סיפורו של סוכן: בכיר הביון הישראלי מדבר
בנימין בלומברג ורד שלפי פרסומים זרים היה ממקימי הכור בדימונה, נמצא כיום על סף קריסה כלכלית. "לא חשבתי על טובתי האישית"
הפרסום הזה לא הגיע כמובן מבלומברג ששמר על דממה מוחלטת במשך עשרות שנים. לא ראיון ואף לא בדל פרסום של האיש שעמד בצמתים ההיסטוריים המכריעים של המדינה. כל זאת עד לפני שבועיים, כשה אף-בי-אי חשף מסמכים מסווגים המוכיחים לשיטתם שארנון מילצ'ן, המפיק ההוליוודי הידוע, רכש למען מדינת ישראל מוצרים לכור המחקר הגרעיני בדימונה.
המפעיל של מילצ'ן בישראל, על פי אותם מסמכים, היה לא אחר מבנימין בלומברג, מי שעמד בראש הלק"ם (הלשכה לקשרי מידע), גוף סודי ביותר, שפעל משנות החמישים עד אמצע שנות השמונים, ולפי פרסומים זרים עסק באבטחת הכור וברכישה וגניבה של ציוד טכנולוגי לתעשיות הביטחון הישראלי.
בלומברג, על פי מקורות זרים, הכניס את מילצ'ן בסודות העבודה הביטחונית, לימד את המפיק ההוליוודי להקים חברות קש ולפתוח חשבונות בנק סודיים.
בלומברג לא ממש מתרגש מהפרסום הנדיר שזכה לו. בשנים האחרונות הוא מוטרד בעיקר מבעיות כלכליות ולא מעברו הביטחוני המפואר. "כואב לי שבמשך שנים דאגתי למדינה אבל לא עשיתי לביתי", הוא אומר בראיון בלעדי למעריב.
לפני שבועיים, בשעה שהתקשורת האמריקאית רעשה וגעשה בעניינו, הוא ביקש הלוואה מהבנק כדי לממן ניתוח דחוף. בבנק סירבו. הוא לקח כמה הלוואות בעבר, ובגילו, בלומברג כבר בן 88, לא בטוח שיצליח להחזיר הלוואה נוספת. "מעולם לא חשבתי על טובתי האישית, רק על ביטחון המדינה, היום אני מתחרט על כך", הוא אומר.
איש מהעוברים והשבים בתל אביב לא מזהה את בלומברג, גבר נאה, כפוף מעט, שיערו הלבין זה מכבר. מילצ'ן אמנם כינה אותו בעבר "האדם השלישי בחשיבותו במדינת ישראל", אבל תמונתו של בלומברג מעולם לא פורסמה.
לא מעט ישראלים חבים לו חוב גדול. על פי פרסומים זרים הוא השיג למערכת הביטחון הישראלית, באמצעות סוכני הלק"ם וגם באופן אישי, ציוד, טכנולוגיה וידע שהצעידו אותה קדימה וסייעו לטכנולוגיות הצבאיות הישראליות לפרוץ דרך.
מילצ'ן, כך נטען, היה אחד מהסוכנים החביבים עליו. בספר "סודות - סיפור חייו של ארנון מילצ'ן, סוכן חשאי שהפך לאיל הון הוליוודי" כותבים מאיר דורון וג'ו גלמן שמילצ'ן עבד עבור הלק"ם בעיקר ברכישת
במשך ארבע שנים חברת "האחים מילצ'ן" רכשה, כך על פי פרסומים זרים, חומרים כימיים ליישומים שונים של המדינה וכן מוצרים לכור בדימונה מארצות הברית. האמריקאים, כידוע, לא הסכימו למכור ישירות לישראל מוצרים לתחזוק, מכיוון שישראל אינה חתומה על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני.
המוצרים לטענתם הועברו לגרמניה או לצרפת ומשם לישראל. גם בספר "קריטיקל מאס" כותבים וויליאם בורוז ורוברט ווינדראם שבלומברג היה מעורב במסחר הער בציוד ביטחוני שניהלה ישראל בארצות הברית, שבראשו עמד המפיק ההוליוודי ארנון מילצ'ן.
הוא נענה לבקשת בן גוריון ושינה את שם משפחתו לוורד, אבל מוכר בתקשורת הזרה ובמסמכים ישראליים כ"בלומברג". ורד אומר שמעולם לא היה מעורב ברכישות מוצרי גרעין מהאמריקאים, אולם עד היום הוא נזכר במילצ'ן בחיבה.
הוא מספר שאינו יכול לשכוח את הערב שבו בילה עם הבמאי רומן פולנסקי בווילה המפוארת של מילצ'ן על יד פריז. מילצ'ן הציע שיצאו לבלות בקברט. פולנסקי הסכים מיד. ורד לא ממש התלהב.
"נסעתי איתם אבל אחרי חצי שעה רציתי להסתלק. על הבמה רקדו בחורות עירומות, זה לא הטעם שלי. ביקשתי ממילצ'ן שיחזיר אותי למלון, אבל אי אפשר היה לזוז משם. פולנסקי כל כך התלהב, הוא סירב ללכת. נאלצתי לבלות שם חצי לילה. זה היה נורא".
ורד בילה ימים רבים, ביניהם יום כיפור אחד, בווילה של מילצ'ן בצרפת. "אף פעם לא ראיתי בית כזה, הפאר, ההדר, הגודל," הוא נזכר בערגה מסוימת, אך כבר למעלה מ-20 שנה הוא לא החליף ולו מילה אחת עם מילצ'ן. "כשעזבתי את הלק"ם הקשרים בינינו נותקו", מסביר ורד.
מילצ'ן פגש לפי פרסומים זרים את פרס בבית קפה בתל אביב והציע את עזרתו למדינה. פרס ביקש ממנו להיפגש עם ורד והמליץ עליו בחום. "אביו של מילצ'?ן בדיוק נפטר. הייתה להם חברה לחומרי הדברה לחקלאות ואמא של מילצ'ן התקשרה לכל הספקים של החברה וביקשה שלא יעבדו עם בנה, מפני שהוא לא מוצלח כמו אביו. נפגשתי איתו וראיתי בחור צעיר ומבריק, נזכר ורד.
ורד היה מקורב לראשי הקהילה היהודית בדרום אפריקה, למיליונרים אירופיים וכמובן לראשי מערכת הביטחון ולפוליטיקאים ישראלים, שרבים מהם כינו אותו גאון וראו בו אדם כל יכול שמסוגל להשיג כל דבר בכל מקום בעולם.
סיפור אחד מני רבים ניתן למצוא בפרסומים זרים שגרסו כי אנשיו בלק"ם הצליחו להשיג את תוכניות הייצור של מטוס המיראז' הצרפתי, אחרי שצרפת הטילה אמברגו על ישראל כששיחדו מהנדס שוויצרי שעבד במפעל שייצר את מנוע המיראז.
בימיו הגדולים בלק"ם ורד התחכך עם שועי עולם. פעם אחת הוא טס לחו"ל עם מיליארדר מסוים בניסיון לסגור עסקה ביטחונית. "הוא דיבר על האחוזים שיפיק מהעסקה. סיפרתי למילצ'ן שאני לא רוצה לעבוד עם האיש ואני זקוק למטוס פרטי כדי לטוס לשם. מילצ'ן קישר אותי לבמאי סרטים הוליוודי שרצה למכור את המטוס שלו".
"קניתי מהבמאי את המטוס מתוך כוונה לטוס לשם ולהמשיך את הקשר שהאיש התחיל, אבל הבנתי שזה לא יהיה נכון לעבוד מאחורי גבו של המיליארדר. בסופו של דבר, התעשייה האווירית מכרה את המטוס ברווח. היום אני מצטער. האיש עשה כמה דברים בשביל המדינה. יכולתי לעבוד איתו", הוא אומר.
"כשהייתי מגיע לוושינגטון הייתי לן אצל יצחק רבין בבית השגריר. הוא תמיד היה מוכן לעזור. קרה שביקשתי ממנו לערוך ארוחת ערב ולהזמין את מי שהוא רוצה אבל גם אדם אחד שאני הייתי זקוק לו. הוא עשה את זה בלי לשאול אף שאלה".
מהעלילות הרבות נותרו רק זיכרונות. ורד, נשוי ואב לשניים, בתו במאית ובנו חבר קיבוץ, חולה ונזקק לניתוח דחוף. הוא חי מפנסיה של משרד ראש הממשלה, שרוי בחובות של כמה עשרות אלפי שקלים אחרי שסייע לקרובי משפחה, וכבר כמה שנים אינו מצליח להיחלץ מהצרה הכלכלית שאליה נקלע.
הוא גר בתל אביב בדירה זעירה, בקומה שלישית ללא מעלית. רק לאחרונה סיים לשלם עבורה את המשכנתה. חדר המדרגות מוזנח כמו ברוב הבניינים שהדירות בהם מושכרות. בכירי מערכת הביטחון שגרו בבניין עברו לפני שנים לבתים מפוארים יותר. ורד נשאר במקומו.
במצוות רופאיו נאסר עליו לרדת במדרגות לעתים תכופות, בירושלים הוא לא ביקר כבר שנים, הוא חולם לראות את העיר העתיקה, את האמפיתיאטרון בהר הצופים, גם בחוף הים הוא לא בילה כבר שנים ארוכות.
בימים טובים הוא מטייל לבדו ברחובות תל אביב, לעתים מרחיק עד לכיכר המדינה, שותה כוס קפה בבית קפה מזדמן ופוגש באקראי מכרים ותיקים, "אם כי רובם כבר נפטרו", הוא אומר.
ברוב שעות היום הוא ספון בחדר השינה הזעיר בדירתו. "במשך שנים הסתכנתי עבור המדינה", הוא אומר. "הייתי צריך לחשוב על עצמי ועל בני משפחתי ולא על מדינת ישראל וביטחונה. בזמן שאנשים אחרים דאגו לעצמם, בנו בתים יפים וחסכו כסף, אני הסתובבתי בכל העולם ודאגתי למדינה. היום כל אותם אלופים לשעבר חיים טוב, ואני שרוי בחובות".
לפני כמה חודשים הוא כתב לבתו ולנכדותיו מכתב והתנצל בפניהן על שלא עשה לביתו. "אף פעם לא ידעתי לדאוג לעצמי, הייתי מטורף, לא נורמלי, חשבתי תמיד רק על טובת המדינה, בגלל זה אין לי בכלל חסכונות, רק חובות", מסביר ורד.
בכתב יד גדול הוא כתב לוועדות שונות שבדקו את מצבו הרפואי: "מגיל 16 אני בתפקידים במערכת הביטחון תוך סיכונים אישיים שנדרשו בתפקידי מחוץ לגבולות המדינה ותוך הזנחת הטיפול והדאגה במשפחה. אני מתבייש שהגעתי למצב כזה שהשקעתי את כולי לטובת ביטחון ישראל אך הזנחתי את ביתי".
בתחילת השבוע הוא ביקש, כאמור, הלוואה בבנק כדי שיוכל לשלם לניתוח פרטי דחוף. "בקופת חולים אני צריך לחכות כמה חודשים בתור. רופא פרטי יעשה לי את זה מהר יותר, אבל אני צריך לשלם כמה אלפי שקלים", אומר ורד.
אחרי התייעצות קצרה החליטה מנהלת הסניף לא להעניק לורד את ההלוואה. הוא כבר לקח הלוואה ובגילו לא בטוח שיצליח להחזיר נוספת. בשנים האחרונות הוא ניסה לקבל סיוע ממקורות שונים, ביקש שאחרי כל מה שתרם למדינה לא ירד מתלוש המשכורת שלו מס הכנסה.
"הסכום הזה שנחתך לי מהפנסיה של 3,000 שקלים בחודש היה עוזר לי לסגור את החוב ולהתחיל את חיי מבחינה כלכלית מההתחלה", הוא אומר. אולם ורד לא עומד בקריטריונים, ובקשתו נדחתה.
"כשעזבתי את הלק"ם הציעו לי להיות סוחר נשק. היו לי הרבה קשרים בכל העולם, ואני מתאר לעצמי שהייתי מרוויח הרבה כסף. לא הסכמתי. אף פעם לא אהבתי את הרדיפה הזאת אחרי כסף. רק פעם אחת בכל השנים הארוכות שעבדתי במערכת הביטחון לקחתי לעצמי שני ימי חופשה בסוף השבוע וביליתי".
"תמיד רק עבדתי, מעולם לא חשבתי על טובתי האישית. הייתי עולה על טיסה, נפגש עם מי שאני צריך להיפגש וחוזר מיד הביתה. הייתי בכל העולם אבל לא ראיתי שום דבר, רק משרדים ובתי מלון".
בחודשים האחרונים הוא כותב ספר, בלילות, בכתב יד, במחברות עבות, הוא מתאר את המבצעים שבהם השתתף, את הסכנות שאליהן נחשף. בשל הוראות ביטחון הוא נדרש לא לרשום את זיכרונותיו במחשב וממילא אין לו אחד כזה.
"הכל שמור אצלי בראש", הוא אומר, "אני לא צריך מחשב". הוא שוכח תאריכים ושמות של בני אדם אבל מדקלם בשטף את דבריו של דוד בן גוריון לנשיא ג'ון קנדי בפגישה הראשונה ביניהם, שנערכה אחרי התייעצות עם בכירים במערכת הביטחון, ביניהם ורד.
ורד נולד ב-1923 במקווה ישראל. סבו מצד אמו היה ממייסדי בית הספר החקלאי, אביו היה מנהל המשק של בית הספר. "זאת אחת הסיבות למצב הכלכלי הגרוע שלי", הוא אומר, "הורי לא הורישו לי דבר, כשנפטרו חזרה דירתם לבית הספר מקווה ישראל".
הנושא הביטחוני זורם בדמו מגיל צעיר, הוא מעיד. "כבר בגיל 14 הייתי מפקד כיתה של ההגנה, בגיל 15 עזבתי את הבית ונסעתי לגור עם המשפחה של גיורא זייד בשייח אבריק. זייד הכיר לי את הדרוזים באזור, בזכותם למדתי ערבית".
במלחמת השחרור הוא השתתף בקרבות בקליה ובטבריה, אחרי המלחמה חזר לבית זייד וחלם להיות חקלאי, אבל איסר הראל שהיה ראש השב"כ הציע לו להקים את מערך האבטחה בתעשיות הביטחוניות.
"גייסתי קציני ביטחון והוצאתי נהלים. לפני זה היה בלגן אחד גדול. זה לא היה פשוט. הייתי צריך לשכנע את מנהלי התעשיות הצבאיות שצריכים ביטחון. צבי דר, מנהל התעשייה הצבאית, אמר לי מה זה חשוב, שיגנבו", הוא משחזר.
בתקופתו במשרד הביטחון ורד רקם קשרים מיוחדים עם שמעון פרס שהיה מנכ"ל משרד הביטחון, אם כי לאחרונה, כשנתקל בקשיים כלכליים, סירב לפנות אל הנשיא פרס בבקשת עזרה. אולם, כשהנשיא אובמה הצהיר שהגיעה העת לצעוד לקראת עולם נטול כורים גרעיניים, ורד שקל להתקשר לפרס כדי לבקש ממנו שישתיק את שרי הממשלה ולא יאפשר להם לדבר על הנושא.
על פי פרסומים זרים, ישראל השקיעה מאמצים רבים בניסיון להשיג אורניום לכור. בנובמבר 68' העבירו אנשי הלק"ם, כך לטענתם, ביחד עם המוסד, 200 טון של אורניום טבעי מסיפונה של ספינת משא ששייטה בין קפריסין לטורקיה.
הספינה נשאה דגל ליברי והייתה אמורה להגיע לנמל גנואה. על סיפונה היה אורניום שרכשה חברת כימיקלים גרמנית מהחברה הבלגית סוסייטה ג?נרל דה מינארו. הספינה מעולם לא הגיעה לגנואה. תחקירים עיתונאיים גילו שהיא נפגשה בים התיכון עם ספינת משא ישראלית. המטען,כך נטען, עבר מהספינה הליברית לספינה הישראלית והגיע לישראל.
עד תחילת שנות השמונים לא היה נושא ביטחוני משמעותי שורד לא היה מעורב בו. לחבר קרוב הוא סיפר שבמשך שנים הסתובב עם גלולת ציאניד בפיו, כדי שיוכל להתאבד אם ייתפס. בספר "הברית החשאית" כותב סשה סורנסקי שבלומברג היה מעורב בקשרים הביטחוניים שנרקמו בין ישראל לדרום אפריקה במהלך שנות השבעים, קשרים שכללו שיתוף פעולה גרעיני.
על פי סורנסקי בלומברג רצה לקנות בדרום אפריקה מאה טון של "עוגה צהובה", חומר הדרוש להפעלה צבאית של כור אטומי. ורד לא מאשר מעורבות מהסוג הזה אבל אומר שהוא ביקר לעתים תכופות בדרום אפריקה והתיידד עם בכירי הקהילה היהודית במדינה ואפילו גרם לאחד מהם לעלות לישראל.
"זה לא היה פשוט להסתובב שם. בנסיעה הראשונה שלי מפרטוריה ליוהנסבורג ראיתי בדרך חוואי לבן עם כובע רחב שוליים מכה שחורים בשוט. אחר כך בבית מלון אני עליתי במעלית נפרדת והעובדים האפריקאים עם המזוודות שלי עלו במעלית אחרת. זה הרג אותי. כל מה שקרה שם עורר בי גועל נפש, אבל למען המדינה הייתי מוכן לספוג הכל", הוא אומר.
למרות גילו והעובדה שכבר שנים רבות הוא אינו חלק מהממסד, ורד משתתף לעתים בדיונים ביטחוניים בעיקר בשל היותו מומחה בתחום הגרעין. "לפעמים שולחים אלי מונית עם נהג שממתין לי מחוץ לבניין עד שהישיבה מסתיימת. "מצד אחד, לא מגדילים לי את הפנסיה, למרות שאני זקוק לכסף, ומצד אחר, מבזבזים כספים על מוניות".
לא תמיד הוא יכול להגיע לדיונים. "אני חבר בוועדה ביטחונית שמתכנסת באזור תל אביב", הוא אומר, "אבל נסיעה לשם במונית עולה 25 שקלים לכל כיוון, זה יקר מדי בשבילי, לכן אני לא מגיע לדיונים. הטעות הכי גדולה שישראל עושה זה שאנחנו מדברים על הגרעין האיראני. זה נושא שאסור לדבר עליו", הוא מזהיר. "אני לא מבין את ההיסטריה סביב הכור האיראני. זה כור קטן ולא מזיק".
בשנותיו הרבות במערכת הביטחון ורד לא יצר הרבה חברויות על אף שכולם הכירו אותו, שכן מדובר באחד מאנשי הביטחון רבי העוצמה והכוח שידעה המדינה בשנות השישים והשבעים, אפילו עם המשורר נתן אלתרמן הוא נפגש לעתים. "אהבתי את החוכמה שלו והתייעצתי איתו לפעמים", הוא אומר.
תחושת המרירות שלו נובעת לא רק מבעיותיו הכלכליות והבדידות אלא גם מהאופן שבו הסתיימה עבודתו ארוכת השנים.
ב-1977, כשהליכוד עלה לשלטון, ביקש סגן שר הביטחון, מרדכי ציפורי, משר הביטחון החדש, עזר ויצמן, להחליף את ורד רב העוצמה באדם המזוהה עם הליכוד. ורד נפגש עם מנחם בגין ושכנע אותו להעביר את רוע הגזרה, אבל שנתיים אחר כך, ב-81', מונה אריאל שרון לשר הביטחון.
שרון לא גילה כלפיו אהדה דומה והחליף את ורד במקורבו, רפי איתן. למעלה מ-20 שנים של עבודה ביטחונית הסתיימו באחת, בלי שניתנה לורד הזדמנות ערעור.
"אפילו לא ראיתי את שרון", אומר ורד. "נסעתי מהצפון לתל אביב ובדרך שמעתי ברדיו ששרון מתכוון להחליף שלושה פקידים בכירים. הייתה לי תחושה לא טובה. עצרתי בדרך והתקשרתי מטלפון ציבורי למישהו מהמוסד שאמר לי ששרון מפטר אותי. ככה נודע לי שאני מפוטר אחרי 40 שנים של עבודה ביטחונית".
"מצד אחד, הרגשתי נורא, מצד שני, הרגשתי הקלה, אחרי כל כך הרבה שנים רציתי לנוח".
ורד היה עדיין צעיר ונחוש ועבד כסמנכ"ל מפעל האלקטרוניקה "אופטומיק טכנולוגיות" במגדל העמק, שייצר מכשירי לייזר לריתוך מתכות ואלקטרוניקה צבאית.
"כשחיפשתי משקיעים למפעל, הציעו לי להיפגש עם נחום מנבר לפני שהוא הועמד לדין. הוא הסכים להשקיע במפעל מיליון וחצי דולרים, אבל החלטתי לוותר על ההשקעה שלו. תמיד פעלתי על פי תחושות ובדרך כלל לא התבדיתי.
ב-98' הוא פרש מ"אופטומיק טכנולוגיות", מאז הוא מעביר את ימיו בבדידות כמעט מוחלטת ובחרדה קיומית קשה. בשקיות ניילון דקות ובקלסרים מהוהים הוא שומר התכתבויות עם הביטוח הלאומי ועם הבנקים, מכיר כל מסמך, שולט בכל שורה של חשבון.
"אני פגוע בגלל העובדה שעשיתי את כל מה שעשיתי למען המדינה, ובסופו של דבר זו הצורה שהמדינה מתייחסת אלי".
בסיפור הזה אין אשמים ישירים, רק אדם אחד שתרם באופן מכונן לביטחון המדינה ונקלע למצוקה ללא פתרון. בתחילת השבוע הביעו עמוס מלכא, ראש אמ"ן לשעבר וגיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, רצון לנסות לעזור לורד. "אני מקווה שהם יצליחו", הוא אומר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם