עד שהוויזה תפריד בינינו: מסע לאוקראינה
במחיר של 15 אלף דולר נוסעים גברים בשנות ה-50 לחייהם לצוד לעצמם כלות צעירות. הסופר ארנון גרונברג הצטרף במסווה, אך חזר רווק
"אירוע" הוא התכנסות שבה פוגשות כמה עשרות נשים אוקראיניות 20 גברים אמריקאים. ב"אירועים" הללו נוכחים גם מתורגמנים, מפני שרוב הנשים האוקראיניות המחפשות חתן זר כמעט לא, או כלל לא, מדברות אנגלית. גבר בעל אמצעים רבים יחסית, שאינו מעוניין לצפות במעלליהם של מתחריו ב"אירועים החברתיים" הללו, יכול גם לבחור ב"סיור היכרות אישי".
מחירו של סיור כזה הוא 15 אלף דולר, והמפגש האישי בין הנשים לגבר מתרחש בו, להשערתי, בין כתליו הפרטיים של חדר המלון. בקבוצה שלנו הזמין רק נוסע אחד, סוכן רכב משיקגו, "סיור אישי" כזה. אחד מחברי הקבוצה לחש לנו שלסוכן אין מספיק כסף לסיור אישי. לדעתו, האיש עובד בשביל המאפיה, ואת הנסיעה קיבל במתנה כאות תודה על שירותיו הטובים. מתנה מוזרה.
באתר הסוכנות loveme.com יכול גבר המחפש רעיה לצפות מראש בתמונתה של כלתו המיועדת ולעיין בפרופיל שלה. הצילומים של רבות מהכלות הללו מתאימים יותר לאתרים של מכוני ליווי, אם כי יש ביניהן גם כאלה שבחרו להצטלם בבגדים פחות חושפניים. הגיל הממוצע של הכלה האוקראינית הפוטנציאלית, כפי שזו מוצגת באתר, הוא בסביבות 20. נרשמים המעוניינים בכך יכולים גם להתכתב עם בחירת לבם הפוטנציאלית לפני שהם יוצאים למסע.
אני אחד מ-20 הגברים האמריקאים היוצאים בבוקר יום חמישי זה בטיסה מוינה לאודסה. אני בן 37, כותב רומנים במקצועי ומתגורר בניו יורק. לא הצלחתי למצוא לעצמי אישה באחת הדרכים המקובלות יותר,
אבל ערב הנסיעה שלי לאודסה השתתפתי במפגש ספרותי במינכן עם העיתונאית הגרמנייה קרולין אמקה. כשסיפרתי לה על הנסיעה שלי למחרת בבוקר אמרה לי: "אתה חייב לשפר את הסיפור שלך".
מאז ואילך זה יהיה, אם כן, הסיפור שלי: "אני כתב צבאי המסקר את המלחמה בעיראק ובאפגניסטן עבור עיתונים שונים באירופה. כשחזרתי מהנסיעה האחרונה שלי לעיראק התברר לי שהחברה שלי בגדה בי. כעת אני נוסע לאוקראינה כדי לשקם את האמון הפגוע שלי בנשים ולעשות את מה שאמא שלי כבר מזמן מקווה שאעשה: להתחתן".
המשתתפים ב"טיולי כלה" מתבקשים לבחור מהאתר של "A foreign Affair" 20 נשים שמעניינות אותם. בבחירה נעזרתי בידידות מהמין הנשי. כשהמטרה היא נישואים, מוטב לגבר שלא יהיה מודרך על ידי המערכת ההורמונלית שלו. אחד ממכרי יעץ לי לחפש כלה יהודייה, ולו כדי לגרום לאמא שלי נחת פעם אחת בחיים.
בעבר הייתה באודסה קהילה יהודית גדולה. עד היום מהולה השפה הרוסית באודסה בלא מעט מילים שמקורן ביידיש. אלא שבאתר של ?A Foreign Affair" אני מוצא רק שלוש כלות יהודיות, ושלושתן אינן מתגוררות באודסה.
בהמלצת אנשי הסוכנות יצרתי קשר טלפוני עם אחת מהן, אליזבת, עוד לפני שיצאתי לאודסה. אליזבת גרה בזאפארוז'יה, ואילו אנחנו נבקר רק בערים אודסה, ניקולאייב וחרסון. אבל אני יכול לנסוע בכוחות עצמי לזאפארוז'יה, או להזמין את אליזבת לאודסה.
הוצאות הנסיעה והשהייה שלה יהיו על חשבוני, כמובן. בפרופיל שלה באתר נגע ללבי בעיקר המשפט: "?I'm terrible inattentive a curious mind, but unfortunately I have" (יש לי נפש סקרנית, אבל לרוע המזל אני נורא לא קשובה).
הקשר הטלפוני עם הכלה המיועדת באוקראינה נעשה בתיווכה של המתורגמנית של הסוכנות באריזונה. שירות זה הניתן ללקוח כרוך כמובן בתשלום נוסף. כך מפקחת הסוכנות על הקשר בין הלקוח לאישה בחו?ל ועל הדרך מרוויחה עוד משהו מהקשר הזה.
עלות השיחה לדקה היא 5.99 דולר, מינימום 50 דולר לשיחה. למתורגמנית שלי קוראים מריאנה, אישה חביבה מאוד שמדברת אנגלית במבטא רוסי כבד. אליזבת, כפי שמתברר, מדברת אנגלית סבירה למדי, אבל כשהעניינים מסתבכים קצת מצטרפת גם מריאנה לשיחה. "אני אשמח לבקר אותך כשאהיה באוקראינה, איזה יום מתאים לך?" ? אני אומר. "אני עוד לא יודעת", אומרת אליזבת, "יש לי היום יום הולדת".
לפי הרשום בפרופיל שלה באתר, אליזבת נולדה ב-1 בדצמבר 1985. איזה חוסר תשומת לב מצדי. בניסיון הראשון שלי למצוא את אושרי בחיים בזרועותיה של עלמה אוקראינית אני נוהג ברשלנות ובפיזור דעת. אני מברך את אליזבת ליום ההולדת שלה ושואל מה היא מתכוונת לעשות הערב.
"אני יוצאת עם חברות", היא אומרת. אני חוזר שוב על ההצעה לבקר בזאפארוז'יה, אף על פי שהמרחק לשם מאודסה הוא בערך עשר שעות נסיעה במונית. אבל מה הן עשר שעות של נסיעה במונית, אם המסע מסתיים בחתונה? "אני אבדוק אם זה מסתדר לי", היא אומרת, "צלצל אלי בשבוע הבא".
מריאנה , המתורגמנית, עולה שוב על הקו. "זהו זה?" היא אומרת, "יש עוד נשים שתרצה לדבר איתן?", "לא, אני אומר, "לא ברגע זה".
מריאנה נשמעת מאוד אמהית ואכפתית. בעצם, לא היה מזיק להיעזר באופן קבוע במתורגמנית כמו מריאנה. נישואים מתפרקים ברוב המקרים לא משום שבני הזוג אינם מבינים זה את זה אלא משום שהם מבינים זה את זה טוב מדי. מתורגמנית כמו מריאנה בבית עשויה להציל את נישואיהם של זוגות לא מעטים. במיוחד אם תכריז על סכסוך עבודה ברגעים הגורליים. אבל אני בכל זאת מייסר את עצמי על שלא החמאתי קצת יותר לאליזבת, אף שקודם החלטתי שאם לא ארבה במחמאות אדגיש בכך יותר את כוונותי הכנות.
במטוס לאודסה אני חושב שוב על שיחת הטלפון שלי עם אליזבת. כלה תהיה בונוס נוסף. מטרת הנסיעה הזו היא כתיבה ספרותית, אהבה היא עניין משני.
במטוס אני יושב מאחורי ג'ון אדמס. הוא המדריך שלנו ב"סיור הרומנטיקה" הזה וגם מייסד ושותף פעיל ב"A Foreign Affair". הוא הקים את החברה ב-1995 יחד עם קן אייג'י ורון רדבאום. שלושת המייסדים גם הכירו את הנשים שלהם באמצעות החברה. ב-1999 נכתב עליהם בשבועון "טיים". סכום הגילים של שלושת בעלי החברה הוא מאה ושל נשותיהם המקסימות הוא 76.
ג'ון אדמס קיבל את פני על מדרגות הבואינג 737 של אוקראין איירליינס בלבביות רבה. כולנו התבקשנו לשלוח תמונה. בנוסף גם חתמתי על מסמך שבו אני מצהיר שאינני נשוי ושאינני פושע. גבר בעל שיער כנראה צבוע משוחח עם אדמס. הנושא, כך נשמע, הם נישואיו ההרוסים של הגבר בעל השיער הצבוע. אני בוחן את הגברים האחרים במטוס. האם יהיו כמה מהם מאורסים בעוד עשרה ימים? האם אני אהיה מאורס בעוד עשרה ימים?
ברמה הבינלאומית, אחרי הסחר בסמים והסחר בנשק, סחר בבני אדם ובעיקר בנשים הוא העסק המשתלם ביותר לפושעים. לפי הנתונים הרשמיים, כ-700 אלף בני אדם נמכרים בשנה לעבדות, אבל למעשה מגיע מספרם לארבעה מיליון. מחזור הרווחים המשוער בעסק הזה הוא בין שבעה ל-12 מיליארד דולר בשנה.
קפריסין, קוסובו, מולדובה, רוסיה, אוקראינה, טורקיה ודובאי הן כמה מדינות המשמשות כמרכזי הסחר העולמיים בבני אדם, והעיר המככבת ברוב הסיפורים הנוגעים לסחר בנשים היא אודסה. מסע שמתחיל בתקווה לחיים טובים יותר ומסתיים ברוב המקרים בעבודה כפויה בבית זונות בדובאי, תל אביב, שטוקהולם או איסטנבול. אונס והתעללות גופנית הם עניין שבשגרה. ברבות מהארצות שבהן משמשות הנשים הללו כשפחות מין, המשטרה משתפת פעולה עם אנשי המאפיה שכלאו אותן. הסיכוי לברוח הוא מזערי, בלתי אפשרי בדרך כלל.
באביב 2008 דיווח העיתונאי ויליאם פיניגן ב"ניו יורקר? על תופעה חדשה שאותה הוא מכנה Happy Trafficking. אישה שאילצו אותה לעבוד בזנות זוכה להשתחרר מעבדותה אחרי תקופה מסוימת, לאחר שפרעה את "חובה", ובתנאי שתגייס קורבן עבדות חדש בארץ מוצאה. התחכום בשיטה הזו הוא שהנשים ש"עבדו" בעצמן כשפחות מין מצליחות לגייס קורבנות חדשים הרבה יותר טוב מגברים.
אמנם חיי הנישואים אינם עבדות, אם כי יש כאלה שיטענו אחרת, אבל ראוי שנודה בכנות שבמושג המכונה בפינו "אהבה? קיים יסוד לא מבוטל של בעלות. די בביטוי השגור "את/ה שלי? כדי להוכיח זאת, כמו גם בעובדה שבגידה נחשבת לחטא חמור ומביש כל כך, רק מפני שמישהו מנכס לעצמו משהו שאינו בבעלותו.
למעשה, חשבתי לכתוב על סחר הנשים במולדובה, אלא שלא כל כך פשוט להצטרף ככתב סמוי לסוחר נשים, שלא לדבר על הסיבוכים המוסריים הנלווים ליוזמה מסוג זה. וכך, מהסחר בנשים הגעתי לתחום הקרוי - "Mail Order Bride" " כלה בהזמנה".
מדובר בנשים מארצות כמו אוקראינה, שמציעות את עצמן באינטרנט (בעבר הן עשו זאת במודעות בשבועונים) ככלות פוטנציאליות לגברים בארצות הברית ובמערב אירופה. בסופו של דבר, כל חוזה נישואים וכל סיפור אהבה הם למעשה סוג של עסקה. עצם העובדה שאנשים רבים כל כך מסרבים לראות באהבה עסקה ומאשימים בציניות את אלה שעושים זאת, ולא סתם ציניות אלא ציניות זולה, מוכיחה שרבים אינם מעוניינים בכלל לדעת למה בעצם מתכוונים כשמדברים על אהבה.
אחת מחברותי שאלה אותי אם לא נראה לי "לא טבעי" לפגוש בת זוג בסיור מאורגן כזה. עניתי לה בשאלה: ומהי דרך טבעית לפגוש בת זוג? בסופרמרקט? באוניברסיטה? בבית קפה? וחוץ מזה, גם כתיבת רומנים היא עיסוק לא טבעי. ולכן אולי יהיה זה דווקא הגיוני אם העוסק בכתיבת רומנים יפגוש את בת זוגו באופן לא טבעי.
בזאפארוז'יה למשל. גם העובדה שהגורם המתווך בין החתן לכלתו הפוטנציאלית הוא ארגון שמטרתו רווח אינה חשודה כל כך כפי שגורם לנו לחשוב השם האקזוטי - "A Foreign Affair" מאז ומתמיד היו קיימים מתווכי נישואים. גם למתווכי נישואים מותר לחיות.
הפרט היחיד המייחד עסקה מסוימת זו מכל האחרות הוא העובדה שלאחד מהשותפים יש דרכון ואמצעים המאפשרים לו לנסוע, ואילו לשנייה יש דרכון שאינו מאפשר לה לנסוע ובוודאי גם חסרים לה האמצעים לכך. זו הסיבה לכך שאני הוא שנוסע לאליזבת; היא לא יכולה לבוא אלי. האם יכול הדרכון שלי לשדרג את המראה שלי ואת הקסם האישי שלי, אולי אפילו לפצות עליהם?
כשביקרתי ב-2006 באודסה לצורך כתיבה על הסופר איזאק באבל, שכתב על אודסה וגם התגורר בה, התאכסנתי במלון של ארבעה כוכבים. כשרשמתי בטופס הקבלה שאני רווק, שלפה מיד פקידת הקבלה אלבום תמונות והניחה אותו על הדלפק. "אם במקרה אתה מעוניין להתחתן, אולי כדאי שתציץ באלבום הזה?" אמרה.
באודסה, חתונה היא התוצאה הטבעית של שהות קצרצרה במלון ארבעה כוכבים. מישהו מתנגד? או אם תרשו לי לצטט את עצמי: "כל דבר שמתחזה לאהבה - מתקבל אצלי בברכה".
בסוכנות "A Foreign Affair" מתנגדים למינוח "כלה בהזמנה", לא לשווא מכונה המסע שלנו "סיור רומנטיקה". גם כאן מייחסים משקל רב לאשליה של אהבה טהורה שלא לשם תועלת עצמית. המשתתפים במסע קיבלו בדואר ערכת ויזה למילוי עצמי, ובה רשימת הנחיות להגשת הבקשה לוויזה (לארצות הברית) עבור המיועדת, וגם ספר בשם "101 כלה זרה " שכתב אחד בשם באד פטרסון, עובד הסוכנות לשעבר.
פטרסון מכחיש בספר שמטרתן היחידה של הנשים בפרו, קוסטה ריקה, רוסיה, אוקראינה והפיליפינים - כולן ארצות שבהן פעילה - "A Foreign Affair" היא להשיג דרכון אמריקאי, והוא רואה בעצמו מומחה ומבין בכל ענייני הכלה הזרה והחיפוש אחריה. הוא עצמו מצא את אושרו ברוסיה.
כשאנו מגיעים לאודסה מתעורר ג'ון אדמס ודוחק בנו כרועה המכנס את עדרו. "כולם מצאו את המזוודות שלהם?" הוא צועק אלינו ליד המסוע ומוביל אותנו לעבר תחנת המכס. מעבר למכס ממתינים לנו הנציגים המקומיים של הסוכנות, מקס ואמא שלו. אחד הגברים בקבוצה נעצר על ידי אנשי המכס.
ניק (אחדים מהשמות בדויים), גבר נמוך קומה, בן 50, להערכתי , מניו ג?רזי, הביא איתו במזוודה סט תכשיטים בן שבעה פריטים לכלתו המיועדת. "הרי אמרתי לכם לא להביא תכשיטים", נזעק אדמס. הוא מזכיר לי את קפטן באייר מהצבא האמריקאי, ששימש לי ב-2007, מורה דרך במפרץ גוואנטנמו. אותו שילוב של עליצות, עייפות ואדישות. הפגנה של מעורבות למען הרושם הטוב. באייר היה אמור להראות לנו את האסירים במפרץ גוואנטנמו; ג'ון אדמס את הכלות באודסה וסביבתה.
ניק, לבוש במעיל הרוח שלו בעל צווארון הפרווה, פוסע בעצבנות הלוך וחזור. יש לו שיער אפרפר מסורק לאחור והוא מרכיב משקפיים. הוא צריך לפרוט כסף כדי לשלם למוכסים, אחרת יחרימו לו את התכשיטים. אני בוחן בינתיים את הגברים האחרים. אלה המתחרים שלי. הם מחפשים מה שאני מחפש. אחרי שניק משלם לאנשי המכס ומקבל בחזרה את תכשיטיו הוא אומר למשתתפים האחרים בנימה מסוימת של לעג עצמי: "בזה תרמתי את תרומתי לכלכלה של אוקראינה".
באולם הנוסעים המגיעים בנמל התעופה של אודסה אנחנו עורכים היכרות עם מקס ואנה. לאיש אסור לדעת שמקס הוא בנה של אנה, אבל עד מהרה הופך הסוד השמור הזה לנחלת הכלל בקבוצתנו. מקס למד בעבר היסטוריה. שיערו חום כהה קצר ועיניו ידידותיות. האנגלית שלו טובה.
האנגלית של אמא שלו בעייתית. בעבר היא הייתה שחקנית ושיחקה בסרט על המאפיה היהודית באודסה, שהופק על פי סיפוריו המפורסמים של באבל. היום היא משדכת כלות לגברים אמריקאים. אם לא לכל החיים, הרי לפחות למשך "סיור הרומנטיקה", כל דמותה מקרינה אירוניה מלנכולית של אישה בגיל העמידה שיודעת מה גברים מחפשים. מאוחר יותר יספרו לי כמה מהבנות באודסה שלפני כל "אירוע" אנה מדריכה אותן בלחש: "להיכנס פנימה, לא לעשן, לחייך, קדימה".
בעודנו מחכים לאוטובוס אני פותח בשיחה עם גבר לבוש במעיל רוח צבעוני עליז וכובע בייסבול. שמו מייק, הוא מאלבמה ושוטר במקצועו. הוא באמצע שנות השלושים בערך, והוא נמצא כבר למעלה מ-24 שעות בדרך. "אני מת להתקלח ולהתגלח", הוא אומר. ההמתנה נמשכת זמן ארוך.
אני מביט ביתר הגברים. אחד מהם חובש כובע בוקרים, ולאחר יש פנים סמוקות; גבר נמוך מאוד שנראה כאילו הוא מנסה להסתיר את פניו מאחורי עותק של "הפייננשל טיימס" למה הצטרפת לנסיעה הזו?" שואל אותי מייק. "מיציתי כבר את כל אפשרויות הדייטינג בארצות הברית", אני אומר לו, "ואתה?", "כמוני כמוך", אומר מייק.
ובזה תמו השאלות. אנחנו לא נמצאים כאן בשביל הגברים, אנחנו כאן בשביל הנשים. אף על פי שאני נמצא כאן גם בשביל האנשים כמובן. מחוז חפצנו הוא מלון אודסה בקרבת הנמל. כמעט אי אפשר להבדיל בין העגמומיות הקודרת של הארכיטקטורה הקפיטליסטית לבין הקדרות העגומה של הארכיטקטורה הקומוניסטית.
רק מעלית אחת מבין השלוש פועלת במלון אודסה. בין הגברים מתפתח מאבק מגוחך, די תרבותי יש לומר, מי מהם יעלה ראשון עם המזוודה שלו לחדר. חלק מהם חושב: "לא חשוב, מעלית היא לא אישה", אבל יש גם כאלה שכנראה מאמינים שאם לא יעמדו על שלהם כעת גם לא יצליחו לעמוד עליו אחר כך.
יש לי שעתיים להתארגנות. התוכנית רצחנית:19:15-18:00 היכרות עם המקום והמתרגמים. בשש בדיוק אני מתייצב באחד האולמות הקטנים בקומה הרביעית של מלון אודסה. אני רואה כמה גברים שאינם מוכרים לי מהטיסה שלנו מוינה לאודסה ומעריך שהם הגיעו לכאן בכוחות עצמם. בניגוד למנהגי, אני מתיישב בשורה הראשונה. הגיע הזמן שאשקיע קצת כדי למצוא את הכלה שלי.
לידי יושב פיט. גבר ממושקף ומקריח בגילי בערך. במקור הוא היה מורה למתמטיקה בתיכון אבל עבר הסבה מקצועית. היום הוא אח ביחידה לטיפול בכוויות בצפון קרוליינה. הוא מדבר בקול רציני ורך, קולו של אדם שכבר ראה הרבה מקרים של כוויות חמורות.
כמוני, גם הוא הביא איתו פנקס לרשום בו דברים. מאוחר יותר שמעתי מכמה מהנשים, שבאירוע הראשון שנערך במלון פיט שאל כמעט כל בחורה שפגש באולם "את רוצה להתחתן איתי?" אבל האמת היא שגם נשים ניגשות לגברים ב"אירוע" ובלי גינונים מיותרים פותחות את השיחה ב"I love you", או: "מותר לי לגעת בשיער שלך?" אסור לבזבז זמן באוקראינה, ובמקרים רבים גם אין שפה משותפת.
ולמרות זאת, מהתרשמות ראשונה, לא יהיה זה הוגן מצדי לומר שהגברים המשתתפים בסיור הם לוזרים. הם פחות מבוגרים ופחות מכוערים מכפי שציפיתי. הגיל הממוצע בקבוצה הוא בסביבות 50, להערכתי. לרבים מהם יש ילדים וחתונה אחת או יותר מאחוריהם. לפי הלבוש שלהם אני מעריך שאחוז גדול מהם משתייך למעמד הבינוני-נמוך. אבל מחסור בהשכלה או בכסף או במעמד עדיין לא הופכים אדם ללוזר.
מאוחר יותר תספר לי אישה אוקראינית מנוסה בסיורים האלה: "בכל קבוצה של 25 גברים בסיור רומנטי כזה יש בערך ארבעה-חמישה נורמלים. כל היתר הם קצת או לגמרי פסיכים".
כמה דקות אחרי שש ניגש ג'ון אדמס אל המיקרופון. הוא מסביר לנו שחלק גדול מהנשים שנפגוש כאן כמעט לא מדבר אנגלית. אם נצא לפגישה עם מישהי, נוכל לשכור מתורגמנית תמורת תשלום של עשרה דולר לשעה. "היא לא חייבת להשתתף בכל המנות בארוחה. מספיק להזמין לה איזה סלט. אם המתורגמנית נראית לכם יותר מהבחורה שפגשתם, וזה קורה, תשלחו את הבחורה הביתה ותמשיכו את הפגישה עם המתורגמנית". כמה גברים רושמים את דבריו בחריצות, כמוני.
"אם בפגישה הראשונה הבחורה אומרת לך 'בוא נלך לקנות מגפיים'? אומר ג'ון, "זה אומר שאולי משהו כאן לא בסדר", הוא עוצר לאתנחתה קלה. "וכעת לסקס", הוא אומר. "תראו בחורים, זה לא סיור סקס, אתם יכולים להשיג סיור סקס במחיר הרבה יותר זול. אבל אנשים מאוהבים יעשו בסופו של דבר את מה שאנשים מאוהבים עושים בדרך כלל". המשפט הזה, כלשונו, נמצא גם בספר "כלה זרה 101".
"אם אתם מביאים אורחת לחדר והיא נשארת לישון, אתם רושמים אותה בקבלה", אומר ג'ון, "זו תוספת של 20 דולר. וזכרו דבר אחד: לא באתם לכאן כדי להציל מישהו, באתם כדי למצוא אישה. תהיו אנוכיים. יש שאלות".
" מקס", אומר ג'ון, "תכניס בבקשה את המתורגמנים". מתברר שהמתורגמנים כולם נשים. יש ביניהן גם כמה מבוגרות, אבל הגיל הממוצע של רובן הוא פחות מ-20. הן מתייצבות בשורה. נראה שלכבוד המפגש הזה הן לבשו את הבגדים היפים ביותר שלהן. בזו אחר זו הן מציגות את עצמן.
כולן אומרות בערך אותם דברים: "היי, אני אניה. אני כאן כדי לעזור לכם למצוא את האושר". אני נזכר פתאום בסיפור שסיפר לי חבר, מומחה לאסיה, על בית בושת אחד אי שם ביבשת, שבו מתחו קו ארוך על הרצפה. מצדו האחד של הקו עמדו נשים שמענגות גברים רק אוראלית ווגינלית, ומצדו השני עמדו אלה שהיו מוכנות לשלוח גברים אל הרקיע השביעי גם באמצעות הישבן שלהן.
המתורגמניות, כאמור, הן לא רק מתורגמניות. גם הן נמצאות "על המדף" למעט אחדות, כולן מופיעות באתר של "Foreign Affair A" וגם הן מחפשות חתן מחו"ל. עובדה שבאותה שעה לא הייתי ער לה ואשר תתברר לי במלואה מאוחר יותר. אדמס מוחא כף אל כף: "בואו בחורים, תכירו את המתורגמניות שלנו".
אני מרגיש שמתעורר בי דחף מוזר לנצח, לא את הנשים, את הגברים. תחושה של אלימות מפתיעה, שלמעשה אינה אלא התרכזות יתר במטרה, מעין התקף של עיוורון. אני לא בטוח שהייתי מעוניין לגלות זאת על עצמי, אבל כעת כבר גיליתי. אני קם בין הראשונים וניגש בזריזות לאחת המתורגמניות. "אני ארנון,? אני אומר לה, "ואת, תזכירי לי איך אמרת שקוראים לך?".
זמן מה לפני שיצאתי לאוקראינה תיארה בפני אחת מידידותי את אחיה בזו הלשון: "הוא עשוי משילוב של חוצפה בלתי רגילה ורחמים עצמיים". אני נמצא כאן שעות מעטות בלבד עם חברי החדשים, אבל ברור לי כבר שהמשפט הזה אינו מתאר גבר אחד מסוים, אלא את עצם מהותו של המין הגברי כולו. והרחמים העצמיים משמשים כהצדקה לחוצפה הבלתי רגילה. מלבד כמה יוצאים מן הכלל, כולנו כאחד עטים כמו עדת זאבים טורפים על חבורת המתורגמניות. כמה מהן ממולדובה, כל היתר אוקראיניות.
כבר דיברתי כמעט עם כל המתורגמניות. כרגע אני מנהל שיחה עם בחורה בת 19 בשם אולגה. היא מגיעה לי בערך עד האף, ויש לה שיער בלונדיני ארוך וחלק. כמו רבות מחברותיה המתורגמניות, היא מאופרת בקפידה מקצועית ומוגזמת. נושא השיחה שלנו הוא המוצא שלי. "אני מתה על יהודים", היא אומרת פתאום. אין לי צורך בעידוד נוסף. "אני יכול להזמין אותך ואת החברות שלך לארוחה?".
אני מעדיף לא לצאת איתה לבד לארוחה. ההיבטים האתיים ביוזמה שכזו עדינים במקצת. לא יהיה הוגן מצדי לבזבז את זמנן של הבנות האלה לשווא. הנישואים לא היו אצלי מעולם בקדימות ראשונה. גם לא בנסיעה הזו. מצד שני, אינני רוצה לנהוג כמו כריסטופר א. גארין, שיצא ב-2006 ככתב סמוי למסע דומה לשלי ובהערת השוליים סיפר שהתחתן לא מזמן והוא חושש שסיפור הכיסוי שלו יופרך בשל האושר השפוך על פניו. הוא לא יצא עם אף אחת מהנשים האוקראיניות שפגש.
אבל אני נמצא כאן בשביל החוויה הכוללת. "באת למצוא כלה?", שואלת אולגה. "באתי כדי לקבל השראה". אני עונה. תשובה כנה ביותר, בתקווה שאינה מסגירה יותר מדי. רוב הגברים האחרים עסוקים עדיין בשיחה עם המתורגמניות, אבל יש גם אחדים שעומדים ליד החלון בחוסר מעשה.
הגבר החיוור והנמוך שהסתתר בשדה התעופה מאחורי דפיו של "הפיננשל טיימס", למשל , יושב ומביט נכחו במבט חולמני. חבר אחר בקבוצה סיפר לי שהוא קיצר את האף לפני הנסיעה, וכעת הוא מתחרט על זה.
אני יוצא עם אולגה ועם חברותיה הלן ואנה, בנות 19 ו-20 בהתאמה, למרכז העיר אודסה. איננו מטפסים על המדרגות המוכרות מסרטו של אייזנשטיין "אוניית הקרב פוטיומקין", אלא עולים למעלה ברכבל. באחד מרחובות אודסה אנחנו פוגשים במקרה שניים מחברי הקבוצה. "אנחנו מחפשים מסעדה", הם אומרים. "בואו הצטרפו אלינו", אני אומר להם.
הבנות לוקחות אותנו למסעדה אוקראינית טיפוסית. אני מזמין בלינצ'יקי עם קוויאר. אחד משני הגברים עובד בחברת החשמל במדינת מיזורי, השני הוא רופא מוירג'יניה. אני מעריך שגילם הוא בסביבות 40.
לרופא שיער לבן כשלג, והוא אינו אומר מילה. מאוחר יותר יאמר עליו אחד מחברי הקבוצה, "מה שהאיש הזה צריך דחוף זו מציצה הגונה". בסוף המסע יספר הרופא שכבר חמש שנים הוא בוחן את הנשים באתר של "A Foreign Affair" אבל עד עכשיו דחה את הנסיעה, כי היה לו סיפור גירושים יקר מאחוריו.
באד פטרסון כותב בספרו: "מי שבאמת רוצה למצוא אישה, אינו יכול להישאר 'קזנובה של המקלדת', הוא חייב לצאת לנסיעה". קזנובה של המקלדת? איזו הגדרה נפלאה. ייתכן שעבור גברים מסוימים להיות "קזנובה של המקלדת" הוא ייעוד, המקור הבלעדי לאושרם. האיש ממיזורי מספר שהיה יכול גם להיות מנהל, אבל הוא מעדיף את העבודה שהוא עושה כעת. "אני יושב הרבה במכונית וקורא עיתון", הוא אומר ובוחן תוך כדי כך את התפריט.
אולגה מתחילה לספר לנו על העבר שלה. היא הייתה מאורסת לאמריקאי בן 46. הם יצאו יחד לחופשה באירופה - לא קל לאזרחים אוקראינים לקבל ויזה לארצות השוק המשותף, שלא לדבר על ארצות הברית-ואחרי החופשה בוטלו האירוסים. "למה?", אני שואל, "הבדלי הגיל הפריעו"?, הגבר ממיזורי תוקע לי באותו רגע מרפק בבטן. "בוא'נה" הוא אומר, "תפסיק כבר לחקור אותה". אני מחליט להתעלם ממנו. אני הרי נמצא כאן כדי לחקור אנשים.
האוכל מגיע. אני שותה וודקה פלפל. אני נמצא באוקראינה או לא באוקראינה? סוף סוף פוצה הרופא מוירג'יניה את פיו. "עכשיו אני מבין למה הם רזים כל כך", הוא אומר בקול רך, "תראו את המנות האלה".
אחרי הארוחה חוזרים הרופא ועובד חברת החשמל למלון. אני ממשיך עם הבנות למסעדה שמגישה, לדבריהן, את הטירמיסו הטוב ביותר בעיר. "או-קיי", אני אומר להן, "אנחנו לבד כעת. מה בדיוק קורה כאן?". "תראה מחר באירוע", אומרת אולגה, "אנחנו לא מתרגמות כל דבר במדויק. לפעמים נאמרים דברים כל כך דוחים. יש נשים שמגיעות לאירוע והן בעצם זונות. ואלה אומרות למשל: אנחנו לא נבוא איתך לאמריקה, אבל אם תיתן לנו מה שנבקש, נלך איתך למלון שלך".
אני מתבונן בבנות. הן בערך בגילן של הסטודנטיות שלמדו אצלי באוניברסיטה של ליידן, כשהייתי מרצה אורח שם ב-2008, אבל הן נראות הרבה יותר מבוגרות. בעיקר אולגה. "את היית מאורסת לגבר בן 46 שפגשת דרך A Foreign Affair, אני שואל אותה. "מה דעתך על המפגשים האלה?", "זו דרך טובה לפגוש אנשים מעניינים, כמוך". אומרת אנה. "את היתר תראה מחר. בעיקר שים לב כשמגישים את הסנדוויצ'ים. קודם עומד לו שם מגש של סנדוויצ'ים ואז מגיעות הנשים, וכבר אין יותר סנדוויצ'ים".
למחרת בבוקר לוקח אותנו מקס לסיור בעיר. גברים חדשים התווספו לקבוצה. אחד מהם הוא פדרו שהגיע מקווינס, ניו יורק. פדרו מספר לנו שאביו מוצאו מאיטליה ואמא שלו חצי סינית וחצי אינדונזית. פדרו מדבר בקול גבוה ומרבה לצחקק, גם כשאין לו סיבה לצחקוק. פדרו הוא רואה חשבון במקצועו. "ראיתם אם יש מגהץ בחדר?", הוא שואל.
בקבוצה מסתובבת השמועה שאמא שלו שלחה אותו לסיור הזה ואסרה עליו לחזור הביתה לפני שימצא אישה. ל"אירועים" הוא מגיע לבוש בחליפה ועניבה ועובר בביישנות משולחן לשולחן. פדרו יעזוב אותנו בעיר חרסון. הקבוצה תיסע משם בחזרה לאודסה, אבל פדרו לא יחזור איתנו.
חרסון היא אחת הערים המדכאות ביותר שראיתי בחיי. נדמה בה שהשנה היא 1950 ושסטאלין עדיין חי. אתה יכול להיעלם שם בקלות. איבריך יוצעו למכירה, נראה לי, וכלבים משוטטים יגלו את הגוויה שלך. הזו דווקא ב"סיור הרומנטי" הזה הרבה יותר מאשר בסיורים שערכתי באזורי המלחמה.
באודסה מתחילים הגברים להתכונן ל"אירוע החברתי" שלהם.
כך כתוב בתוכנית: "22:00-18:00 אירוע , אודסה, מסעדת גרנד אירופה". לפני ה"אירוע" אני יוצא עם ניק, אורתופד מניו ג'רסי, וטום, מדריך טניס מאיידהו, לשתות משהו בבר יין סמוך. ניק הוא האיש שהביא עמו את סט התכשיטים לאוקראינה. בר היין ריק מלקוחות, והבחורה שעובדת בו נראית מופתעת מעצם כניסתם של אנשים למקום. האם משמש הבר להלבנת כספים?
שני הגברים המסבים איתי לשולחן הם בני 50 בערך. לטום יש שלושה ילדים והייתה לו אישה שמיררה את חייו. הוא לובש טרנינג. באיידהו הוא מדריך טניס לנשים במועדון חברים אקסקלוסיבי. אבל אסור לו לצאת עם הנשים שאותן הוא מדריך. אם יעשה זאת, יפוטר מיד. ניק היה נשוי שלוש פעמים בעבר.
לדבריו, כל שלוש הנשים שלו סבלו מהפרעת אישיות גבולית. טום מספר לנו שאתמול פגש מישהי שדומה בדיוק לאהובתו הראשונה בתיכון. הוא מתכתב איתה כבר חודשים, והיא אחת המתורגמניות. הוא לא ידע זאת קודם, אבל זיהה אותה מיד. הודות ל"Affair A Foreign" אתה יכול לפגוש 30 שנה מאוחר יותר העתק מדויק של אהובתך מהתיכון, כאילו עמד הזמן מלכת. אבל בסופו של המסע הזה ימצא את עצמו טום אומלל בדיוק כמו שהיה כשהגיע אליו. "כבר עכשיו היא מנסה להשתלט עלי", יאמר .
וכך העסק עובד, או ליתר דיוק אמור לעבוד: באחד מעשרת הימים של הסיור הרומנטי אתה פוגש את האישה ששובה את לבך. אתה מתארס. בשובך לארצות הברית אתה מבקש בשבילה ויזה מסוג K-1, כלומר ויזת אירוסים, כפי שהיא מכונה. כדי לקבל את הוויזה הזו על ארוסתך לעבור מספר מבדקים, בין היתר בדיקה רפואית, ועל שניכם להוכיח שאכן נפגשתם ואתם מתחתנים מאהבה.
אם כל המבדקים הללו מסתיימים בהצלחה, כלתך מקבלת אשרת K-1. זו מעניקה לה זכות לשהות במשך 90 יום בארצות הברית. במרוצת 90 הימים הללו עליכם להתחתן. אם לא התחתנתם, עליה לעזוב את המדינה ביום ה-90. סידור אידאלי לגברים קשי החלטה, כמוני למשל.
המדריך שלנו, ג'ון אדמס, נישא לכלתו הרוסייה ביום ה-89. לטענת אנשי הסוכנות, מבחינה סטטיסטית הסיכוי שתתגרש מאישה זרה נמוך יותר. מומלץ, אם כן. בהולנד מסובך יותר להביא כלה מחו"ל. הנישואים אינם מזכים את האישה אוטומטית באישור שהייה במדינה.
אני מכיר גבר שהתאהב באישה פיליפינית. הם נישאו והולידו ילד. מכיוון שהגבר לא היה שכיר אלא בעל עסק עצמאי, הוא התקשה להוכיח כי יוכל לספק לאשתו את כל צרכיה הכלכליים. כתוצאה מכך נאסר על האישה להיכנס להולנד, אף שהייתה אמו של הילד שלו. היום יש לו חוות חזירים בפיליפינים. הולנד אינה ארץ הגירה, ואיחוד משפחות שנוא שנאת מוות על ההולנדים.
באוקראינה, לעומת זאת, הייתה לי תחושה דומה לזו שהייתה לי בקוסובו. אתה מרגיש כאילו נקלעת לכלא אחד גדול. הארצות הבודדות שאינן דורשות מהאוקראינים להצטייד בוויזה כדי להיכנס אליהן הן בין השאר תאילנד והרפובליקה הדומיניקנית. ולא בכדי. המשותף לשתיים, מלבד מזג האוויר הנוח, הוא תיירות המין.
השוק החופשי אינו חופשי כל כך כפי שמנסים למכור לנו. הסחר בנשים פורח בין היתר בשל הניסיון לנעול אזרחי מדינות כאוקראינה מאחורי סורג ובריח.
בשנת 2006 חתם הנשיא בוש על התקנה להסדר תיווך הנישואים הבינלאומיים בתקווה להקשות על הסחר בנאולי באמת מצא לו פדרו אישה בחרסון. אני מקווה בשבילו שכך הוא. ככל שהעיר מדכאת יותר וענייה יותר, כן קלות בה יותר הבנות להשגה. זה חוק האהבה.
אני מקשיב לקולו הידידותי של מקס שמספר לנו לאיזו מסעדה כדאי לקחת את הדייט שלנו, איפה נוכל לקנות בגדים, ואיפה אפשר להחליף כסף. אבל הדברים שהוא אומר חודרים בקושי לתודעתי. אני מביט באחד מחברי הקבוצה שלנו שמצלם בהתלהבות מופרזת אישה יפה שעוברת על פנינו ברחוב ומהרהר באלימות.
איך אתה אמור להתייחס לאלימות? לזו של אחרים ולזו שלך? משום מה, עולה בראשי השאלה שים ולמנוע ניצול לרעה של כלות בהזמנה. המשתמע מחוק זה הוא כי אזרח אמריקאי אינו יכול לבקש יותר משתי ויזות אירוסים במהלך חייו. במקרים יוצאים מן הכלל יוכל להיעזר בעורך דין ולקבל פטור מתקנה מחמירה זו. כמו כן, חייבת סוכנות התיווך לנישואים לבדוק אם אין לחתנים הפוטנציאלים עבר פלילי. אני עצמי הצהרתי שאינני פושע, אבל נראה לי שבכך הסתיימה חקירת הרקע בענייני.
כשאני מגיע למסעדת גראנד אירופה, המקום חשוך כולו. האולם לא נפתח עדיין, אבל בפרוזדור יושבות נשים מאחורי שולחנות קטנים וממלאות טפסים. נשים אוקראיניות לבושות במה שנראה כבגדים המסורתיים של המדינה - מגפיים וחצאיות או שמלות, שמשום מה נחשבות במערב כהמוניות וזולות אבל לי אין שום התנגדות להן.
"החושך ששורר כאן הוא כדי ליצור אווירה?", אני שואל. מקס מסביר לי שהיה קצר חשמלי. רבים מהגברים האחרים לבשו חליפות לכבוד האירוע, אבל ביל, ברמן מקליפורניה בעל תסרוקת פרועה, בחר להופיע בחולצה הוואית. אני מפטפט קצת עם המתורגמניות שאיתן יצאתי בערב הקודם ומנסה בתוך כך לעקוב אחר המתרחש סביבי.
אחדים מהגברים כבר התחילו לפנות אל הנשים. האחרים עומדים בשורה כאילו היו סוסים הממתינים לפתיחת המרוץ. ג'ון אדמס, גם הוא לבוש בחליפה לכבוד האירוע, קורא בקול: "מוכנים?", כאילו היינו קבוצת כדורסל שמצפים ממנה לכסח את היריב. "ותזכרו", הוא אומר, "לא להתעכב יותר מדי זמן ליד אישה אחת. נסו לפגוש כמה שיותר נשים. אחרת לא תמצאו אף פעם את האחת והיחידה".
אני מבחין באישה בשמלה כחולה בעלת עיניים יפות שנכנסת לאולם. שנינו בוחנים לרגע זה את זה. היא תהיה הראשונה שאגש אליה, אני מחליט. הדלתות נפתחות בפני הגברים. פיט, האח מצפון קרוליינה, ואני נכנסים ראשונים לאולם. "אל תפחדו", אומר אדמס, "הן לא נושכות".
האולם מזכיר לי מסיבת חתונה עלובה. מסביב לכל השולחנות הממוספרים יושבות נשים. על השולחנות עומדים בקבוקי שמפניה רוסית - השמפניה חמה - ומגשים של מתאבנים, שאינם מעוררי תיאבון במיוחד. הגברים משוטטים באולם כמו ילדים בחנות צעצועים.
אבל הצעצועים האלה עונים לך, הם חמים והם נושמים. אני עובר בעניין רב על פני השולחנות, פה ושם אני מעיף מבט על הנשים ולפעמים זוכה במבט בחזרה. כבר גיליתי את השולחן שלידו יושבת הבחורה בשמלה הכחולה. מזמן כבר איבדתי את הריחוק העיתונאי המצופה מכתב סמוי. כעת הפכתי לאחד מהגברים, וכבר אין הבדל ביני לבינם. לא משנה עד כמה המתאבנים דוחים, הם נעלמים בשנייה מהמגשים. הבנות רעבות.
"המין שאליו אנו משתייכים הוא בלי ספק המרכז שלנו, אבל אנחנו לא גרים בו", כותבת אלפרידה ילינק ברומן "תשוקה", כאן באודסה נראה שהמין שאליו אנו משתייכים הוא לא רק המרכז הבלתי ניתן לערעור שלנו, אלא גם המקום שבו אנו גרים. בספר "101 כלה זרה" שבו, אגב, ימצא המאהב הפחות יצירתי מגוון רחב של משפטי מפתח כדי להשתמש בהם בשיחה עם כלתו המיועדת - גיליתי את המשפט הבא: "בבוא הרגע, אל תשכח לקחת את הוויטמינים שלך. אני בטוח שכבר הבחנת בכך: הנשים בחו"ל נראות מדהים".
כשהוא כותב ויטמינים הוא מתכוון כנראה לוויאגרה. לצערי, לא העזתי לשאול איש משותפי לסיור אם הוא משתמש בוויאגרה. סאם, שגר בפלורידה ועובד במפעל תרופות, הוא בן 51, אבל בכל ההתכתבויות שלו עם הנשים האוקראיניות דיווח שהוא בן 31. כי הוא מרגיש בן 31, שמעתי אותו מסביר בלחש למדריך שלנו. זה כנראה התחליף הרוחני לוויאגרה.
ג'ו, שלחם בעיראק, מתרברב באוטובוס שהוא חיסל את כל הקונדומים שהיו במיניבר. הוא הביא איתו שתי בנות לחדר. לפי הסיפור שלו הוא קשר למותניו מגבת והגיש להן בירה, אחת כך רחץ את שתיהן באמבטיה ואז עבר מהאחת לשנייה. כך גמר את כל הקונדומים. ג'ו מוסיף בגאווה: "והבנות אמרו - שיואו, ג'ו, אתה ממש סופרמן". גם זה כנראה תחליף לוויאגרה.
ג'ו לא מתבייש בסיפור שלו. הוא מספר אותו בקולי קולות ולסיום הוא מוסיף: "כולנו כוכבי רוק בסיור הזה". דיוויד, גמלאי משיקגו, יאמר לנו אחר כך שג'ו שילם לבנות, אבל קשה מאוד לקבוע היכן מתחילה כאן הזנות והיכן היא נגמרת. דייוויד יוצא עם אישה שיש לה בן. הם קובעים לצאת פעם נוספת, והאישה מספרת לו שהבן שלה צריך נעלי ספורט. דייוויד רואה בזה זנות. אבל אפשר גם לראות אחרת את נעלי הספורט האלה. אפשר לראות אותן כגמילות חסדים, כנדיבות, כאהבה, כחמלה, כרוך או פשוט כסתם נעלי ספורט חדשות.
דמותו של הגבר ככוכב רוק דפוק, זה הדימוי ש"סיור הרומנטיקה" השאיר בי, ואני תוהה אם ייעלם אי פעם. במוקדם או במאוחר יוצא מהגבר כוכב הרוק הדפוק. החיה הכלואה שוחררה באופן זמני מהכלוב.
אני עוזב את ה"אירוע" בחברתן של יוליה ואולגה. יוליה היא הגברת שהלהיבה את דמיוני כשראיתי אותה נכנסת. גם אני הפכתי כאן לכוכב רוק דפוק. "בואו נלך לאכול משהו", אמרתי להן, "בואו נסתלק מפה".
אולגה בת 22 וגרושה. יוליה בת 23. היא מרעיפה שבחים על פוטין ומודאגת מכך שהתרבות הרוסית מאיימת להיעלם מאוקראינה. אולגה ויוליה לוקחות אותי למועדון הלילה "פרטוריה,? אבל המקום מלא. אנחנו הולכים למועדון אחר. במועדוני הלילה של אודסה מגישים גם אוכל. הסטייק לא משהו אבל הוודקה מצוינת.
אולגה ויוליה אינן מזמינות כוסית אלא בקבוק שלם. "רק אלכוהוליסטים שותים לבד", אומרת יוליה. בכל פעם שאחד מאיתנו מוזג לעצמו כוס, חייבים גם האחרים להרים איתו כוסית. אולגה ויוליה שותות כך: בידן השמאלית הן אוחזות את כוסית הוודקה ובימנית כוס ספרייט או מיץ תפוחים.
הן לעולם אינן שותות בלי שיחזיקו את שתי הכוסות, אחת בכל יד. הן פותחות בלגימה של וודקה ומיד לאחריה לגימה של מיץ תפוחים או ספרייט. יוליה בעיקר מעווה את פניה כשהיא לוגמת מן הוודקה אבל ממשיכה בכל זאת לשתות בלי הכרה. אנחנו שותים לחיי האושר, לחיי האהבה, לחיי אודסה, פוטין, התרבות הרוסית וגוגול.
אבל אני גם לא זונח את השליחות העיתונאית שלי. "מה דעתכן על ה'אירוע?'", אני שואל אותן. "באנו לשם כדי לדבר זו עם זו", אומרת אולגה, "ופגשנו אותך, נחמד, לא?". לפני שאני מספיק לפתוח בשאלה הבאה, אני שומע את אולגה מסננת: "אל תתנו לבן אדם לשתות לבד". אין מנוחה לכתב הסמוי החרוץ. מאז הימים שבהם כתבתי את "ימי שני כחולים", רומן הביכורים שלי, לא שתיתי וודקה בכמויות כאלה.
יוליה אומרת: "סקס הוא החיבור החשוב ביותר בין גבר לאישה". אין לי מושג מה אני אמור לענות לה על זה. זה לא משהו שאני שומע כל יום. "למה אתה מחכה?", אמרה לי פעם אישה אחת, אבל זה קרה אחרי שיצאנו לפחות חמש פעמים לאכול ביחד והחלפנו לפחות מאה מיילים. אולגה מפשילה קצת את החולצה שלה עד שרואים לה את הטבור. הן הולכות לרקוד.
יוליה אומרת: "לא לבשתי את השמלה המתאימה לריקודים". אני לא יודע לרקוד, אבל אחרי שאתה מחסל יחד עם עוד שתיים בקבוק וודקה שלם בשעה וחצי, זה חדל להיות שיקול משמעותי. שלושתנו רוקדים יד ביד במועדון לילה באודסה שכבר שכחתי את שמו. אני ממלא בנאמנות את שליחותי העיתונאית. כשאני מתאר למחרת במייל את הערב הזה לידידה טובה שלי בניו יורק, אני מקבל ממנה בתשובה מסרון: "אתה רציני? נחמד לשמוע שאתה מתכנן שלישייה עם קטינות".
היעד הבא שלנו היא ניקולאייב. עיר הולדתו של ליאון טרוצקי, מייסד הצבא האדום. פה נערך ה"אירוע" ביום ראשון בצהריים במועדון לילה ששמו "הזיה? - שם הולם לכל הדעות. כאן אנחנו כבר רחוקים הרבה יותר מהעולם המיושב. על רחבת הריקודים אני רואה ילדות בנות 19 נצמדות בכל חלקי גופן לגברים מקשישים מקליפורניה. הנשים מציגות את עצמן לפניך במילים:"I love you" זהו משכנו של הייאוש: כסף, אהבה ומין ובל נשכח, גם סושי. נראה שהסושי הוא סמל היוקרה באוקראינה. מימי לא אכלתי כל כך הרבה סושי כפי שאכלתי שם.
הערב מסתיים ביציאה בשלושה זוגות: דיוויד עם נטליה, ג'ו עם טטיאנה, המכונה טנושקה, ואני עם נטליה, המכונה נטלושקה. טנושקה ונטלושקה הן, בהתאמה, רואת חשבון בת 26 ועורכת דין בת 25. וכך אנחנו יושבים לנו כולנו בסושייה בניקולאייב. ג'ו טוב בחיקוי אנשים: אל פצ'ינו, ביל קלינטון, "הסנדק".
"בצבא קראו לי "החקיין". הוא מספר, ולטאנושקה הוא אומר: "יש לך את העיניים הכי יפות שראיתי מימי. ואת כזו לוהטת, לוהטת בטירוף, והשיער שלך הוא השיער הכי יפה בעולם". כשהקליפורניה רולס מגיעים אל השולחן, הוא שולף מכיסו מברשת ומתחיל להבריש את השיער של טאנושקה. היא צוחקת.
אני מצליח עדיין להיות מופתע, אף שתחושת ההפתעה הולכת ומתפוגגת לאט לאט. ואני מרגיש - לא, הרבה יותר מזה: אני יודע בוודאות - שבניגוד למה שמספרת לנו התרבות, הפופולרית והפחות פופולרית, הפנים העגומים האלה הם פניה האמיתיים של האהבה.
אני יושב בלובי של מלון אינגול בניקולאייב וממתין לטאנושקה ולנטאלושקה. קבענו ללכת לבאולינג. בנסיעה מסוג זה אתה נתקל כל הזמן בגברים ששואלים אותך: "מה קורה?", שפירושו : "איך הולך לך עם הכלה?". ג'ו יורד במדרגות בדהרה קולנית. נישואיו הראשונים של ג'ו נמשכו שבועות אחדים בלבד. הוא אינו רואה אותי, או מעמיד פנים שאינו רואה אותי, ורק ברגע שנטאלושקה נכנסת ללובי הוא פונה אלי ואומר: "אה, הנה אתה", ארבעתנו אמורים ללכת יחד לבאולינג.
אחרי הבאולינג לוחש לי ג'ו: "יש לי בעיה. הבנות רוצות לצאת לארוחה אבל לי יש פגישה אחרת, עם אחת בת 18 שכתבה באתר שהיא מעוניינת בגברים עד גיל 65. אני לא יכול להחמיץ הזדמנות כזו, אתה מבין אותי?". הבנתי אותו. רק טניה לא הבינה אותו. מחוץ למונית שבה אנחנו יושבים מתנהלת סצנה שמסתיימת במילים של טניה: "לא רוצה שום דבר...".
ג'ו פורש לבת ה-18 שלו ואני נשאר תקוע עם נטאלושקה ועם טאנושקה, שאותה אני מנסה לעודד בכל דרך אפשרית. הן מובילות אותי למסעדה ערבית, שבה מספרת לי טאנושקה שהיא הייתה מאורסת לגבר גרמני בן 50 בערך. הוא גר בסביבות מינכן ועוסק במשהו שקשור במחשבים.
בוונציה הוא הציע לה נישואים, אבל אמר שהטבעת תגיע מאוחר יותר כי הוא הזמין אותה באינטרנט והמשלוח מתעכב. כבר הייתה לו קודם ארוסה אחת תאילנדית ועוד אחת מארץ אסייתית אחרת. כעת הוא מנסה את אוקראינה. כמה שבועות אחרי הצעת הנישואים הזו בוונציה הוא גמר עם טאנושקה. הוא לא נתן בה אמון, הוא קינא לה יותר מדי. "זה לא כל כך רומנטי לקנות טבעת אירוסים באינטרנט". אומרת טאנושקה. "לא", אני אומר.
אחרי שאעזוב את אוקראינה עוד אתכתב במשך זמן רב עם טאניה במייל. שלא במתכוון האנגלית שלה נשמעת כמו שירה. אבל גם שירה שלא במתכוון היא שירה.
השיירה ממשיכה בדרכה הלאה, לחרסון. כמה מהגברים נשארים בניקולאייב. הם מצאו שם משהו. ג'ון אדמס לא מרוצה מזה. הגישה שלו ושל החברה היא: פגוש כמה שיותר נשים ואז תחליט.
מי שחווה אי פעם חורף בחרסון, יבין שאלכוהוליזם עשוי להיחשב כהחלטה נבונה ביותר. אנחנו עומדים לפגוש את בנות חרסון בחדר האוכל של מלון פריגאטה. השירותים בחדרים של המלון אינם פועלים. בחדר האוכל קר עד כדי כך ששתיית וודקה היא הפתרון ההגיוני היחיד לבעיה. השוטר המשופם, שאותו ראיתי כמעט בכל עיר שבה היינו, יוצא עם איזו גברת מהחדר שלו במלון ואומר לגבר שהולך לידו: "החופש הוא השכר שבחטא".
עדיין לא חלפה שעה מאז שהתחיל המפגש שלנו, וכבר אני רואה סביבי בנות שתויות עד כדי כך שהדבר היחיד שהן מסוגלות לעשות הוא למלמל: "לאב יו, לאב יו". ב"אירוע" הזה משתתפות גם נשים מבוגרות יותר, אבל התחרות אכזרית.
מספרן של הבנות הצעירות פועל לרעתן של האחרות. הערב אני יוצא עם נאסטיה ומאשה, שתי סטודנטיות בנות 19 מהאוניברסיטה החקלאית של חרסון, ועם לאריסה, המתרגמת שלהן. ככל שמתרחקים יותר מהעולם התרבותי, הולכת ופוחתת האנגלית בפיהן של הבנות. אנחנו הולכים ל"נוסטלגיה", אחת המסעדות הטובות ביותר בעיר, שמתבררת כריקה וחשוכה. השיחה בינינו מתנהלת בנועם הודות לשירותי התרגום. "האהבה מחפה על הכל", אומרות הבנות.
נאמן לשליחותי העיתונאית, אני שואל את הבנות מה דעתן על סוכנויות כגון "Foreign Affair A". "זו דרך טובה להכיר גברים מחו"ל", אומרות נאסטיה ומאשה, "לחרסון לא מגיעים הרבה זרים". קשה להתווכח עם הטיעון הזה. אני מזמין, אם כן, עוד וודקה.
הקבוצה שלנו הצטמצמה. גברים שונים נשארו בערים השונות לצדן של נשים שונות ומשונות. דיוויד, הגמלאי משיקגו, אומר לי בלחש: "אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהארגון הזה מנוהל על ידי המאפיה. ומה איתך? תגיד את האמת, אתה עובד בשביל המוסד?".
רק גבר אחד בקבוצה שלנו התארס. השוטר בעל השפם. הוא לא נראה אומלל יותר מדי והוא מכריז באוזני כל מי שמעוניין לשמוע שאובמה הוא טרוריסט. גם באוזניהן של הגברות האוקראיניות, אם כי להן יש דאגות אחרות, כפי שניתן לראות בברור. אבל התרגום עושה פלאים. את אליזבת, ארוסתי היהודייה מזאפארוז'יה, לא פגשתי. הייתי עסוק מדי. אמא שלי תסלח לי בוודאי.
ביומנו האחרון באודסה אני יושב ושותה קפה באחד מבתי הקפה המהודרים שבעיר. אני מחכה למישהי שאיתה אני עומד לצאת בערב לתאטרון. ליד אחד מהשולחנות הסמוכים יושב גבר מהקבוצה שלנו. לא דיברתי איתו קודם אף פעם. קוראים לו לי, והוא מאריזונה.
יש לו חברה לייעוץ פיננסי לעמותות. "מה נשמע?", אני שואל. "לא טוב", הוא אומר. "אני מתכוון להפליג בעולם אחרי שאצא לפנסיה. עשר שנים, בסירת מפרש. אני מחפש אישה שתפליג איתי. אבל הכוונה היא בלי ילדים. בסירה כזו קטנה זה לא הולך עם ילדים. "לא", אני אומר לו, "זה לא הולך" אבל רוב הנשים כאן", הוא אומר לי, "מעוניינות בילדים ולא בסירת מפרש.
הוא נאנח, ואני מצטרף אליו באנחה. ואז בדיוק נכנסת זו שקבעתי איתה ללכת לתאטרון. עוד לפני שהספיקה להתיישב פונה אליה לי ואומר לה לאט ובהדגשה: "יש לך עיניים מדהימות. את מכירה אולי מישהי שמוכנה לצאת איתי להפלגה מסביב לעולם? עשר שנים, בסירת מפרש. אני יכול להראות לך תמונה.? הבחורה שולחת אלי מבט מופתע, אבל לי זה כבר נראה לגמרי טבעי - לגשת למטרה מיד, בלי לבזבז זמן מיותר על גינוני טקס מיותרים. "אני לא יודעת,? היא אומרת, "הרגע הכרנו.?
בשדה התעופה של אודסה חוזר ומצטרף לקבוצה שלנו סאם, ההודי מפלורידה. הגבר בן ה-51 שמרגיש כמו בן 31 ולכן כותב שהוא בן 31, כי למה להודות שאתה מבוגר יותר אם אתה מרגיש פחות? הוא תכנן גם לנסוע עם הסוכנות הזו לקוסטה ריקה בסביבות חג המולד, אבל כעת ביטל. הוא מצא לעצמו מישהי בניקולאייב. ההפסד הוא כולו של הבנות מקוסטה ריקה. "בת כמה הבחורה שפגשת?", אני שואל. "30 בערך", הוא עונה, אבל בקולו אתה שומע שהיא קרובה הרבה יותר ל-20 מאשר ל-30.
הוא מוציא את הטלפון ומתקשר אליה. "חכי רגע,? הוא אומר כשהיא עונה. הוא מפשפש בתיק שלו, מוציא פנקס רשימות ומקריא לה מתוכו כמה משפטים ברוסית.
מה הוא אמר לה שם? "אני אוהב אותך"? או "את היפה בנשים בתבל?" או "המבט שבעינייך גורם לי אושר?", לא משנה, בעצם. התרגום כבר יעשה מזה משהו יפה. ואז ממשיך סם ומוסיף באנגלית: "השיר ההוא ששמענו אתמול, and You Imagine Me, פשוט לא יוצא לי מהראש", ומנתק . "בחג המולד אני חוזר", הוא אומר. "ותארגן לה ויזה כדי שהיא תוכל להיכנס לארצות הברית? תתחתן איתה?", אני שואל. גיחוך לגלגני עולה על פניו. "לאט, לאט", הוא אומר, "לא צריך למהר".
אנחנו מזמינים קינוח. "לא רואים כאן כל כך הרבה זרים", אני אומר. הבנות צוחקות משום מה. למען האמת, כדאי להמשיך ולהשתמש בשירותי המתרגמת, גם כשאתה מצליח סוף סוף להגיע עם מישהי למיטה. התרגום מביא מזור לכל.
באוטובוס, בדרכנו חזרה לאודסה, אומר ג'ו: "אילו הייתי פוליטיקאי, התוכנית המדינית שלי הייתה: שדיים גדולים לכל.
תרגמה מהולנדית: אירית ורסנו
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם