית, גם אני אבנה לי", הוא עונה. וחוץ מזה, כך הוא מפתח מערכת יחסים עם האדמה. "איזה יחסים תפתח מקומה 10?". בסלון ציור של בית המקדש, ספרים כמו "ליקוטי המהר"ן". כשנחה עליו הרוח יושב גניש ומנגן בקאנון, סוג של פסנתר עתיק.
תנור עצים שלא נח, על החלונות יריעות ניילון שמוסרות בקיץ. התקרה עשויה מלייקרה ופלסטיק. עם ברזנט וסכך מעל. חשמל סולארי, מקרר קיבלו רק השנה, אך אין די חשמל להפעילו. מתרחצים ב"הודו סטייל": מים קרים וקומקום מים חמים לתוך גיגית. המים בעיקר מהגשם. אוספים אותם במקווה ובמכלים. גם כאן ישנים יחד. עם הבנות אהבה (9 וחצי), שירת-תפילה (8) ושמחהאמונה (6 וחצי).
ואינטימיות עם הגברת שלך?
"הבנות ישנות מעבר לניילון ואנחנו מוצאים את הדרכים".
אל הסוכה דבוקה עוד סוכה, וזה בית המדרש. ביום בהיר רואים ממנו את הכנרת, את נחל עמוד ואת הגולן. כמעט בכל יום מתקיים בו שיעור. במרכז ארון קודש עם פרוכת כחולה לזכר עופר האח. לרגלי הארון ערמת גחלים וגניש נושף עליהם מצינור נחושת. הקור מגרען את האוויר.
הברק מאיר את פיה האומר תהילים של לאה, הרעם נשמע כמשאית שפורקת סלעים טיטאניים, גניש מברך: "ברוך אתה, אדוני אלוהינו, מלך העולם שכוחו וגבורתו מלא עולם". אנחנו מנצלים הפוגה כדי לחזור, גניש שם מעיל קטיפה ארוך, אומר לאשתו: "אמא'לה, אני הולך לעשות מצוות ליווי".
כדי להגיע למבדד הנזירים ליד הררית, אתה הולך בין עצי הזית. במטע צומח גם צוות שמצלם את קלרה הכנענית ורינו המעורב לערוץ כלבים אמריקאי. תאמינו, יש דבר כזה. אבות המנזר, אבונא (אבינו) יעקב ואבונא תומא, התכוונו להקים כאן מבדד לשם חיי התבוננות. כמו הנזירים שחיו במדבר יהודה במאה הרביעית.
לשם כך הועתקה אל ההר "משפחת הנזירים והנזירות של בית לחם", שחיה בבית ג'ימאל. כנסיית המבדד מתקיימת מתחת לאדמה ויורדים אליה במדרגות מתפתלות. הפתחים בתקרה מכוסים פוליגל שקוף, מה שמאפשר אור דבש על הצלב, על הנוצרי וכפות רגליו המדממות ועל הכלבלב שמתרוצץ ליד המזבח.
אין איש. גם לא בחדרוני הנזירים מעלינו. ליד אחד יש שרפרף שעליו כתוב: "je suis Ou" (בצרפתית: "איפה אני?"), מעליו פסלון חלול של הבתולה ובפנים פתק מגולגל קשור בחוט זהב. לא נעים לפתוח. בדרך החוצה רואים מודעה שמסבירה את הסיבה לדממה: "יום שני, יום של שתיקה מלאה, מוקדש לתפילה ביחידות".
אנחנו חוזרים כשהשקדיות פורחות. מהמטבח יוצאת לקראתנו נזירה באפור. ידיה אדומות מקור ומשטיפת כלים. בסינר ועם שערות שמבצבצות מתחת לשביסה היא נראית כאיזו ברונקה, אקונומית מהקיבוץ. היא מצרפת ומעבר לזה היא לא אומרת כלום. "יש לנו את הפנימיות שלנו ואנחנו לא רוצים לחשוף את חיינו".
את החשיפה עושה חטיב טלאל, שמפלס שבילי אש ביער. הוא מדיר חנא, אביו היה איש התחזוקה של המבדד והוא כאן מילדות. אפשר להגיד שגדל כאן. אפילו עכשיו, כשהוא עורך דין, אין הוא שוכח לנזירים את חסדם. פעם בשבוע הוא מתייצב לעזור. מספר שחמש הנזירות והנזיר עוסקים בגינון ובנגרות. "יש להם לב חבל על הזמן".
במה הם יותר טובים מאיתנו?
"אנחנו, אם פוגעים בנו, לא סולחים. הם סולחים. בתפילה שלהם מורידים הכל. מוסלמי, יהודי, נוצרי, בשבילם כולם אותו דבר".
חמש נשים, גבר אחד, לא קורה ביניהם משהו?
"אפילו לא מדבר איתן, רק בתפילות".
בארוחות לא זורק מילה, מבט?
"שמים לו אוכל, הוא לוקח והולך".
בצומת מחניים פונים ימינה, משאירים את האוטו במשמר הירדן, חוצים את הכביש, הסוליות אוספות בוץ ואתה מרגיש כבול ברגליים כמו הרוזן ממונטה כריסטו. רכוב על ג'יפ "סופה" לבן מגיע אלינו גיא. מושיט כף יד שעליה בוץ עולמים, אומר לבחור שלידו: "תן למבוגר לשבת". אני מניח יד על אדן החלון הפתוח, הגלגלים יורקים רסיס בוץ לפרצוף.
גיא חן (28) גר בבית השומר, בית בודד בלב מטע זיתים. בודד, אבל לא לבד. עם גיא חיים חמישה סוסים, ארבעה כלבים קווקזיים, 150 כבשים ושישה חבר'ה לפני גיוס, אנשי "השומר החדש". עובדים בחווה שקנה אביו והוא - גיא - עושה להם כושר, מעביר שיעורי ארץ ישראל וניווטים. "חיים כמו בדואים, עו- שים את הפיתות שלנו, את השמן שלנו".
החיבור שלו למשק אינסטינקטיבי. כל כך אותנטי שזה כמעט אנכרוניסטי. משהו ששייך לחיים אחרים. גיא חן הוא מין מיקס של אלכסנדר זייד וא. ד. גורדון. עובד ביום ושומר בלילה. משתגע מזה שבוגרי צה"ל חושבים ישר על אוניברסיטה, לא על עיבוד הקרקע. הוא עצמו עזב תפקיד מ"פ בנח"ל לטובת ערוגות המלפפונים. "כי האדמות הולכות למישהו אחר".
למי ?
"תבין לבד. רק אגיד שהחבר'ה שאצלי מעבדים למי שלא מצליח לעבד. מעבירים כסף מעשירים מתל אביב למי שמתקשה. העיקר שישמרו את האדמות אצלם".
למה האדמה כל כך מושכת אותך?
"אתה יודע מה ההבדל בינך לבדואי? הוא יראה עץ זית ויתרגש. אתה לא".
כשנגמר היום מתחילה השמירה. מה שמשאיר לו שינה של שעתיים-שלוש בלילה. לפעמים הוא עוד מנקר קצת בג'יפ. המבנה שלו, האמת, לא הרבה יותר גדול מג'יפ. 20 מ"ר בסך הכל. מזרנו מונח על במת עץ והוא עולה אליו בסולם. מתחת לבמה חלל אחסון קטן, בעיקר למזוודות. ממול טלוויזיה שעליה דגל ישראל. אין מחשב.
"לנקות את הבית מבוץ, כמו חיילים", הוא פוקד על אנשיו לפני שמזמינים לתה. אנחנו לוגמים, תוקעים אצבעות בממרח השוקולד, מביטים אל הגולן. "הלו, שייטת", הוא קורא לאחד, "תוציא את רונאלדו מהכבשים". אחר כך הוא מזנק על אותו רונאלדו, דוהר עליו ללא אוכף. "תמיד בלי אוכף", הוא מחייך, "זה הטעם של הדהירה".
"הכל התחיל משני אוהלי סיירים". אריאל (35) ואחינועם (32) גרים ב"דום" באזור פרדס חנה-כרכור. מחשש שפרסום יפגע בסידור עם בעל האדמה, אין הם חושפים את שמם ואת מיקומם המדויק. אז מה זה "דום"? אתם שואלים. ה"דום" הוא כיפה גאודזית מורכבת ממשולשים. מאוד חזקה.
שלא כ"יורט" המונגולי, אין לה היסטוריה. אנחנו פשוט מדברים על אוהל שמבוסס על צורה גיאומטרית יעילה. היריעות נשענות על צנרת ברזל כשממעל כיפת פלסטיק שהודפת גשם. כדי לא להרגיש שהם חיים בבועת פלסטיק, מתחו בד תחת כיפתם וצבעו אותו לבן.
60 מ"ר הוא שטח המחיה שלהם. אגף השינה של אחינועם ואריאל עם התאומות נוגה ותמר (שנתיים וחצי) מסתתר מאחורי וילון בורדו. מזרנים עם אפיריון ללא מיטה. כאנשי היורט בצבעון גם הם קוראים לזה "רחם משפחתי". יעל בת הארבעה חודשים מסתפקת בערסל שתלוי על קפיץ.
מאחורי גדר במבוק יש אמבטיית פח קטנה, אמבטיית חרסינה בגודל כיור, יריעה שמאחוריה אסלה עם שורת ספרים לידה, פניו של מאיר אריאל נראות על אחד. בפינת המטבח כיריים, מחבתות תלויות ומקרר קטן עם דלת ירוקה. על הרצפה שטיחים, קמין ותינוקת שמשמיעה קולות אפרוחיים. אנחנו שותים שחור, מכרסמים את הזיתים של אריאל, קורעים את הלחם של אחינועם.
היא מחולון, הוא מהוד השרון. לאחר שהשתחרר משייטת 13 ועשה את הטיול הגדול הגיע לאזור. אחיו הוא בעל חברה לייצור פופים. אריאל למד מנהל עסקים ברופין והתחיל לעזור לו. הוא התגלגל בדירות, עד שלילה אחד הדליק מדורה, הוציא מיטה וישן בכיף לידה. "מה שהוביל למחשבה שמספיק עם הדירות". הוא צלצל לחבר מושבניק מהשייטת לשאול אם יש איזה שטח. התמקם ליד הלול של החבר עם שני אוהלי סיירים ומדורה ביניהם.
כחודשיים אחרי כל זה הגיעה אחינועם למפעל הפופים שאותו כבר ניהל. "התאהבתי בה בכל הכוח", הוא מודה. היא נדלקה מזה שהבוס שלה חי באוהל והתחברה לסיפור, "ונוצר בינינו קליק קוסמי". אז הם עזבו הכל ונסעו לאפריקה ללמוד תיפוף וריקוד אפריקאי. יומיים לפני שחזרו עצרו ליד קיוסק באקרה בירת גאנה. אריאל כרע ברך, ענד לאחינועם טבעת קוקוס ואמר: "בנוכחות הירח והכוכבים אני מבקש אותך לעד. התסכימי?". והיא ענתה: "ב-רו-ר". בעלת הקיוסק שמשה כעדה.
עם השיבה הקימו במו ידיהם את "דום" חלומותיהם. אריאל התחיל לנהל חיים דו מסלוליים. בבוקר מנהל השוקד על מאזנים, בערב איש מערות. "וחוץ מזה, עפנו על החיים והכל נהיה פשוט", הוא צוחק, "לא צריך לבדוק באינטרנט מה מזג האוויר, אתה חי אותו".
החורף קשה, אבל שבעה קוב עץ פותרים את הבעיה. בקיץ קשה עוד יותר, אבל אז פותחים חלונות ויש זרימת אוויר. ויש חיסכון של 3,000 שקל לחודש שכר דירה. "כשאתה חוסך 3,000 שקל , לא צריך לעבוד משרה מלאה". הוא התרחק
מהמנכ"לות וכיום הוא איש עסקים רק בשליש מהזמן. עם אחינועם, צורפת במקצועה, הקימו סטודיו באוהל. היא עושה את התכשיטים, הוא את כל מה שמסביב. "שש פעמים ביום היא מפטרת אותי ואני אותה". החיים באונליין טובים לו. אין פינות, אין דלתות, אין מחבואים.
אבל החיים האלה לא מעיקים לפעמים?
"כשאני רוצה להיות לבד אני מטייל בחוץ. חוץ מזה, אני יכול גם לעשות את הניתוק במוח".
אחרי חמש שנים ב"דום", אין געגוע לבית?
"לא ארגיש נוח בקירות של מיליון וחצי שקל שתמורתם נתתי 20 שנות עבודה מ-8:00 עד 17:00".
לא בא לך לטעום לפעמים מהחיים מחוץ לאוהל?
"אני ילד של המערכת. הייתי שחקן נבחרת ישראל בכדור מים, ניהלתי עסקים, אני עושה לפעמים סיבוב ברים בתל אביב, הולך לקולנוע, רק לא בא לי שהמגורים יכתיבו לי את צורת החיים".
אתה מרגיש שמסתכלים עליכם כעל מוזרים?
"אני גאה בזה. יש אור שלא כולם עדיין רואים".
נהיית קצת בדואי?
"אני בדואי שיצא מהארון".
בדרך לתל אביב אני חושב על הדברים של אריאל. האם מה ששמעתי הוא תחילתו של איזה בדואיזם הייטקי? עבודה חכמה בבוקר ו"איש לאוהליו ישראל" בערב? שוכני האוהלים עברו את הטיול המכונן, אבל לא העתיקו אותו לחייהם בארץ.
אין רצון להתפרק מכל מחויבות. עם כל הרומנטיקה, זוכרים שגם צריך לדאוג לקוטג' רחוק מהמחאה החברתית, אנשים סורגים חיים בפריפריה. המהפכנות שלהם מנומסת, אם בכלל ניתן לקרוא לזה כך. מה שבטוח שבמהותו זה ניסיון תם לחזור למשפחה, לחומרים היסודיים של הקיום.
נתיבי איילון הם הבית של אהרון טרגן "שכולם קוראים לי טרזן". בסלון של טרגן יש גזע אקליפטוס כרות, חוט פלסטיק שנמתח לשיח, שני קונוסים כתומים של מע"צ, רדיו "סוני" עייף ומקל מטאטא. היה גם מזרן, "אבל נתיבי איילון לקחו לי ומאז אני ישן כמו כלב על האדמה".
הוא בן 50, יליד תל אביב. אבל לך תדע מיהו באמת? משיח שיביא את הגאולה, כפי שהוא טוען? איש שנוסע מחוץ לפסים כפי שזה נראה? ליצן דרכים שמשגר פיסות אמת? משפט הפתיחה של טרגן מאשש את ההבחנה השלישית: "כביש גהה - אפשר להשתגע", יותר אמת מזה? אנחנו מדברים כשצפירות הנהגים מצליפות באוויר.
טרגן אוכל מתוך הקרבורטורים ומסניף גזים לארוחת הבוקר. הוא מרגיש שהיגוארים של רמת השרון עוב- דים רק בשבילו. בטוח שהמסוק המיתולוגי של גלגלצ עוד מתקשר איתו. מלך הכביש. הגיע לכאן לפני עשר שנים לאחר שנאלץ, לדבריו, להחזיר את דירתו לעמידר. הרעש לא סיפור. השכנים שקדחו לו במוח הפריעו יותר.
אוכל הוא קונה ממכולת ליד. כסף - 2,000 שקל בחודש - יש מביטוח לאומי. טרגן עוזב לרגע את עולמנו ושולף את מספר הטלפון של דודו טופז. לפלנטה שלנו הוא חוזר עם המספרים של זאב רווח ומני פאר. מבטיח לטפל בקצב, במרגול, בהפרטות. מצביע על צעיפו המנומר, על מכנסי הפאצ'ים שלו ואומר: "סתם למשוך תשומת לב, משחק אותה דפוק".
אוהב את הבית שלך?
"מת עליו".
מה אתה חושב על בניין 44 הקומות שמאחוריך?
"מת גם עליו. כל חודש וחצי מחליפים את הפוסטר שלו".
מהקומה ה-44, אנשים כטרגן לא נראים. אתה עומד על המרפסת ומרגיש שמטוס ארקיע משפשף לך את קצות הנעליים. מתחתיך לובי לבן, לוביסטיות בלבן, שני פודלים לבנים. גברות בשלות קורנות מקרם ומעושר. גברים בשלים בסקיני ג'ינס עם צעירות שהתבשלו על חופי הכרך.
נוח להיות עשיר בתל אביב. הפועלים מתלחשים כקוראים בספריית הקונגרס. נעליהם עטופות בכיסויי ניילון כמו של כירורגים בחדר ניתוח. מיכאיל (34) שעלה מגוסטאווי, גאורגיה, וולדימיר (35) מרוסטוב מביאים הביתה שכר מינימום וגרים בדירת שלושה חדרים בבת ים.
את הפוליש הם עושים בדירת אצטדיון של 400 מ"ר שעולה כארבעה מיליון דולר. סבלים פורקים עכשיו מערכת ישיבה מעור לבן, מציבים אותה לפני קיר מראות כמו בארמון ורסאי. מיכאיל וולדימיר פורשים עיתון, פותחים קופסת פלסטיק, טובלים לחם שחור ברוטב הקציצות מהבית.
ואליד טרטיר (50) גר בדירת 3X2 ליד "מרכז פרס לשלום" ביפו. על הקיר תמונה שלו עם פרס. בבנייה שמר על המקום "וכשנגמר, פרס אמר:'ארבע שנים לא היה חסר מוט. שימשיך לעבוד איתנו'". ואליד הוא איש גדול וחזק, מרגיש שהים אוהב אותו. כשרע לו, הוא יושב מול הגלים, מספר את החלומות, שופך את הלב.
"הים בולע הכל. כמה שאתה יכול לזרוק לתוכו - תזרוק". הוא נותן לי למשש את עור זרועו המתוח, מסביר שזה מהמדוזות שהוא מורח על עצמו. "שורפות את העור, ובמקום בא עור חדש".
ואליד חי את בית הקברות המוסלמי שלידו. "משגיח שלא ייכנסו נרקומנים וזוגות שעושים דברים שאסור לעשות בבית קברות". לא רק הם. סטודנטים לרפואה מוציאים את המתים מביתם, לפחות חלקים מהם, לטובת שיעורי האנטומיה. ואליד מזיז לוח ומראה לי גולגולת של ילד. "לקחו אותה, אבל החזירו". בקבר אחר, לעומת זה, "החזירו רגליים, אבל הגולגולת הלכה לאיבוד". ואליד מרים משהו מהחול הרטוב ומאבחן: "עצם חזה של בן אדם".
בזמן האחרון בא לשכונה בחור חדש. בעצם, בחורים חדשים. כנראה שוהים בלתי חוקיים. אנחנו לפני קבר של בעל ואשתו ששלושה שב"חים חמסו מהם את מנוחת הנצח. גג הפח שהקימו מעל המצבה מכוסה ניילון, שמחוזק באבנים. אחרים התנחלו בצמרת האקליפטוס.
בדירתם החדשה, אני רואה, העמידו קרש ועליו שני מזרנים ספוגי מים. עליהם ערימת שמיכות ומתחתן מעיל אדידס. כנראה נגנב מחבלי הכביסה של השכנים, סבור ואליד. אני שואל מתי אפשר לדבר עם האנשים. "עזוב", הוא עונה לי, "מה תחפש בבית קברות בלילה ?".
הלילה האחרון בתל אביב עובר עלינו באזור התעשייה מדרום לפלורנטין. אני דופק על דלת הברזל, דוחף בכוח, נופל ללופט מעומעם. בחלל מישהי שרה בצרפתית: "אלה רגעים יפים, האמן לי". על הקיר שאטנית עירומה מלופפת בצלופן שחור. מהתקרה משתלשלות שתי שרשראות, מולן שרפרפי בר שחורים, נרות נשמה כבויים, כובע קטיפה אדום ששכח כאן איזה סנטה קלאוס.
אלון הדר (38) הוא איש רך דיבור וחיוור כמו שופן. את העבודה, רוב הזמן חטובה ואטרקטיבית, הוא מקבל בבית. צלם ללא גבולות. מתחיל בפריים תם כשלגייה וזורם עד כאב. קשירות, כבילות, הצלפות, תליות, משחקי שליטה - רק תבחרו. מה שמרתק באמת הוא ההרמוניה הביזארית שמתקיימת בחלל הזימתי הזה.
ה"אמה" לכלים לצד השוט, ה"טייסטר'ס צ'ויס" לצד הכלוב, המקרר "אמקור" לצד הכיסא החשמלי, סמרטוט הרצפה לצד מצבטי הפטמה. אלון אוהב לדלג בין העולמות. לא פעם הוא ישן על מיטת השרשראות שעליה הוא מצלם את הקליינטיות. לעתים הוא נזקק לחבלים כדי להעשיר את חיי האהבה הפרטיים שלו.
גם כשאנחנו מדברים, העבודה מסתמסת לה. מישהי שהצטלמה בשמלת כלה וחזה בחוץ מבקשת תיקונים. ודחוף אם אפשר. כי ממש בוער לה לעלות כבר הלילה לרשת.
מה מניע מישהי להצטלם אצלך?
"הרצון לעשות אמנות וגם להשוויץ. לומר שהן בעצם לא פחות יפות מהדוגמניות. ידידה שלי מצטלמת כל פעם שהיא בדיכאון. עושה לה נפלא לאגו".
באות גם מפורסמות?
"כן, אבל אני לא יכול להגיד לך מי".
היו צילומים שגלשו לקטע אישי ביניכם?
"היו, אבל בדרך כלל זה לא קורה. יכולה לעמוד מולי בחורה עירומה ואני מזיז לה רק את פרק כף היד. חברים שלי שולחים אלי את הנשים שלהם".
איך אתה מתאפק?
"כמו גינקולוג. אני מרוכז בעבודה, לא במיניות".
מספרים שגינקולוג בא הביתה ואומר:'סוף סוף אני רואה פנים'. העבודה שלך פוגעת בחשק?
"לא חושב שהדחף שלי נפגע. אבל יש קהות מסוימת".
פחות מעניין?
"שמע, ראיתי כבר הכל".
בחצר שבה עמד בית חרושת "דובק" בלוד, חי עכשיו מפעל החסד "יד ביד". למנהל , הרב יעקב גלויברמן, יש זקן של אליהו, קסקט של טרוצקי ומשקפיים של לנון. בשמונה בבוקר הוא מנווט בין המעילים הקודרים שבאו להצטייד בשמן בשני שקלים וסוכר בשקל. את האחות לאה, שהגיעה ממולדובה לפני 20 שנה, צייד גם בבית. יותר נכון, צריפון שהיה עמדת שמירה. אבל לאה לא צריכה יותר. שקית קטנה, מסמכים מינימליים, זה כל עולמה.
ללאה )60( יש עיניים ירוקות, שיער אסוף ופה ללא שיניים. במולדובה עבדה בבית חולים צבאי במחלקות כירורגיה, עיניים וגסטרו. ב-1991 עלתה עם הבת ורה, עבדה בבית אבות, בבית חולים פסיכיאטרי, עד שנזרקה לרחוב.
"אז התחילה ההידרדרות שלי". היא צברה חובות, סולקה מדירה ששכרה, איבדה קשר עם בתה. "עשו לי גיהנום, עשו ממני זונה, קיבלתי מכות", היא מסגירה. גלויברמן מצא אותה סהרורית ברחובות. הוא פנה למשרדי אטימות הלב הרשמיים, אך נענה בכלום.
לא הייתה ברירה אלא לסדר לה בית זמני שבו היא חיה כבר חמש שנים. בהעדר חשמל היא ישנה בבגדיה ומתכסה בשתי שמיכות. המיטה הקטנה נוגעת בשולחן בקוטר חצי מטר. בשתי מזוודות שקיבלה מה"רבה" לאה מאפסנת את בגדיה הנפרמים והולכים. כביסה היא מייבשת על רדיאטור שמתחבר לתקע במטבח התמחוי. שם היא גם מחממת מים, שופכת לדלי פלסטיק ושוטפת את עצמה. מישהו מציע לה קולה קרה. לאה מעדיפה כמה גרושים לסיגריות.
"רכבת זה גוף חזק", אומר פתחי אבו סביח, "זה כמו אריק שרון שהיה בממשלה". סבא שלו הגיע לפני 50 שנה מהדרום, הנחית את המשפחה ליד הפסים ברמלה ומאז הם שם. "אנחנו, מהרכבת, כאילו יש לנו רעידת אדמה". המשפחה הרועדת. כל רכבת סודקת את הקירות.
"תיקנת? חודש-חודשיים נפתח מחדש". אבל הרכבת לא גובה רק מחיר שיפוצים אלא גם מחיר דמים. "זה כמו חיים ליד רולטה רוסית", אומר אבו סביח. סבתא שלו נדרסה לפני שנים, וגם אחיינו אמיר, בן תשע, שחיפש קיצור בגלל הגשם, "ולוד-באר שבע של תשע בבוקר ריסקה לו את הראש".
מאז , עם כל אחד מילדיו שיוצא, שולח פתחי עוד אחד איתו. כמו מאבטח. יום אחד נעלמו לו שתי הילדות והוא נתקף אימה. רץ יחף החוצה והוריד אותן מהפסים. ויש עוד דבר שלמד: "כששומעים טו-טו-טו ארוך, סימן שמישהו הלך". המשפחה לא דורשת הרבה. שפשוט יעשו מעבר טוב. חסין מגשם ומבוץ. שלא ייאלץ אנשים לעלות על הפסים ולמות.
אתה נוסע ברכבת?
"לפני שנתיים נסעתי לתל אביב. כיף לנסוע ברכבת".
אחרי קיבוץ פלמחים, פנייה ראשונה ימינה, ירידה אל מערות הכורכר. אין איש בבית. רק כתובת "נ נח נחמ נחמן מאומן" בשחור. מיקו מהקיבוץ עומד על הגבעה מעלינו ולא יודע לאן לכוון אותנו. מציע שנלך למויש, "בחוף המסודר", מויש שולח לעודד הפקח. עודד הפקח אומר שפעם גרו כאן אנשים שעברו דברים לא קלים.
אחד היה אלוף ישראל בגלישה ונפגע מאישה שעזבה. אחר היה אלים וקרא לעודד 'נאצי' כשבא לפנות אותו. והייתה אחת שפונתה פעמיים, "בחורה ברמה, לא מפגרת". אבל הסיפור האמיתי הוא יחזקאל, שגר באמצע השדה, במשבצת של קיבוץ הראל. פלמחניק לשעבר. "איפה יחזקאל מהפלמ"ח?", שואלים את איש הביטחון בכניסה למושב טל שחר. "עד הסוף ימינה, תחפשו בית קטן בערבה".
נסענו בין עצי הזית לקני הסוף, עקפנו את עץ הדומים, מצאנו את יחזקאל בשמש. האיש, גבותיו וזיפיו. כמעט בן 85, יחזקאל נחום. הפלמ"חניק האחרון. בגיל 15 וחצי התגייס לפלמ"ח. "הייתי בריון ואמרתי שאני בן 17". רפול ישב בג' יפ שלו, בר-לב היה המ"כ, דדו היה המ"מ, למ"פ קראו נחום אריאלי והוא נפל בקסטל.
"לו היה חי, היה רמטכ"ל", חורצים יחזקאל ויורם קניוק, שכתב עליו ב"תש"ח". "המפקדים בפיקודו של נחום אריאלי עמדו כמו שדרת אנשים משני צדי השביל ואנחנו עברנו ביניהם כמו בדרך לחופה. אט-אט אחד לאחד הם נורו ונפלו והעומדים המשיכו לסוכך עלינו ובו בזמן לירות לעבר התוקפים, אבל גם למות. בעין אחת אני רואה אותם מגוננים עלי ותוך כדי כך נופלים כבמשחק דומינו".
יחזקאל, שהיה שם, רצה להישאר עם המחפים. אבל אחד המ"כים, שמעון אלפסי, "הרים אלי רובה ואמר:'אני יורה בך אם אתה לא הולך'. ככה ניצלתי". יחזקאל, שנפצע באותו קרב, זחל עד לחורשה של קריית ענבים. איבד דם, אושפז זמן מה, אך התעקש לחזור למלחמה. האמת היא שהוא לא משתגע על הטקסט של קניוק, שביקר אצלו לא מזמן. "נחמד, אבל מגזימן", הוא צוחק.
איש שובה לב יחזקאל נחום, צחקן מתוך חוכמה. צנעה לא פוזאית. כשאני מחמיא לו על העברית העשירה הוא משיב שפשוט היו לו מורים טובים. אנחנו יושבים בסככה שמעליה יריעה שמוטה בכניסה ליחידה הטרומית.
יחזקאל לא ייעלב אם אקרא לה בוטקה משודרגת. מהבוטקה עולה ריח קפה שחור שהוא מתעקש לבשל. מבסוט מהמטבח שלו, "פורמייקה, חביבי". את הטלוויזיה שחור-לבן עם אנטנת הצלחת לא הפעיל חודש. את ה"פרגוסון" העתיק עם העגלה מאחור הוא מפעיל כמה פעמים ביום. ראיתי את זה בעיניים.
לאחר שהתגרש עבר לכאן מקיבוץ משמר דוד. התחיל לעבד את האדמה, הקיבוצניקים מהראל הבטיחו בתמורה בית, מים וחשמל. בפיקודו של יחזקאל 12 דונם שמניבים זיתים והדרים. ליד הבית עץ תות, תאנה ושזיף.
ביניהם נחה הכלבה בואי, שכל מה שהיא יודעת היא יודעת מעצמה. עם כל אלה שאלתי אם הבדידות נראית לו מיותרת. "אדם יוצא מהרחם, ישר מתחיל לבכות שהוא בודד. אבל אני כבר מבוגר, אז מה, אמשיך לבכות? יש אנשים שאין להם עם מי לדבר, אלי מגיעים הרבה חברים".
מה עם האוכל?
"לפעמים מבשל. חוץ מזה, חסר מסעדות?".
נשים מגיעות לכאן?
"אדם יכול בלי? אני בודד, אבל לא נזיר".
מה בערב?
"קורא ספר, עיתונים".
איך מגיעים העיתונים?
"אני קופץ על הטרקטור שלי ומביא מטל שחר".
אתה מרוצה מהחיים שלך?
"יש לי שלוות נפש".
כלום לא מרגיז אותך?
"מרגיז אותי שאני שוכח. שאלת ולקח לי דקה לזכור את שם הבת שלי".
בכל זאת אתה נשמע לי טוב.
"אני אומר תודה, אחרים מזמן איבדו את השכל".
על התחנה בצומת בית שמש תלויות קופות צדקה. חושפות את אוזלת ידה של הממלכה ואת העדר הבושה של האנשים. מהכביש אתה רואה את בית שמש טובלת בים השקדיות שמסביב. כאילו מנסות לנקות את העיר את כתמי ההפרדה והגזענות שלא מכבר דבקו בה. ואלה מחשבות לא קלות כשאתה מתגלגל בין מוקדי ההרואיקה של תש"ח, בין הראל לגוש עציון.
אנחנו במשואות יצחק הישנה. עשר נפשות על מאה מ"ר, "שלומדים לחיות יחד ובצמצום ולא מתוך עוני", כדברי האב רפאל אבן-דנאן. הוא (48) מיד רמב"ם, אשתו קרן-אור (39) מרמת השופט. החיבור בין השמו"צניקית למתנחל יצא לדרך בפטרה, לשם באו שניהם כמדריכי החברה להגנת הטבע.
רפאל וקרן-אור, כמו שלוש המשפחות שחברו אליהם, ביקשו לגור במקום חוקי והיסטורי. "גבוה ההר ופתלתול המשעול, אך קול שמענו ונעל", נכתב על משואות יצחק ב"הצופה" של אוקטובר 1945. ב-1948 נפל היישוב. ב-1999 הוקם מחדש, בסיוע המועצה האזורית גוש עציון והחטיבה להתיישבות. הוא מוגדר כפרויקט חי נוכי-תיירותי שנקרא "משיב הרוח". בשנה שעברה ביקרו כאן 24 אלף איש.
אוטובוסים מגיעים גם בשבת. "הקב"ה שם אותנו במקום שבו אנחנו יכולים לתת לעם ישראל", אומרת קרן-אור, שחזרה בתשובה. אני שואל אם לא מפחיד לגור כאן בלי גדרות. היא משיבה שגדרות לא עוצרות איש. "מי שירצה לפגוע - יפגע". הוא חושב ש"אי אפשר להירדם פה, שתמיד צריך להיות על המשמר".
כאפייה אדומה עם חרך צר לעיניים. האיש עוטף את ראשו מפני הרוח, ואורי אומר: "לא נחמדים כאן בעזון". אורי בן-דוד הוא חבר ותיק של אלוני וחבר חדש שלי. רוכב על "דיפנדר" שמתפקד כיחידת שטח אוטונומית. גזייה, כיריים, מים, סכו"ם, צלחות, מזרנים. גם מחברת במקום זאת שנגמרה לי. מילואימניק בן 59, אורי בן-דוד. על ההגה מגיל 12, טייל שנע בשטח בלי מפות, בלי ג'י-פי-אס ובלי נשק, "כי אני חמום מכדי להחזיק בו".
אחרי עזון, דוכני תפוזים ולימונים שמזכירים את אלה של החוף האמלפי. אנחנו נכנסים לקרני שומרון, "קרנ"ש" בפי החיילים, מחליקים אל נחל קנה. כלניות פורחות, פרות גרומות, שלוש אנפות מסתתרות תחת חרוב מפני הגשם, וגם צינורות ביוב שיורדים מהיישובים ומתחברים לקו המרכזי שבוואדי.
מופיד ע'תמן(60) חי על דופן הנחל במקום ששמו עויון כפר קרע )מעיינות כפר קרע (. כפר קרע שליד חדרה, הוא מסביר, התחיל פה לפני 300 שנה. מופיד מתחזק 18 ילדים משתי נשים. אנחנו מוצאים אותו בבית של בנו ונכדיו. אחד הילדים ליקק קרמבו שבעויון כפר קרע נקרא "ראס עבד". הכלה הירושלמית אריגי בישלה תה על מדורה. כעבור רגע התייצבה עם כוסיות על מגש מוזהב. שתינו את התה, נשמנו ריח עזים חריף שהעיב על צחות הבוקר.
מופיד בנה בעצמו את הבית שבו קיבל את פנינו. 25 מ"ר שסגורים בקירות אבנים ובוץ, תקרת פח שעליה מחוללות עכשיו טיפות הגשם. הרהיט העיקרי - מזרנים מקיר לקיר. באין חשמל, המקרר הוא ארון. בלילה מתעטפים במעילים, מדליקים אש והולכים לישון. תשע בבוקר ואור חורפי אפור מתגנב דרך דלת הברזל הפתוחה. שני חלונות בגודל אשנבי כלא.
בעויון כפר קרע אין כלום. הכפר תלת', חמישה קילומטרים מכאן, מתפקד על תקן מטרופולין. הילדים רוכבים על חמור לבית הספר שבכפר. חמור הבהיל לשם גם את נכדו של מופיד שנחש הכיש אותו. וכשהחמור חלה הוא הגיע בכוחות עצמו, אך וטרינר ישראלי - עידו - טיפל בו.
לא בא לך לעבור למקום עם חשמל, חנויות?
"ומה יעשו העזים שלי?".
מה עם המתנחלים?
"חותכים לנו את הזיתים, חורשים לנו את האדמות, גונבים לנו את הסוסים, בבאר שממנו שותות העזים שלי שמו פעם רעל".
אז מה כל כך מחזיק אותך פה?
"לא מכיר משהו אחר".
כביש צר מוביל לצד השני של העוול. גדי לוסקי (52) חי בסוסיא הקדומה ובעברו התכתשויות עם רועים ערבים. בקיץ היו מגיעים עם העדרים מחברון ומתנחלים על הגבעות לידו. הוא מראה לי את גדרות האבן שמאחוריהן הלינו את הכבשים. את המבנה ששימש להם כמטבח שדה.
לוסקי, נגר במקצועו, מתלונן שלפני כמה חודשים שדדו לו את הנגרייה. הגניבות, לדבריו, הן תרגולת יומיומית. כשהגיע, היו יחסיו עם השכנים די משופרים. היה נוסע בשדות עם הקומנדקר הצבאי ועושה קניות בקסבה של חברון. אבל באינתיפאדה השנייה התקלקלו העניינים. "היו מתקרבים לוואדי ויורים".
היום יש חיכוכים?
"הם בשבילי כלום. כמידת העבירות שלנו, כך מידת ההתרבות של הגוי. כשאנחנו הולכים בדרך הישר הם מתמעטים".
לוסקי , בוגר צנחנים, חי לבד על הגבעה. חמישה מטרים מגבול סוסיא הקדומה. אולי מאה מטר מבית הכנסת העתיק. אין טלוויזיה. אל העולם הוא מביט רק דרך המחשב והאייפון של אשתו אודליה. החשמל מחברת החשמל. המים ממקורות. לאחר שעבר ועדות של המנהל ובתי משפט לרוב, הוא טורח להדגיש: "אני גר כאן בסמכות וברשות". ובכל זאת, חשש לפגוש אותנו.
בהתחלה זה היה לאו מוחלט, כי "עיתון מגיע גם לסלון וגם לבית שימוש", ואין הוא רוצה להיות בשניהם. אחר כך הסכים, אבל שלא אכתוב, "מה שתזכור - תזכור". ובסוף : "תבואו שוב, אבל בלי צילום".
אחרי הוויקנד, חוזרים ללוסקי. הוא בדיוק מתכונן להביא עצי הסקה מבדואים ליד ערד. אחת בצהריים ובחוץ ארבע מעלות. עוד כמה שעות והטמפרטורה תידרדר לאפס. אבל הטמפרטורות הרצחניות לא מפריעות ללוסקי לטבול כל בוקר בארבע במקווה העתיק שבחצרו. "באומן שברנו את הקרח ונכנסנו לנהר".
בשובו מהמקווה הוא לומד קצת, מדליק את התנורים בבית, יוצא להתבודדות, עובד בנגרייה, יוצא בערב לעוד התבודדות, בעשר עולה על יצועו עם אשתו אודליה. רק שניהם בביתם הגדול.
נשמע כמו בדידות.
"בן אדם בקומה עשירית, בבנייני אקירוב, מנותק יותר ממני. חוץ מזה, ניתוק יכול להיות רק בין אדם לעצמו".
לפני 26 שנה חזר בתשובה. בערב של אלול, ממש לפני ראש השנה, הגיע עם אשתו הראשונה לסוסיא. הדליקו מדורה והחליטו להישאר. 17 שנה עברו מאז. לוסקי הספיק מאז להתגרש ולהכיר בשידוך את אודליה, גם היא חוזרת בתשובה כמוהו. אשתו הראשונה גרה בחווה ליד תקוע. הבנים לוריא ושם-טוב לומדים בישיבות באיתמר ובבת עין.
אז הם מסודרים שם, אתה מסודר בסוסיא, גרושתך בתקוע, הגעת אל השלווה?
"אני חי בתחושה שצריך לטאטא, לנקות, אולי יבוא משיח". יבוא ? "יש באוויר ציפייה גדולה לגאולה".
אור חיוור בחדר, רעד קל בעמוד השדרה. לאחר יומיים ללא שמש, החשמל הסולארי לא במיטבו. תנור הגז מחמם כאמא חורגת. אנחנו אצל אתי ודודי דהן, לאחר שעזבנו את השטחים דרך מעבר יתיר. חוות "זעק" (בערבית: מים מליחים) שלהם מייצרת יין ומציעה צימרים.
היא שוכנת בין הקיבוצים דביר ולהב והמושב שומריה. בימי בר כוכבא היה פה כפר, ויש אפילו ממצאים קדומים יותר - מימי בית ראשון. חוקר צרפתי שעבר פה ב-1878 פגש רועים מדורא. בתש"ח צה"ל נכנס והתושבים יצאו. כיום אלה שטחי מרעה גם לעזים של דודי.
יותר נכון, למה שנשאר מהם. 35 מעזיו נגנבו פעם תוך חמש דקות ליליות. "זה פשוט מאוד", הוא מחכך ידיים מעל לתנורו המת. מזהים את המובילה, נותנים לה איזה נשנוש קטן כדי שתלך אחריך - וכולן אחריה. הגדר מוסרת, הרמפות מורדות מהמשאית והגברות פוסעות כדוגמניות על מסלול כריסטיאן דיור.
גם חמישה סוסים היו לדודי, אבל אחד נגנב לפני שלושה שבועות. השאלה שלי למה לא פנה למשטרה מצחיקה אותו. במקום הזה רק השדות ירוקים, החיים מתנהלים באפור. אזור הדמדומים של החוק. אתה לא תובע את הגנב, אתה נושא ונותן איתו. "כמו שהיינו עושים בתקווה או בשכונת שבזי", דודי מפרט.
אתה בוכה להם?
"בוא נגיד שאתה מסביר שאהבת את הסוס יותר משאתה אוהב את הכלב שלך וכמובן מציע גם כסף".
דודי הציע בין 500 לאלף שקל כי "רוח" שלו היה סוס ממש שווה. זכר עם ביצים. מרביע כזה, ערבי קלאסי. אתי אומרת שהיה חתיך, שהיה לו אופי ממש טוב. שמונה שנים וחצי היה אצלם, ומאז שנעלם דודי לא מסוגל להיכנס לאורווה.
ובשביל כאב לב מהסוג הזה עזבת את תל אביב?
"זה הרצון שלי לחיות בטבע. לגדל סוסים, כלבים, לחיות איתם".
אבל תל אביב לא חסרה?
"כשהיית שם התגעגעת לכאן. אז כשאתה כאן תתגעגע לשם? אתה לא יכול להתגעגע כל החיים".
הציפורים בערבה מצייצות בלי חדווה. ציוצים קטנים ונואשים. כמעט היסטריים. האם הם מזהירים שמזג האוויר עומד לצאת מדעתו? הקרונות בעיר אובות מסודרים בגורן ונראים כקרקס נודד. ואולי זאת שיירה במערב הפרוע שנכנסת למערך הגנה מפני האינדיאנים. אלא שהפעם אלה גרגרי החול. כשהם מתחילים להתעופף, מתחילים לאטום את הקרונות. שהדיירים לא יצטרכו לשים בלילה את הראש על דיונה.
ראש הדיירים הוא ג'וני לחסן, ומהקרון שלו נשלפת רמפה שמתפקדת כמרפסת. כל צעד של כלביו - בלה, סאני ודי.ג'יי-מרעיד את הקונסטרוקציה. המקום חי מאנרגיה של גנרטור ושל השמש. כרגע נמצאים חמישה דיירים, כשהרכב מלא זה 50, כמעט כולם מדנמרק. כל משפחה היא יחידה בפני עצמה. פעם בשבוע יוצאות ג'יזל, האישה של ג'וני, וכלתה לי, לקניות בדימונה. "אנחנו מין כפר קטן", הוא אומר לי.
לג'וני (76) יש עניבה אדומה ברוחב של קיסם שיניים ורעמה נבואית צחה. הבוקר קרא בתנ"ך על רצח גדליה בן אחיקם וסימן את הפסוקים במדגש. "אתם גדליה בן אחיקם, אל תהיו נאיבים מדי", הוא מפיק לקח מהכתוב, "אנחנו, הנוצרים האוונגליסטים, לומדים מילדות לאהוב את ישראל".
ילדותו עברה עליו בקופנהגן. זוכר את כריסטיאן העשירי רוכב על סוסו בחוצות וקול אומר לו: "הסר את הכובע, ילד, זה המלך". כשגדל שיגר מכתב למרגרט השנייה ושאל אם נכון שכריסטיאן ענד במלחמה טלאי צהוב להזדהות עם היהודים. "אין לזה תיעוד", ענתה המלכה, אבל הילד ג'וני הרגיש שהיא מאמינה בזה.
16 ילדים יש לג'וני. ארבעה מאשתו המתה טובה ו-12 מאשתו ג' יזל, שפגש בכנסייה בפריז. ערב אחד, כששהו בקמפינג בכפר הולדתה בברטאן, קרא בשמות י"ב על יציאת מצרים. "הרגשתי שמישהו בלתי נראה נמצא איתי באוהל. קול מהלב פקד עלי לצאת למסע לארץ ישראל". ג'וני חזר לקופנהגן, אבל אותו לילה באוהל המשיך לכרסם בו.
פעם, כשהיה לבד במשרדו, כרע ברך וביקש מאלוהיו: "תן לי אות אם לצאת בקרון לארץ ישראל". ואז דפקה ג'יזל בדלת וג'וני שאג: "לא עכשיו", אבל ג'יזל התעקשה והראתה לו תמונה שהסתתרה תחת תמונה אחרת בחדר הילדים. ג'וני הביט ומיד פסק: "זה האות".
לכוכבת התאטרון המלכותי הדני ב-1924 קראו אנה לחסן. באחד הימים סיפרה שחוותה פגישה עם ישו, עזבה את התאטרון, קנתה קרון וסוסים ויצאה עם בעלה למסע במולדת. בכל מקום חוללה לחסן היפה תחייה רוחנית. כל דנמרק שרה איתה: "פעם חייתי בשביל העולם, היום אני חיה בשביל אלוהים".
את תמונת אנה לחסן עם האוהל והקרון באלבורג שבצפון דנמרק הראתה ג'יזל לג' וני במשרדו. הוא קנה קרוואן, העמיס את משפחתו וגרר את ביתו בכל אירופה. אנגליה, צרפת, בלגיה, גרמניה, איטליה ויוון. באוקראינה התעכב ארבע שנים, המשיך למולדובה ומשם לנמל אודסה. בסוף נחתה השיירה בחיפה ועוכבה שלושה ימים. "היה דיון גדול מה לעשות איתנו". ואז נהיה ערב ראש השנה, והמוכסים רצו הביתה, חייבו אותו במכס על דולר ושחררו. כבר 12 שנה שהם בביתם במדבר.
אנחנו מדברים על יושבי קרונות שעובדים עם חמישה ארגוני מתנדבים "כמו בית השאנטי". עושים מסעות הישרדות מדבריים לנוער בעייתי. ישראלים, פלסטינים, דנים. מתחילים עוינים ומתחבקים לאחר שישה ימים בשממה. גם ג'וני יוצא כל יום אל השממה. בשקיעה הוא עומד שם עם כלביו, פותח את "חזון העצמות היבשות", אומר: "מארבע רוחות בואי הרוח" (יחזקאל ל"ז, ט').
הרוח באה. מגרשת את יושבי ה"פזנון" בחצבה. דרורים מנקרים שיירי מזון שהשאירו הבורחים על שולחנות הברזל. הרוח מביאה אותנו לצוקים, כמאה ק"מ מצפון לאילת. אל יאיר בילנסקי ורינת בשן, שחיים עם בניהם, עידו וגילי, בבית מאדמה.
אנחנו תופסים אותם בונים את קירות הכניסה לכפר הנופש האדמתי שלהם, "ימים במדבר". היא (42) במקור מעצבת גרפית שפוטרה מכל מקום "כי לא הצלחתי להוציא מעצמי כלום". יאיר (43) היה מנהל בחברה לייעוץ שיווקי ובא למדבר למצוא עבודת כפיים. הם הלכו על בית אדמה כדי להיות קשובים לאקולוגיה וכדי לעבוד עם חומרים טבעיים. "אנחנו היחידים מעידן עד פארן שחיים בלי מזגן".
אין פה חיים בלי מזגן. "זה עניין מנטלי. אני לא אוהב להיכנס לחלל חורפי בקיץ. כשהחבר' ה בערבה מתכסים בפוך באוגוסט, אנחנו ישנים עם סדינים רטובים כמו פעם". תהרגו אותי אם הייתי גר בבית כזה. הייתי מפחד שהגשם ימס לי אותו.
"בונים בשיטת 'הכובע' ו'המגפיים'. המגפיים עשויים חומר רגיל שמפריד בין הבית לאדמה. הכובע הוא גג רחב שוליים שמגן על הקירות. כל שנתיים אני משמן מבחוץ את הקירות שהגשם יחליק עליהם". זה מוזיל בהרבה את הבנייה? "לא את הבנייה. ההוזלה האמיתית היא בכך שאתה לא צריך קבלן. אחר כך, בצריכת האנרגיה, אתה חוסך כמה אלפי שקלים בשנה".
מה המחירים שמשלמים על צורת חיים כזאת?
רינת: "עובדים קשה, שמת לב שסופה באופק ואנחנו היחידים שעובדים?".
יאיר: "ביום כזה אתה סגור הרמטי עם הקפה והטלוויזיה. אנחנו ההפך. אנשים טוטאליים".
רינת: "אין חיי חברה ובילויים. בשמונה בערב נופלים למיטה".
וכשמחפשים קצת אינטימיות?
"בדרך לסופר בדימונה עוצרים ללילה בצימר על כביש 40".
קצת לפני אילת הרוח עוברת מהתפרעות להתעללות. אתה חייב להיות גיבור כ"זיגפריד מכניע הדרקון" כדי לדחוף את הדלת ולהיחלץ מהפורד פוקוס. אתה עומד עם הגב לכביש, אך גומר תמיד רטוב. לאן נושבת הרוח?
אבל אילת בראש שלה. עם מזרח אירופיות שמוציאות לאור שיזוף אינטימי. "נראה אותך מטפסת עם העקבים האלה", זורק יאכטונר כסוף לגברת במגפי זמש שחורים. קוראים לה חני ויש עליה גם ז'קט מוזהב עם אבנט תואם. והיא עומדת יפה במשימה. הוא, קוראים לו יעקב. יעקב קיסוס (50) והיאכטה שלו (120 מ"ר) היא "גאיה", על שם בתו בת החמש. כשהתגרש השאיר לרחל את הווילה ועבר לחיות על המים.
אונייה אפופת ניחוח חטא יש לקיסוס. על הסיפון ג'קוזי שמתמלא והולך, בסלון סלין(דיון) שבוקעת בפתיינות מהפלזמה, על שולחן המהגוני ויסקי "בלנטיין", קמפארי וגם חני. על הכורסה ליד בביקור בכורה ב"גאיה". אין היא היחידה שמבקרת כאן, לפחות לפי המילים שזורק קיסוס. למטה יש חדר שינה עם מראות וג'קוזי, וגם חדר לאורחים. אני מוזמן תמיד, אבל שלא אקטר אם אשמע בלילה קולות.
יעקב קיסוס יודע להעביר יפה גם את שעות היום. סקי ים שהוא עושה יחף, 12 מרוצי טריאתלון, צניחה חופשית, טיס על ססנה וגם האופנוע כמו- בן. מאחוריו ראלי מרוקו ודהרות עם דני קושמרו. נא לא לקחת ברצינות רבה מדי את הפרופיל ההדוניסטי. יעקב קיסוס הוא איש עסקים רציני, חשוב ומצליח. לאחר שירות קרבי בחיל הים, התחיל כמשיט ספינות סקי באילת. אחר כך פתח עסק של כל סוגי הספורט הימי, כיום הוא מעביד 75 כלי שיט.
החיים ביאכטה טובים לו. כל בוקר הוא מתעורר מול הגלים ובלי שכנים ליד. "ואתה שט עם בית חמישה כוכבים לכל מקום שבא לך". קיסוס כבר הספיק עם היאכטה את סיני וירדן, עכשיו הוא מתכנן את טורקיה ויוון. כשיצאתי מהיאכטה, ה"וואנטות", מיתרי התורן, ייללו ברוח המתחזקת. המזח היה שומם. חוץ מהסודני שחיפש בקבוקים בפחי הזבל.
כמו קיסוס, גם אלון ריבקינד (35) הולך עם הבית לכל מקום. אלא ששלו שט על גלגלים. במקום יאכטה, ניסאן "טרייד" 1997 עם מנוע 3,000 סמ"ק. הרעיון עלה לאחר שראה באירופה אנשים שגרים במשאיות, אוטובוסים, קרונות, בכל דבר שזז. פעם היה הניסאן ביתו הבלעדי, אבל מאז שהתחתן עם בטי, מחלק אלון את לילותיו בין ביתו הנע לביתו העומד.
אז מה יש שם, בניסאן? מיטה זוגית עם ארונות אחסון מתחת, כיריים של גז עם מדף לסנפירים מעליה, כיור שמקבל מים מהמכל שעל הגג. התקרה מבודדת בקלקר שמגן מפני החום, על אחת הדפנות באוטו ציור של בעל הבית עומד בים ומביט על הדגים. מה שמביא אותנו לעבודה של אלון.
אלון ריבקינד הוא צוללן חופשי שמלמד את רזי הירידה למים ללא מכלי חמצן. "צלילה לעומק ההוויה", קוראים לעסק שלו. הוא עצמו מחזיק בשיא ישראל בסגנון "משקולות משתנות". ירד למאה מטר בדקה ועשר שניות, עלה בדקה וחצי.
הסיפור שלו עם המצולות מתחיל ב-1997. אז קרא כתבה על קורס בינלאומי לצלילה חופשית באילת והתייצב מיד. "וזה התיישב לי עמוק בבטן". הרגיש שמצא משהו שילך איתו כל החיים, שהגיע הביתה.
ממכר יותר מצלילה רגילה?
"צוללן המכלים צולל לים. הצוללן החופשי צולל לתוך עצמו".
כאן אלון מסביר שצלילת מכשירים היא בעיקר טכנית: כמה אוויר נשאר, השוואת לחצים וכו'. בצלילה החופשית אתה מעמיק ומעמיק עד למחסום מנטלי שמנסה לעצור אותך. כשחוצים את המחסום - אז מתחיל קסם הצלילה החופשית. "אתה מרגיש שחזרת לרחם".
כלומר?
"גם ברחם אתה מוקף מים ונושם דרך חבל הטבור. בצלילה שלי אני משתמש בחמצן שבגוף שלי. חלק מהזמן אני לא מרגיש צורך לנשום. חוץ מצניחה חופשית, זה הכי קרוב לתעופה".
כצנחן חופשי לשעבר אני מוכרח להגיד לך שהייתי מפחד לקפוץ ללא מצנח. אתה לא מפחד לרדת לשם ללא חמצן?
"אני לא חווה פחד אלא התמודדות עם הראש שלי. משתדל לא לחשוב אלא להרגיש. את הלחצים על הגוף, הדופק, המים על הפנים, הטמפרטורה".
ואם בכל זאת חודרות מחשבות שליליות כמו פחד?
"אני מנסה להעביר אותן לצד החיובי. מחשבה שלילית מוציאות אותך מההרמוניה ואז כל הצלילה מסתבכת".
לפני פרידה אני שואל אם ילד שייוולד לו יבשר את סוף ימי הניסאן. "למה?", הוא משיב, "יש מקום גם לילד".
פעם, כדי להיות העיניים של המדינה, היה צריך לעלות לחרמון. היום אפשר גם באילת. "נחשול" היא יחידת מודיעין שמבצעת תצפיות חשאיות בשטח. זאת הפלוגה המגדרית היחידה בצה"ל. מהמ"פ עד אחרון האפסנאים - הכל בנות. הן מגיעות ליחידה לאחר חודשיים וחצי טירונות בבסיס איסוף מודיעין קרבי ועוד ארבעה חודשי אימון מתקדם. לוחמות לכל דבר.
הן יוצאות מבסיסן בשולי אילת, נוטות את אוהלן כשלושהארבעה ק"מ בשטח. מדובר במשהו גדול מאוהל סיירים שנשען על שלד ומכוסה רשת. במשך 48 שעות זה ביתן במדבר, ובית, כידוע, לא עוזבים. הלוחמות לא יוצאות כדי לא להיחשף. עושות אחת בתוך האף של השנייה את הפעולות הכי אינטימיות, הכי היגייניות. לצורך זה, חוץ מהנשק, הן מצוידות ב"פק"ל היגיינה", ו"פק"ל חום" שבו שקי שינה, חרמוניות ומעילי פליז.
שגרת העבודה היא שלוש בנות בתצפית, שלוש ישנות או מדברות או אוכלות, כי יותר מזה ממש אסור. לא פלאפון, לא ספר קריאה שעלול לפגוע בריכוז. אבל בסך הכל כיף, אמרו לי. זה זמן השקט שלהן. שאלתי איך בכל זאת מנטרלים מתחים. רב"ט אולגה קרלוב מתקוע אמרה שפשוט מדברים על זה. רב"ט אפק קרייתי מגנות הדר הוסיפה: "לא עושות מנמלה פיל, הן האחיות שלנו".
בראש הצוות קצינה וסמלת. לצדן קלעית, קשרית, חובשת, נהגת ובנאית. מדויק כל כך התואר "בנאית". מי כמוהן יודע לבנות קן, לעצב בית. הבנאית היא שבוחרת את נקודת התצפית הטובה ביותר להקים בה את האוהל. "אני משתדלת שבצוותים תהיה לוחמת דומיננטית ועוד כמה שיכולות לחיות זו עם זו", אומרת המ"פ דנה בן-עזרא, "דנדוש" בפי כמה מהן.
עד לתפקיד הזה עבדה סגן דנה עם גברים. לשאלתי על ההבדל בין לוחמים ללוחמות היא משיבה: "אנחנו חכמות יותר, יש בנו משהו יותר שקול ופחות נמהר". כשהייתה מורידה פקודה על חיילים, הייתה מקבלת את ה"אוקיי, שלום וביי". החיילות מציעות דרכים חלופיות. אולי לעשות א' לפני ב'. " כשהן לא מעירות, אני חושבת שמשהו לא בסדר". והיא לא חושבת שבנים אמיצים יותר, וזאת בכלל לא שאלה של אומץ אלא של חברות.
לפני כתשע שנים איבדה דנה את חברתה התצפיתנית שרית שניאור. בחדירה לבסיס בנצרים נהרגו גם עדי אוסמן ואלון אברהמי. דנה הייתה בדיוק במשמרת וכיוונה את הכוחות אל המחבל. הפיגוע ההוא הפך אותה. "עד אז הייתי מרוקאית עם פתיל קצר, מאז למדתי להתמתן, להבין שהחיים נזילים. פתאום פחדתי להיקשר לאנשים, שלא ייעלמו לי".
זה מפריע בהקמת משפחה?
"אני נשואה לאישה, סטודנטית לפיזיותרפיה".
איך היא מקבלת את זה שאתן לא מתראות הרבה בגלל הצבא שלך?
"קשה לי וקשה לה, אבל בורכתי. אמרה לי שהיא מעדיפה שאהיה בצבא, אבל מאושרת. הנה, בטוח היא עכשיו על הקו".
דנה אומרת כמה מילים בנייד ומפנה אלי את הצג שעליו כתוב: "אשתי". ועכשיו : חוזרים הביתה אנחנו עולים בסערה צפונה. כל מה שאיים להגיע - מגיע. אפלה בצהריים. אוויר בצבע מי ספונג'ה. הפורד פוקוס מתכסה חול שיכול היה להספיק לבית לרינת ויאיר מצוקים. עצי השיטה מתערפלים ונעלמים ברגע.
צמרות הדקלים כורעות, שלט נעקר מציריו, אפרכסת טלפון ציבורי נתלשת. מכה בטירוף על דופן התא. כל מה שרופף - מתעופף. כמו בחיים. רק מה שלא היה חיוני באמת הלך ממך. חברים, הזדמנויות, אפשרויות. הסערה מאפשרת לך להביט אחורה בהקלה מסוימת - הכל היה כדרך הטבע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם