בדלת האחורית: הדאון של ק"ש יגיע
אוהדי קרית-שמונה, תתכוננו: אחרי ההיי יגיע הדאון. אחרי השמפניה מגיע ההנגאובר. אחרי אופוריה מגיע האנטי-קליימקס. וזה תמיד בא בבום
בשיאה של מלחמת וייטנאם הוזמן הלורד לואי פרנסיס אלברט ויקטור ניקולאס ג'ורג' מאונטבטן (זהו שמו המלא) להתארח בתוכנית הלילה של מגיש הטלוויזיה האגדי ג'וני קרסון.
עוד על האליפות ההיסטורית:
הגדולה בהיסטוריה: חלום הגליל של ק"ש
הגדולה בהיסטוריה: חלום הגליל של ק"ש
עם ארבע כוכביות: איזה אליפות מרשימה
שלא כדרך הטבע: אליפות שלא היתה כאן
כמו באמריקה: האליפות של איזי שירצקי
לורד מאונטבטן (שנרצח ב1970- על-ידי המחתרת האירית), בן למשפחת המלוכה האנגלית, שימש המושל האחרון של הודו מטעם הכתר האנגלי ובאותה עת פרש לגמלאות מתפקידו כמפקד הראשי של הצי הבריטי. הוא התנה את הראיון בכך שלא יישאל על מלחמת וייטנאם. קרסון לא התאפק ואחרי שיחה נעימה שאל לפתע "אם היית נשיא ארה"ב, מה היית עושה לגבי וייטנאם."?
"הייתי אומר לבריטים," ענה מאונטבטן ביובש, "לא לדחוף את האף שלהם לעניינים לא להם."
לכאורה הייתי אמור להציב את תשובתו של הלורד מאונטבטן כתמרור עצור בעוד אני משרבט את הטקסט, אלא שמתוך דאגה אמיתית לאחיי אוהדי עירוני קרית שמונה, אדחוף בכל זאת את אפי לעניינם. ראו, אתם עומדים לחוות תחושות עונג עילאיות. השמפניה תזרום כמים, חיוך של ג'ריקן קרוע יתפרש על הפרצוף והמציאות לרגע תיצבע בוורוד פוקסיה.
אלא שכאן, בתפקידי כמבוגר האחראי אאלץ להרוס קצת את החגיגה. אמנם יש שיראו בדברים הבאים פסימיזם פולני חולני מכווץ רקטום וחמוץ כחלב ישן, אבל את הדברים צריך לומר.
אחרי האופוריה, תחוו את האנטי קליימקס המוחלט. אז כדאי להתכונן לדאון שאחרי ההיי. לריקנות המבחילה שאופפת אוהדי כדורגל ברגע שהנגאובר החגיגות חולף והמציאות האפורה מתפשטת כענן רעיל. וזה תמיד בא בבום.
זכיתם באליפות מדהימה. אמנם, לא אליפות הנושאת בחובה אסתטיקה עוצרת נשימה אבל כן כזו שבמבחן הרומנטיקה מנצחת ללא קרב. ספק רב אם ההישג ישוחזר.
ולכן, דווקא כעת, כשאתם מרחפים על ענן נוצה של הצלחה פנומנלית, עליכם לזכור ולשנן כי אהדת כדורגל היא בדרךכלל משימה סיזיפית וכפויית טובה. והחוכמה למצוא דווקא בבריכות החמצון של הנשמה את היופי ואת האהבה.
יש גם הבחנה סוציולוגית
היתה לי תקווה מטופשת, ילדותית, שאולי בצפון הרחוק, בירוק הפסטורלי, באמצעות הכדורגל יבוא סוג של מזור לפצעים הישנים, לתחושות הקיפוח, לניכור ההדדי. קבוצה שתרפא שסעים ומתחים, וגר זאב עם כבש וכו.' זה עוד לא קרה, אבל כשזה יקרה, והגליל העליון כולו יתאחד סביב קרית-שמונה, תיבנה שושלת. אימפריה.
ועכשיו קינוח. לפני 185 שנה נפח את נשמתו המלחין הגאון לודוויג ואן בטהובן בליל סערה וינאי. בניגוד לטענה כאילו מילותיו האחרונות היו "תשואות חברים, הקומדיה הסתיימה" (בלטינית, כמובן), בטהובן דווקא אמר "חבל, חבל ... מאוחר מדי." הוא אמר זאת כשראה משלוח של תריסר בקבוקי יין ששלח אליו המו"ל שלו. בהתחשב בעובדה שבטהובן נודע כבונקר, יש היגיון רב בגרסה זו.
בכל אופן, הביוגרפיה של בטהובן מספרת על רווק סר וזועף, מתוסכל מינית. מלחין שכתב את הגדולות שביצירות המוזיקה הקלאסית בהיותו חירש כמו בלטה. על פי הרשומות, בטהובן טרח לילות כימים על יצירותיו העילאיות וכדי להתעורר שפך על ראשו מי קרח.
בסוף הוא גם השתגע. ועבור מי? ועבור מה? עבור קהל שבע ועשיר באולמות קונצרטים, אבל גם עבור רופאי חדר המיון בבית חולים בהונג קונג, שבשנת 1999 שמעו את הסימפוניה החמישית בוקעת מתוך ישבנה הצנום של תושבת הונג-קונג שמשום מה דחפה לשם את המכשיר והובהלה לחדר המיון במטרה שהצוות הרפואי יבצע 6649 כדי לחלצו.
אז אני יודע שעכשיו תקשו ובצדק, איך הוא הגיע מקרית-שמונה לבטהובן ולתחת (מוטיב חוזר ביצירתו, של הח"מ, לא של בטהובן?( זו שאלה מצוינת, שרק כותבים מזדקנים יכולים לענות עליה.
רבותיי, אלו החיים וזהו הכדורגל. יום אחד אתה שומע מוסיקה שמימית באולם אקוסטי מפואר, צופה בקבוצה שלך נוסקת לפסגות אסתטיקה, ויום אחר אתה בוהה בקבוצה שלך משתרכת בעליבות כמי שמתנגנת מהמקום ממנו לעולם לא תזרח השמש. אבל חברים, המנגינה, המנגינה לעולם נשארת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם