ועידת ג'יי סטריט: ההצגה הכי טובה בעיר
הביקורת החריפה של סגן השגריר, ההערצה לעמוס עוז, הנאום המבריק של אולמרט, השמאל הקיצוני שחובט בזה המתון. דיווח מיוחד
הוא הזכיר להם את התנגדותה של ג'יי סטריט לווטו של הנשיא אובמה במועצת הביטחון לטובת ישראל ו"הביע תקווה" שג'יי סטריט לעולם לא יחזור לימים ועמדות כאלה. הוא ציין שכדאי שג'יי סטריט לא יתמקד בהצגת ההתנחלויות הקיצוניות ביותר בפני אמריקאים שהוא מביא לביקורים בארץ, אלא יציג גם את המתונות, ושאם מראים את בעיית המחסומים בגדה, ראוי גם להראות את הצד השני - משפחות נפגעות טרור.
הקהל בארוחת הערב החגיגית נאלם ולקראת הסוף החל לצחקק במבוכה. ישראל החליטה להגיע, אבל גם להסביר לנוכחים שיש עוד מקום לשיפור. נרחב.
ג'יי סטריט הוא ארגון צעיר וצומח. הוא מתחזק רשת של אלפי פעילים. בהובלתו של ג'רמי בן עמי, תוך שלוש שנים נאספו עבורו תרומות בגובה שבעה מיליון דולר בשנה - סכום מכובד מאוד - והוא מצא קול וקהל בקהילה היהודית.
צעירים יהודים ליברלים שיוצאים מאוניברסיטאות יוקרה בחלקם הגדול, חשים קושי אדיר להזדהות עם ישראל בהנהגת הממשלה הנוכחית וישראל שבה יש הקצנה דתית - במיוחד אם הם מהחוף המערבי.
ג'יי סטריט מספק להם דרך חיבור. הוא גם משמש כגורם מאזן חשוב בוושינגטון אל מול התגברות של כוחות פונדמנטליסטיים נוצריים שדוחפים את חברי הקונגרס למחוזות ימין שהיו נחשבים אפילו בליכוד לסהרוריים.
במובן הזה, ההשוואה לאיפא"ק מגוחכת. איפא"ק הוא הארגון הפוליטי החזק בוושינגטון, וכשהוא עורך ועידה היא מוצפת ב-13 אלף בני אדם. בניגוד לג'יי סטריט, גבעת הקפיטול היא זירת הפעילות שלו, ורוב פעולותיו נעשות בשיטות לובי מסורתיות ולא בהצהרות ציבוריות. הניסיון הפשטני הוא לראות בג'יי סטריט סוג של תשובת נגד
כהרגלו, עמוס עוז הקסים את הקהל בפתיחת ועידת ג'יי סטריט. משום מה, הוא ראה חובה לעצמו לתקוף את איפא"ק. הוא הגדיר אותו "מיליטנטי, נצי, קיצוני". הקהל אהב את זה. מעניין אם עוז יודע, ואם הקהל שלו יודע, שאיפא"ק הוא האחראי העליון לכך שהרשות הפלסטינית ממשיכה לקבל סיוע מהממשל האמריקאי - משום שפעל לשכנע את המחוקקים האמריקאים, שנואשו מהפלסטינים, שלארצות הברית ולישראל אינטרס ביטחוני-מדיני בחיזוק אבו מאזן.
זו לא דוגמה בודדת. איפא"ק פתח את הדלתות עבור סלאם פיאד בוושינגטון, ואפשר לנחש שהוא מעורב עמוקות בניסיון לייצב את הברית המצרית-אמריקאית כדי, בין היתר, להבטיח את חוזה השלום עם מצרים. כן, חלק מהעסקנים הבולטים באיפא"ק ימניים בעמדותיהם, ויש אווירת תמיכה בנתניהו אך הקהל בכל ארגון פוליטי מיליטנטי יותר מההנהגה שלו, ואיפא"ק איננה מפלגה.
ג'יי סטריט גדלה והתרחבה, מצד אחד, אבל גם מתמודדת עם מחלות ילדות, מדאיגות בעיני שלי. הראשונה שבהן היא פלרטוט עם פעילים וגורמים שבינם ובין הביטוי "פרוישראלי" יש מרחק תהומי. בשני הפאנלים שבהם השתתפתי (גילוי נאות: הוזמנתי לכנס על ידי המארגנים) הייתה הנחת אשמה - והיא כמעט כולה הוטלה על ישראל ואולי מעט על הממשל האמריקאי.
השאלה הראשונה בפאנל הראשון כללה הנחה שנתניהו הוא האחראי הבלעדי לחוסר ההתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים, ואגב כך להשפלתו של הנשיא אובמה, ומיד הועלתה התהייה כיצד ניתן להפעיל עליו לחצים נוספים.
בפאנלים אחרים נאלצו דוברים ישראלים, כולם אנשי שמאל לבד משני עיתונאים, להתמודד במבוכה עם דוברים ושאלות שעסקו ביוזמות להחרמת ישראל ובהתעלמות כמעט גורפת ממשמעות מדיניותו של חמאס. באחד הפורומים הותקפו ישראלים - אנשי שמאל - על ידי דוברים בקהל שלא היו מרוצים מההתעקשות על הרעיון של ישראל כמדינת העם היהודי.
הציבור של ג'יי סטריט, נוצר רושם, נחלק בין זרם מרכזי, ציוני וצעיר, שאכן מקבל את תפיסת הנהגת הארגון של פרו-ישראליות באמצעות קידום רעיון שתי המדינות, ובין גורמים רדיקליים ותיקים יותר, שפשוט רואים בארגון כלי להפעלת לחץ אפקטיבי נגד ישראל; דגש חזק במילה "נגד".
נחזור לארוחת הערב. מי שהציל את המצב היה אהוד אולמרט. אני יודע שבעמודים אלה ממש עמיתי בן-דרור ימיני מותח ביקורת על דבריו של אולמרט בג'יי סטריט. לראייתי, שגגה נפלה לפניו. נאומו של אולמרט היה לא פחות ממבריק, ויותר מכל דובר אחר הוא נתן תשובה מוחצת לרטוריקה ולנרטיבים רדיקליים שמאשימים את ישראל בכישלון הניסיון להשיג הסדר.
בתחילתו, הנאום היה מלאכת מחשבת של איזונים: אולמרט הרגיע את הקהל הנסער מנאומו של סגן השגריר, העניק לגיטימציה לוויכוח בקהילה היהודית באמריקה על תהליך מדיני, ציין שיש לישראל פרטנר, עקץ עמוקות את הנוכחים בכך שאמר שלא יטיל את כל האשמה על ישראל, אף על פי שהוא יודע שיקבל תשואות אם יעשה זאת (זו הייתה אבחנה קטלנית בדיוקה).
אך אז הוא עשה את הדבר המשמעותי ביותר: הוא תיאר לנוכחים בפירוט את מה שהציע לאבו מאזן. ההצעה שתיאר אולמרט הייתה כל כך יונית ומרחיקת לכת שהיא איפסה, את כל הטענות שנשמעו בימי הכנס על חוסר רצונה של ישראל להתקדם בתהליך המדיני.
נאום אולמרט, בתחכום רב, העביר את הקהל תהליך; בסופו כל אדם הגון היה חייב להודות שיש סימן שאלה ענק סביב כנותה של הרשות הפלסטינית בניסיון להשיג הסכם עם ישראל. אני מתפלל, סיים אולמרט, שיום אחד הפלסטינים יקבלו את הצעתי. לא תהיה הצעה טובה יותר. הקהל הגיב במחיאות כפייים נלהבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם