הייתי אחד מהם: הירשזון, גולדבלט ואני
זהו יומנו של אסיר מספר 1264916, שבמשך תשעה ימים חי מאחורי הסורגים של כלא חרמון, ותיעד כל רגע: שגרת החיים בכלא הסלבריטאים והאח"מים, הדרשות של הירשזון, הופעת הסטנד-אפ הנדירה של חנן גולדבלט, מערכות היחסים יוצאות הדופן ויחסי הכוחות המפתיעים בין הדרוזים, ששולטים בכלא ביד רמה, לבין ה"איטלקים". מיוחד ל"סופשבוע"
הדלת נסגרת מאחורי ואני מושם בחדר המתנה לבדי לשלוש שעות. על קירות הקיבוץ מארג גרפיטי של תאריכי שחרור ושלט אדום: "אסור לעשן - המפר הוראה זו יעמוד לדין" ומתחתיו מאפרה גדולה. אין דין ואין דיין. דרך החלון הקטן אני צופה ב-32 אסירים המשתחררים היום מכלא חרמון בזכות ש"ס, שלא מפקירה פצועים בשטח.
אני מאושר על שנתנו לי לקחת איתי את ספרי הקדושה הפולנית שלי - "קריאת רשות" של המשוררת ויסלבה שימבורסקה, הביוגרפיה של מנהיג גטו ורשה מארק אדלמן ומחברת לכתוב בה. שלושת אלה, שימבורסקה, אדלמן והמחברת, היו עבורי משלחת הסיוע להתמודדות עם הפחדים שעוד נותרו בתיק הכבד שלי. אני יושב וקורא בספר של שימבורסקה, שמזכירה לי ש"אדם שספר בידו הוא אדם חופשי".
הדלת נפתחת והספר נסגר. הבגדים שלי נלקחים ואני מקבל את המדים שלי לתשעת הימים הבאים. אני מסתכל במראה ורואה רוצח סדרתי במדים כתומים בסרט אמריקאי. בתור לחדר האוכל אני מדמיין שאנחנו מיצג של מאות (600, ליתר דיוק) פרחים כתומים, כמו שדה החרציות המוטבע על כרטיסי הטלכרט המהווים את המפתח היחיד לעולם שבחוץ. על קיר תאי הודבק פסיפס של מאות טלכרטים, היוצרים אשליה של גבעות ומרחבי אין קץ משוכפלים בסגנון אנדי וורהול.
למשך שעתיים בכל יום אנחנו מורשים לצאת להליכה בחצר בין שתי גדרות- 148 צעדים הלוך חזור. מצד אחד, חומות כלא צלמון הסמוך. מצד שני, הגבעות המרהיבות שעליהן פזורה הקידה השעירה, קנדול בערבית, שיח כנעני יוקד בלהבות צהובות. לו הייתי יודע את שמות כל הציפורים והפרחים שמסביב הייתי קורא להם בשמם הפרטי ובשם המשפחה וגם בשם החיבה, אך כמו עם האסירים, אנחנו מפתחים אינטימיות אנונימית. שלוש פרות תועות מתקרבות לגדר כאילו רוצות לנחם. יונים מתייצבות על הגג להביט בשקיעה.
בעלי הבית של הכלא הם הדרוזים, ואני לומד ליהנות מההיפוך המרתק ביחסי הכוחות. האסירים הערבים, המהווים כמחצית מדרי הכלא, נקראים בפי האסירים היהודים "איטלקים". בהתחלה חשבתי שזה קשור איכשהו למאפיה האיטלקית אבל נדהמתי לגלות את הסיבה - פשוט, כדי לא להעליב. אחרי שלושה ימים אני מעז כבר לדבר על האנרכיזם שבשמו אני כאן, על עולם ללא גבולות, ללא ממשלות, ללא משטרה וללא בתי כלא, והשיחה מחדדת את הפרדוקס לפיו דווקא אלה שהמדינה דיכאה, ניצלה, דפקה וזרקה - נשארים נאמנים לה עד אין קץ, במיוחד לקראת מלחמת הגרעין הממשמשת ובאה.
הזמן בבית הכלא שונה - איטי כמו מסע בארץ אחרת, עם מודעות לכל יום, לכל שעה, לכל דקה שחולפת ולכל דקה שנותרת. בתום שישה ימים שואלים אותי איך זה שלא הורידו לי שליש. אני מודע לשלג הראשון שהפסדתי בביתי החדש שבירושלים ומודע לקידה השעירה הזו שכאן ועכשיו. יש גם מתנה במודעות הזו, המתלווה להתעקשות לספור: אני מדמיין שאם היינו סופרים כך את ימי חיינו, היינו מרוויחים גם דחיפה קלה לחיות אותם במלואם. זו מודעות להקשיב למחשבות שחולפות ולפסקול המשתנה של הכלא: קוביות שש-בש נזרקות, דלת ברזל נפתחת ונסגרת, זמר מזרחי מסתלסל מלמעלה, ציוץ ציפורים
הספירה היא מוסד בסיסי בחיי היומיום בכלא. כל יום, החל מעלות השחר, חמש פעמים ביום, אנחנו נספרים. זה הזמן שבו המערכת מזכירה לנו למי הבעלות על הכוח ושאנו בסך הכל מספרים. עד קבלת ההודעה שכולם פה, צריך להישאר במקום שבו נספרת - בתא (11 על 13 בלטות קטנות), בבית החינוך (שם אפשר להשלים 12 שנות לימוד), באגפים הסגורים שם מטפלים בהתמכרויות לסמים ולאלכוהול ובנטייה לאלימות ועבירות מין, בבית החרושת לנעליים המכניס משכורת של 300 שקלים בחודש, במפעל אריזת כפיות הפלסטיק (16 אגורות לכל שקית של 20 כפיות), או במטבח שם העבודה מתוגמלת באפשרות לביקורים תכופים יותר של המשפחות.
יום אחד הספירה מסרבת להסתיים. ממכשירי הקשר של הסוהרים עולה השאלה: איך זה שהתווספו למספר האסירים בכלא עוד 11? כל אגף בודק ומדווח, ומכאן עולה כי המסתננים נמצאים בחדר הכושר של בית הכלא. בסופו של דבר מתברר שהסוהר ספר גם את השתקפויות האסירים במראה. פרצי צחוק נשמעים מאגפים רחוקים.
אני כאן בשביל להקשיב. אלי, שאם לא היה לבוש במדים כתומים היה עוטה מה שנקרא "צווארון לבן", מתוודה שרק אשתו יודעת שהוא כאן. לילדיו ולאמו סיפר שהוא נוסע לעבוד באמריקה לשנתיים, והוא ממשיך לספר להם סיפורים מהיבשת הרחוקה בשיחות משדרת הטלפונים הציבוריים.
לקראת חופשתו הראשונה (24 שעות בחוץ) הוא מבקש מאשתו לקנות בונבוניירות ולהוריד את המדבקות בעברית. שי הוא בחור צעיר מהקריות, ילד עם גוף של ענק. התפתה לגנוב ציוד תעשייתי שהיה אמור לשלשל לכיסו כמה אלפי שקלים, שהיו אמורים להוציא אותו מהחובות שנכנס אליהם בגלל מלחמת לבנון השנייה, שסגרה לו את העסק. כל ערב אני שומע אותו נפרד בטלפון מילדתו בת הארבע - "אבא אוהב אותך הכי בעולם". כשנכנס לכלא אשתו הייתה בהריון, ואת בתו בת החצי שנה הוא עדיין לא פגש. החובות עדיין מכבידים על כתפיו הרחבות.
יעקב, עורך דין שהורשע במרמה, הגיע לכאן לפני חודשים אחדים, ובניגוד להירשזון שאומר שהכלא הציל את חייו, עדיין מתקשה לקרוא לחוויה החדשה במילה נעימה יותר מאשר "קטסטרופה". למרות שהוא ימני בדעותיו, בכלא הוא זכה בהזדמנות להכיר מקרוב את בני דודינו האיטלקים, להבין יותר ולפחד פחות, וכעת אסירים ערבים מגיעים למשרד המאולתר שבתאו הקטן והוא עוזר להם לנסח בקשות שונות לרשויות החוק. הוא מספר איך המורה התקשרה לבתו לשאול אם לתלות על קיר הכיתה, כמו שאר הילדים, את הברכה שכתבה נכדתו לכבוד יום המשפחה: "שסבא ישתחרר מהכלא". הבת אישרה לתלות את התפילה בפומבי שכן "חשוב שהיא לא תרגיש שיש במה להתבייש". כשהיא באה לבקר את סבא בכלא הוא מסביר לה שיש לו בגדים כתומים כדי להיזכר בשיערה הג'ינג'י.
אורן, בשנות העשרים לחייו, שובה אותי בחיוכו. הוא הטיפוס הזה שכולם אוהבים, אבל תמיד נשאר צנוע ומפרגן. הוא עוזר במיוחד לכל אסיר חדש שמגיע לאגף, מסביר לי את החוקים ודואג שלא אהיה לבד. אחרי שאנחנו מתיידדים הוא מספר לי שהורשע באונס. הוא טוען שבת זוגו העלילה עליו בגלל שרצה להיפרד כשביקשה להתחתן בתום שנתיים יחד. הפרשה קטעה את הקריירה שלו כזמר, אבל הוא ממשיך לזמר בכלא: מזוהר ארגוב ועד אום כולתום (כשהאיטלקים מבקשים). הוא מסרב להודות בפני בית המשפט או המטפלים שבכלא, ומשלם על כך בשנים נוספות של ישיבה. אני מאמין לו.
דויד הוא השותף שלי לתא. הורשע בניסיון לרצוח את אשתו בלילה של שכרות. הוא בן 73 ועדיין לא מבין איך התגלגל לכאן. לפעמים, כשהוא מתקשר לאחד מתשעת ילדיו, עונה לטלפון אשתו, שאפילו לא טרחה להתלונן במשטרה, ובוכה לו שהיא מתגעגעת אליו. יש המון סיפורי אהבה שהפכו לטרגדיות. ואילו אני כאן בגלל הפגנה נגד אלימות כלפי נשים. דויד אומר שהכל מלמעלה. אני מאמין לו.
דויד לא שומע כל כך טוב בגלל הטנקים במלחמה, והטלוויזיה בתא שלנו מופעלת על פול ווליום ובמקביל גם הרדיו מעדכן - מלבד בשבת. אני לומד להחדיר לאוזניים נייר טואלט במקום אטמי אוזניים ולאהוב אף יותר את השבת. פעם אחת הטלוויזיה נשכחה דולקת באמצע ספירה, דבר שהעלה את חמתם של הסוהרים שהעניקו לי את הפרס - החרמת המכשיר ליום שלם. בין לבין נאלצתי לעקוב באדיקות אחר החדשות ולתהות מה יש לאדם שיישאר בין כותלי הכלא בשבע השנים הקרובות להיות כל כך נסער מעליית מחירי הדלק, וגם להכיר את "דה ווייס", " כוכב נולד" הערבי, "האח הגדול", תוכניות הבוקר ותוכניות ייעוץ ולייף סטייל, שבאחת מהן אני מגלה שאנשים בעלי הפרעות קשב וריכוז יכולים להיות עיתונאים או שוטרים מצוינים, וליהנות מגירויים משתנים יום-יום.
והיה זמן שהוא תזכורת לפעימה הגדולה שמעבר להישרדות. כל יום בארבע אחרי הצהריים צעדתי עם דויד בחצר והקשבנו לשירים ישנים מהטרנזיסטור החדש. באמצע השיחה התחיל ברקע השיר "את תלכי בשדה" בביצוע של חוה אלברשטיין. אני מבקש מדויד להרפות מהמילים ואנחנו מקשיבים ביחד. אני נזכר איך הגשתי בעצמי בתחנת הרדיו הזו, את התוכנית הזו, את השיר הזה, ואילו רק עכשיו אני לומד על כוחה המשחרר של המוזיקה, הלוקחת אותי מהדרכים שסמרו מאימה ומדם אל ההליכה היחפה והתמה בשדות גולדברג.
אנו נפרדים היום מרב בית הכלא. המונים מתכנסים בבית הכנסת המהודר. אני מגיע כדי להקשיב לאורן שר. איך הוא שר. הרב נרגש מכך שגם אלה שאינם יהודים מכבדים אותו בנוכחותם. חנן גולדבלט עולה על הבמה ומתוודה שזו הפעם הראשונה שהוא מופיע בפני קהל זה שש שנים, ומעניין שזה דווקא על בימת בית הכנסת. הוא פוצח בפיליטון מבריק בסגנון גשש בלש על הרב וצאן מרעיתו הכתום. שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון נותן דרשה, וניכר שהכלא אכן עושה לו טוב. הרב מזכיר שאפשר להיות בחוץ כלוא, ואפשר להיות בפנים חופשי ומאושר. הוא מברך את הניצוץ האלוקי שבכל אחד מאיתנו.
סלבריטאות שכזו. כולם מספרים איך הירשזון בכלל לא מרים את האף, ומיודד עם כולם. בזכות הכלא הוא השיל יותר מ-20 ק"ג ומצבו הבריאותי השתפר פלאים. הסיבה העיקרית היא לא רק האוכל הלא מרגש אלא פחות לחץ בעבודה. כמעט כמו כולם, גם הוא מבקר קבוע בבית הכנסת וכמו כולם מתחזק (אולם לא חובש כיפה כמו רוב האסירים היהודים בכלא). מעניין שכולם מתפלאים על כך ש"בעצם הוא ממש נחמד" לא מפני שגנב מיליונים אלא כי היה שר.
את התא שלי פינו באותו יום האחים שהחזיקו את אולמי ורסאי והשתחררו יחד עם בניזרי שהשתחרר ממעשיהו. בחדשות שולה זקן מתראיינת בבית המשפט, ובזכות צילומי הארכיון אני מגלה שהאח שלה הוא הבחור הגבוה שבאגף לידי. את גיבור ילדותי חנן גולדבלט אני מגלה בארוחת הבוקר במדים כחולים השמורים לאסירים באגף של המחלקה הטיפולית. בבתי סוהר אחרים עברייני מין, המהווים כעשירית מכלל האסירים, זוכים בדרך כלל ליחס משפיל מצד אסירים אחרים. אך כאן, בתום תוכניות גמילה מסמים ואלכוהול בסגנון 12 השלבים, תוכניות התמודדות עם "אלימות אינטימית" וכעס ולמידת "כללים להידברות עם בת הזוג" - מתבטלת ההיררכיה של הצ'ופצ'יק התחתון של החברה. אמנם על המקרר כתוב "מי שגונב שתייה זבל", אבל אין בכלל שיפוטיות במקום הזה, שהוא קצם של כל השופטים.
כאן, כאלה שלא שילמו מע"מ, הונו את המדינה, הלבינו הון, ניהלו קזינו או בית זונות, גנבו, שדדו, הטרידו, סחרו בנשק או בסמים, רצחו או אנסו - לא שואלים אפילו "למה אתה כאן?". אנחנו
כאן ולא נותר לנו אלא ליצור יחד אל מול הלבד שנכפה עלינו. בשל עבירת "התקהלות לא חוקית" נשלחתי ללמוד קהילה מהי. מיד נוצרת קהילה של גברים שעוזרים לגברים אחרים. כאן מדברים אחד עם השני הרבה יותר מאשר בעולם שבחוץ, כולם אוכלים ביחד ואפילו משחקים כמו פעם. חמישה אנשים שונים ניגשו לשאול אותי איך ישנתי, מתוך מודעות לקושי של הלילה הראשון. בתוך קהילת כלא חרמון רק המקלחת מספקת מרחב של פרטיות, ואכן רבים מנצלים זאת להתייחדות ארוכה עם המים החמים ועם פורקן החרמנות המצטברת בעולם של אינטימיות ללא נשים. האוכל פשוט ודל - לארוחת בוקר דייסת סולת עם הרבה סוכר, ריבה ללא פרי, מעט גבינה לבנה, לחם לבן וחצי עגבנייה. רק אלה שהרופא מאשר להם דיאטה מקבלים שקית עם מלפפון ובצל. כמו בקיבוץ החברים יכולים לומר מה יוגש בחדר האוכל לפי ימי השבוע: אורז, קוסקוס עם רבע גזר וחצי תפוח אדמה, פיצה ללא גבינה ופלאפל ללא טעם.
בשישי בערב יש עוף אמיתי ובימים אחרים קבבים גמדיים או נוכחות סמלית של עוף בתוך ה"שניצל פלסטיק". בקיצור , לטבעוני שכמוני לא הייתה בעיה גדולה, אך לחובבי הבשר, שמהווים רוב גדול בקרב האסירים, נרשמת התמרמרות יומיומית. כמו בצבא, "זה לא הילטון פה" היא תשובה מנצחת לכל הטרוניות. האסירים מתגברים על האתגר הקולינרי בעזרת בישול לא חוקי בתאים: מכסה של קופסת שימורים הופך לסכין, הירקות שהוברחו מהמטבח בזכות אלה שבדיאטה הופכים לארוחה, צלחת פלסטיק חד פעמית הופכת לקרש חיתוך, וקומקום חשמלי שמכסו נעקר הופך לסיר, שבו מבעבע תבשיל שאת ריחו יש לפזר לפני הספירה פן יתגלה על ידי הסוהרים. אני, לעומת זאת, מתיידד עם הקלמנטינות ובהשראת הרב ולאה גולדברג מדלג על ארוחת הבוקר בניסיון להזכיר לעצמי את החירות לבחור, והחירות הזאת - לראות, לחוש לנשום.
בחזרה לנובמבר 2007. הימים ימי עסקת הטיעון המפורסמת של משה קצב, וביום הבינלאומי למאבק למניעת אלימות כלפי נשים התארגנה רשת רחבה של ארגוני נשים וקבוצות פמיניסטיות לצעדה בתל אביב תחת הכותרת "לא נשתוק" - באותה שנה נרצחו בישראל 14 נשים על ידי בני זוגן. בתום הצעדה נעצרה על ידי המשטרה, בעודה עומדת על המדרכה, מארגנת ההפגנה מטעם "קואליציית נשים לשלום". בתגובה למעצר זרמו אל הכביש שברחוב קינג ג'ורג' מאות פעילות ופעילים לחסום בגופם את ניידת המשטרה שבה הוחזקה. אני הייתי ביניהם.
אני זוכר איך הבטחתי לעצמי לא להיעצר הפעם. הרי יש לי דייט הלילה והמון סידורים לקראת נסיעתי לפורטוגל. ובכל זאת, כשהשוטרים התחילו לפנות באלימות את המפגינים, לא יכולתי פשוט להתפנות, ונותרתי על הכביש. שוטר אמיץ ניסה להפריד את זרועי מזו של חברי, ומשלא הצליח עיקם את אגודלי עד שנשבר. המתקן שהותקן על ידי הימנית לאיחוי העצם ליווה אותי בשבועות הראשונים שלי בפורטוגל, שם למדתי בארבע השנים האחרונות לימודי שלום באוניברסיטת מונטה סרו. רק בפורטוגל הרחוקה, ולאחר זמן מה, יכולתי להודות במידה של הנאה ואדרנלין גבוה שהתלוותה לעימות עם כוחות הביטחון.
בארבע השנים האלה הספקתי להיכנס לעשור הרביעי של חיי, להפוך לאבא וגם להתייתם מאמי. בביקורי בארץ המשכתי להתייצב למשפט שהתנהל נגדי יחד עם עוד שלושה מהמפגינים, ביניהם רכזת "הקואליציה". בסיומו של המשפט סירבה השופטת לכבד את עסקת הטיעון, שבמסגרתה הסכמתי להודות בעבירת "התקהלות לא חוקית" ולקבל מאסר על תנאי. כשפסקה השופטת דורית רייך-שפירא שבנוסף עלי לשלם גם קנס של 800 שקל, ידעתי שמצפוני לא מאפשר לי לממן את משכורתו של ליברמן וכי עלי לבחור בעונש: חלופת המאסר. ערעורי לא התקבל. מאז, במשך שנה שלמה, ניסיתי להתגבר על מכשולי הבירוקרטיה ולשכנע את מוסדות מדינת ישראל להכניס אותי לכלא במקום להגדיל את הקנס בשל הפיגור בתשלום. בסוף הצלחתי.
זמן לחשבון נפש על המרחק בין ישיבה על הכביש לישיבה מאחורי הסורגים: בגלל חמש דקות על הכביש פלרטטתי חמש שנים עם מערכת המשפט, בגלל שלא רציתי לשלם 800 שקל, תשלם המדינה על שהותי בכלא כ-3,000 שקל.
כשאני לא חופשי ומאושר אני מוצא עצמי שבוי בידי תרבות הצריכה גם שם. פעמיים קרה שבתום עמידה צייתנית בתור של שעתיים למכולת, ה"קנטינה" נסגרה ונאלצתי לשוב לאגף ללא שקיות עמוסות כל טוב. בסוף, כשהצלחתי לרכוש במבות ושוקולדים לכבוד מסיבת השחרור שלי, חיסלתי את כל המלאי עוד בטרם המסיבה. הבליסה מנחמת.
בנוסף לטלוויזיה, לטרנזיסטורים ולמכשירי הדיסקמנים הישנים שדווקא פופולריים בכלא, שכן אסור להכניס MP3, הלהיט החדש הוא מכשירי די-וי-די במאה שקלים בלבד. את הסרטים עצמם אפשר לרכוש ואף להזמין במיוחד בקנטינה, וסרטים כחולים אפשר להבריח בחשאי. ועדיין - בראש טבלת הרייטינג של הכלא: ראיון של אילנה דיין עם בניזרי המשוחרר. כולם מסתגרים בתאים ומתעדכנים על המתרחש באגף האח"מים של כלא מעשיהו שם נשאר קצב ובעבר ישבו בו גם עמרי שרון, פליקס חלפון ואריה דרעי.
לפני כמה ימים הגיע ממעשיהו אסיר בן 84 שאמור להשתחרר בקרוב אחרי 33 שנים בכלא. הוא מספר שהוא מת מפחד מהשחרור המתקרב ומהמציאות שם בחוץ. כשנכנס לכלא ג'ון לנון היה חי והלירה עדיין לא ידעה מה זה שקל, ובינתיים הוא דווקא התרגל למסגרת המאוד ברורה של המאסר, המספקת מיטה ושלוש ארוחות ביום. בתום תשעה ימים אני יכול להבין אותו. מעבר לקושי להותיר מאחור את החברים שנכנסו עמוק ללב, יש משהו נוח וכמעט ממכר בקהילה הזו.
ובכל זאת, ברגע השחרור, לאחר שהתקרבתי לקידה השעירה ויכולתי להריח אותה ולדקור בקוציה את ידי, כשהדלת ננעלה מאחורי, ומולי עבר סוהר שעכשיו הוא רק דרוזי שחוזר ממקום עבודתו אל הכפר, ויכולתי להתעלם מהזמן, ויכולתי לרוץ בשדות או לנסוע לאמריקה, וראיתי נשים שהן לא עובדות סוציאליות מבוגרות, וראיתי ילדים משחקים בגן השעשועים שנבנה לרווחת משפחות האסירים, וראיתי את אחד הכלבים שעד כה רק שמעתי - להרף כל חיי נדמו ככלא של ביוגרפיה וזהות ואמונות ורעיונות וערכים, ואפילו המצפון שהובילני עד הלום, שאת כולם מקיפה חומה ומחוצה לה מרחבי אין קץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם