30 שנה לפינוי ימית, מסע בין צלקות
גנית פרחן נושאת עמה את הטראומה ברחבי הארץ ולא שוכחת איך בגיל 11 תכננה להתאבד. עמוס בלחסן פוגש את הריסות חייו בכל יום, ולבו נצבט. איציק איבו, שניצח על פירוק היישובים, עורך חשבון נפש וחושב שהיה צריך להיות רגיש יותר לתושבי חבל ימית. הזמן חולף, הכאב נשאר
שנים לא רבות אחרי כן נולד המושג השחוק "ויתורים כואבים". הישראלים למדו ששלום יכול להיות תענוג, אבל לתענוגות יש מחיר. כך נולד עוד מושג שייטחן, "מחיר השלום". ייתכן שהרס ימית לא היה רק של בתים אלא גם של מושג אנכרוניסטי כמו "עובדות בשטח".
אין ספק שבדף שייתלש פעם מהיומן הלאומי יהיה כתוב שימית הייתה פרק א, ההתנתקות הייתה פרק ב'. ועל שני הפרקים ניצח אריק שרון. בפעם הראשונה בנחישות, בפעם השנייה גם ברגישות. פעם כשר ביטחון, פעם כראש ממשלה. האם שרון א' מסביר את שרון ב'? השאלה הזאת תמצא מענה כנראה בדף אחר ביומן הלאומי.
ימית, בין רפיח לאל עריש, הוקמה ב-1973. הגרעין המוביל, בו גם עולים מברית המועצות, הרגיש שהוא משרת בסיירת הציונות. היעדים של אחרים היו צנועים יותר. ייתכן שפשוט היו אנשים ללא יעדים שבאו לשים את הראש על דיונה. לימים הוצבו לימית יעדים שאפתניים, אולי אפילו לא ריאליים: רבע מיליון תושבים ונמל עמוק מים. ייתכן שחרבה כי ממילא לא הייתה עומדת בתוכנית הגדולה.
באפריל 82', חמש שנים לאחר ביקור סאדאת בירושלים ובמסגרת הסכם השלום, חדלו להתקיים ימית והחבל שאת שמה נשא. הקיבוצים והמושבים באזור פונו גם הם. רוב התושבים לקחו פיצויים ועזבו בשקט. אחרים התחברו לאנשי ימין מהמרכז, הזכור שבהם הוא צחי הנגבי, שהתבצר באנדרטה של "אוגדת הפלדה".
הפינוי גלש אז למאבק אלים, פוצע, מקטב. מפגינים טיפסו על הגגות וספגו סילוני קצף. מקצתם פונו בכלובים. חיילות דומעות חיבקו ילדים בדרכם לאוטובוס הפינוי.
הילדה מכיתה ג' גרה כיום בנווה ים שליד עתלית. אביטל ועמוס בלחסן חיים בקיבוץ סופה - אותו שם כמו הקיבוץ ההוא בחבל ימית, אבל בצד האחר של הגבול. לא רחוק, בקיבוץ ניר עם, חי איציק איבו - האיש שהיה אחראי לפירוק. המסע ביניהם לא היה חיפוש אחרי ימית אלא יותר סלאלום בין הצלקות.
בכניסה לקיבוץ סופה פוגשים את הטראומה. עצי התמר מימית וסופה העתיקה נשתלו מחדש לאורך השדרה, "אבל הם רק שורדים, אין להם חיים", אומר לי עמוס בלחסן. לעומתם מתרומם ליד הבוטקה פרא מקומי שגידל את עצמו לתפארת.
בשדה שמאחורי התמרים מגרש של גרוטאות בתים, "המזבלה של הקיבוץ", קורא לזה בלחסן. דלתות מוטלות פרקדן כמתים בשדה הקרב. קירות קרועים מתפלשים בחול. התוכנית הייתה שישמשו לבניית בתים חדשים, אלא שלבסוף מצאו את מותם בציר פילדלפי. בהתחלה בלחסן היה מגיע פעמיים ביום לבקר את הריסות חייו. עכשיו רק מסלול הג'וגינג מביא אותו, "ועדיין אני מרגיש צביטה בלב".
לשכונה שגר בה אז קראו "קמפ דיוויד", כי בתיה הובאו ביום שבו הושג הסכם השלום. קמפ דיוויד הטרומית עומדת מול חדר האוכל, אבל עכשיו גרים בה הנפאלים. פים נורי בא מפסגות האוורסט ומתנצל ששם לא כל כך מכירים את הסיפור של ימית. הוא חושב שלא טובים הבתים האלה מימית או סופה או איך שאקרא להם. קטנים וצפופים. אצלו, במרומי 6,500 מטר הבתים הרבה יותר טובים.
כשנהיה חשוך רפיח מנצנצת והפצמ"רים מהדהדים, אבל הביפר של בלחסן מרגיע: "הפיצוצים שאתם שומעים זה צה"ל". בלחסן (54) היה מהגרעין שהקים את סופה במדבר. המראה הראשון משם היה דיונות ועצי תמר, שבעה מבנים
"כמו שנעמי שמר תיארה ב'בהיאחזות הנח"ל בסיני'", הוא אומר, "באוויר הייתה הרבה נאיביות". "אידאולוגיה", מתקנת אביטל, אשתו מאז. זאת הייתה קייטנה מדברית קטנה. חיים ברוגע. כשבגדי העבודה עדיין עליהם, כבר היו בדרך אל הים. קונים בגרושים דגים מדייגי רפיח ובערב צולים אותם.
רפיח הייתה מין עיר מחוז. בימי שוק היו חוזרים משם במוניות פלסטיניות ותרנגולותיהם על ברכיהם. אביטל ועמוס הוציאו ברפיח רשיון נהיגה, הבוחן היה פלסטיני. אביטל, אגב, עברה בפעם השנייה.
ובוקר אחד התבשרו על ועידת קמפ דיוויד וזהו. הלכה הקייטנה. "אני זוכר את החבר'ה יושבים על מדרגות חדר האוכל עם הראש בין הידיים", אומר בלחסן.
חוץ מזה לא עשו כלום, כי הנהגת התנועה החליטה שמתפזרים בלי אלימות. לא שההרגשה הייתה פחות נוראה. הקיבוץ התפורר. חצי שנה גרו בלי מדרכות, בלי גגות. הפינוי המציא את השפה שלו, ובלחסן מונה ל'פרויקטור של עקירת עצי המנגו'. טרקטור מיוחד בעל ארבע שיניים היה חופר מתחת לעץ, מרים אותו לדלי ברזל ומעביר לעגלה. צוות ליד בורות פעורים היה מקבל את המנגו בקיבוץ החלופי.
אבל העצים, כמו האנשים, לקחו את העקירה ללב. שלוש שנים מנעו את פריים. לפני חצי שנה נעקר המטע, כבר לא היה רווחי.
עמוס, משהו מהרוח של סופה ההיא נשמר גם בחדשה?
"האמת? לא. רוב הגרעין שלי הם אקדמאים שעזבו. אנחנו נשארנו פה עם צרה חדשה-הקסאמים. יש לנו שטחים לא מעובדים מפחד שיירו עלינו".
עוד יוצא לחשוב על סופה הישנה?
עמוס: "כל כך אהבנו את הים".
אביטל : "דברים טובים לא נמחקים".
"לא השארתי שם אבן על אבן", מסכם איציק איבו. הוא איש כסוף שניצח על פירוק סופה וחולית. קיבוצניק בעצמו. נולד בקהיר לפני 72 שנה. איבו זוכר שישיבותיהם במסגרת תנועת הנוער היהודית עולמית "הבונים דרור" התקיימו בבית הוריו והסתיימו תמיד ב'התקווה'.
כשהיה בן 11 עלה לארץ, לקיבוצו ניר עם הגיע כשהיה בכיתה ו'. ל"י"ב המקובצת" אספו תלמידים מכמה משקים, אחד מהם היה אהוד ברק. איבו מספר שהיה בחור מבריק וחבר טוב. "אני במפלגת עצמאות יחד איתו".
איש רגשן איציק איבו. בשיחתנו האדימו עיניו פעמיים. מבעד למשקפיים הדמעות שלו נראו גדולות יותר. שאלתי אם בפרספקטיבה של 30 שנה היה עושה את הדברים אחרת. איבו ענה שהיה מדבר יותר אל האנשים. אל הרוח שלהם.
בקדנציה השנייה שלו כמרכז משק הוצע לו להעביר את סופה וחולית למקומות חדשים. "פרויקטור העברה", הוא מבהיר. איציק איבו מצא שני משקים פורחים, ראה את צחי הנגבי מתבצר בימית ואמר לקיבוצניקים: "אני רוצה שתעברו בלי זעזועים".
השאלה הייתה: איך עושים את זה? בהתחלה חשבו לנסר את הבתים, להרים ולהוביל לפתחת שלום. אבל התברר שלבנות בית חדש זול יותר.לא הייתה ברירה אלא לפתוח בפירוק. מנופים לפתו את אוזניות הברזל שבקצות הקירות והניפו אותן אל על. אם לא היו אוזניות, השחילו מוטות ברזל בין חלון לדלת ויאללה לפלטפורמות.
מקצת הבתים פוזרו בין המשקים. 20 יחידות במיצר בצפון, 15 ביוטבתה ובמצפה חריף. אחר כך הגיעה שעת האלתורים. המקררים הגדולים, למשל, התגלגלו מחדרי האוכל על חצאי תפוחי אדמה שהוצמדו לכל רגל.
כל משפחה שמה את הציוד במכלי קרטון שהונחתו בסופה וחולית החדשים. היו כאלה שגם ללא ציוד התעקשו להישאר לישון במקום. איבו: "לא הפרעתי להם, אבל התחלתי לפרק מסביב. חממות זכוכית, צינורות השקיה, עמודי חשמל, ברזים, מרצפות מדרכה. לא השארתי אבן על אבן".
נשמע כמו חדוות פירוק.
"לא קיבלתי חדוות פירוק".
אין סיפוק שהנה, הצלחתי לפרק עוד בית, לשלוף עוד צינור מהאדמה?
"תחושת הסיפוק היחידה הייתה מזה שחברים עברו מרוצים לקיבוצים שעומדים על הרגליים".
לא נגרם לך איזה צער, אתה מגיע למקומות פורחים וגומר אותם?
"אני גמרתי אותם שם, אבל הפרחתי אותם במקום אחר. אפילו את הוורדים לקחתי".
אבל איזה מין רגע זה שאתה עוד לא בטוח שיהיו חיים על האדמה החדשה, אבל אתה כבר מייבש את החיים פה? "זה רגע של איש שמבצע החלטת ממשלה".
או-קיי, מבצע, אבל מה קורה בלב? "הרגשה קשה".
עצב? "היה לי גם עצב. אני זוכר את הסעודה האחרונה בחדר האוכל בחולית, האסיפה האחרונה בסופה. האפלולית והבכי שלטו בכל, אבל ניסיתי לעודד את האנשים".
כשגמר לפרק את סופה וחולית, באו אליו מימית. ביקשו עזרה במיוחד בעמודי החשמל ובסככות. איבו אמר "בבקשה", "והפכתי היועץ לענייני פירוק".
סוג של מפרק לאומי...
"לא יודע אם זאת ההגדרה, אבל חשבתי שאני עושה מבצע חיובי למדינת ישראל. לא משאיר כלום עומד בפתחת רפיח".
בימית הפינוי היה קשה יותר. הוא זוכר את אבי פרחן מודיע שלא יתפנה. איבו ניסה לשכנע אותו. אמר שאם יש החלטת ממשלה צריך לבצע אותה היטב. ולא צריך להשאיר כלום למצרים. "הוא לא קיבל את זה", מציין איבו. אבל ההיסטוריה לקחה את פרחן לאלי סיני, לשכנות עם איבו מניר עם. לעתים היו נפגשים בפרלמנט של קיבוץ גבים. פעם אפילו אירח את הפרלמנט אצלו באלי סיני. האורח היה יוסי ביילין.
גנית היא הבת של לורה ואבי פרחן. כמותם היא נושאת עמה את הצער ברחבי הארץ. קודם ימית, אחר כך אלי סיני, עכשיו נווה ים. אין לה ספק שימית היא הכי כואבת.
"כשאני אומרת 'אלי סיני', אני עדיין רואה את הבית שלי עומד. כשאני אומרת ימית, אני רואה הרס. רק הרס". 30 שנה אחרי פינוי ימית היא נזקקת לטיפול פסיכולוגי כדי לפענח את הטראומה ההיא. כדי שתרגיש סוף סוף שהגיעה הביתה. לאיזשהו בית.
כשגנית פרחן-נווה בוחנת את נפתולי חייה, היא בטוחה שהצלקת נפערה בימית. עשרות שנים ואין היא מסוגלת להיקשר לבית. קירות החדר שלה עירומים. אפילו תמונה אינה מצליחה לתלות. לכן הפגישה בבית הוריה, כמה מטרים לידה. שם יש תמונות וגם עבודות אמאייל שעשתה עם אחותה מיכל בימית.
כשהייתה בת ארבע עברה המשפחה לימית. בית על הקרקע עם דשא ושער וחומת בטון קטנה. אבל הזיכרון הראשון שלה מהגן אידילי פחות. זמן קצר אחרי שבאו נפלה מהמגלשה, הרנטגן בסורוקה אבחן שברים בגולגולת. מאז הזיכרון שלה בהאפלה חלקית, בלקאאוטים מזדמנים.
אבל חוץ מאותה גלישה אלימה, ימים יפים היו בימית. במיוחד בקיץ. במרכז המסחרי הייתה בריכה עם שלוש מזרקות. הילדים היו משליכים את עצמם פנימה למרות הירוקת ואיומי הגדולים. הים היה כמעט בסלון, והיו ימים שנפתחו ונסגרו על החוף או על צמרת האקליפטוס שבה בנו הילדים בית קיץ.
מתי מתחילה לטפטף התחושה שהאידיליה הזאת זמנית?
"כשהתחילו הדיבורים לקראת ביקור סאדאת. כשהתחילו לומר לנו שהמצרים ייקחו לנו את ימית".
ימית באה אל קצה לאט. אלה חבלי הכביסה שנעלמים, הבתים שמחשיכים, הרחובות שמשתתקים. האשפה כובשת את החוצות. העוזבים משאירים ערימות של בגדים ישנים, צעצועים שבורים, מסמכים שעבר זמנם. גם בית הספר דועך. כיתה ג' של גנית מתכווצת, "ויום אחד הגענו לבית הספר וחיילים לא נתנו לנו להיכנס. רבנו איתם וזרקנו עליהם אבנים".
אחר כך התחיל ההרס באותם כלים כבדים, "שעושים טו טו טו, כשהם נוסעים ברוורס". עד היום היא לא עומדת בצפצוף הזה, "פשוט חונק לי את הגרון", היא מדגימה, "והעיר נהרסת ונהרסת, וכילדה איך אני אמורה להרגיש אם לא שואה".
גם היום היית מגדירה את זה "שואה"?
"בשבילי, כן. לראות את המתנ"ס שבו הרגשתי כל כך בטוחה מתמוטט ברגע. לראות את שני הדברים שהיו לי הכי הכי - בית הספר והבריכה - הופכים לחורבות. זה חורבן הילדות שלי. של המציאות שלי. של החיים שלי. ומי עושה את זה? צה"ל. חיילים".
אילו רגשות את מפתחת כלפיהם?
"המון כעס. בלבול גדול. חינכו אותנו לא להתחצף למבוגרים, ובשביל ילדה בת עשר, חייל הוא מבוגר. אבל לו יכולתי לקלל, הייתי מקללת".
יום אחד החיילים הגיעו. מישהו נכנס בריצה ומודיע לבנות מיכל (אז בת 11), גנית (10) וקרן (9): "באו לקחת לכם את הדברים". הן יוצאות לדשא ונעמדות מול הצבא.
מה הייתן יכולות לעשות?
"לו אחד מהם היה עושה צעד אחד קדימה, הייתי עושה הכל כדי שלא ייכנס אלי".
השמועה על העימות המתבשל מתעופפת להורים והם טסים הביתה: "ראינו את הילדים עומדים מולם בידיים שלובות כמו גדר חיה", מספרת לורה. "היה לחיילים מחסום נפשי להיכנס לנו הביתה", נזכר אבי.
לילה אחד, כמעט בחשאי, מתרחשת הפרידה. מאמץ הדחקה עילאי מותיר בזיכרון רק את הפרטים האלה: נסיעה ארוכה, מכונית שותקת, נחיתה אצל סבתא מנוחה בבת ים. היא חוזרת לבית ילדותה בנווה שרת, תל אביב. האמת היא שהמרחבים של ימית לא כל כך חסרים לה. הפרדס השכונתי ממלא בהצלחה את מקום הדיונות.
באשר לילדים בכיתה, זה סיפור אחר. כמה קוראים לה "פיצויימניקית", אחרים מטיחים בה שהמפונים הם סרטן בלב האומה. עם הזמן היא רוכשת לעצמה חברים, אבל הפינוי גורם לנסיגה בלימודים. בימית הייתה תלמידה מבריקה, "וכאן הייתי מבולבלת, חדשה כזאת". גנית מתחילה טיפול, ואחריה המשפחה כולה. "כשהגיעו כולם, הטיפול האישי התמסמס והתעורר בי סוג של דיכאון", היא אומרת.
שהתבטא רק בלימודים?
"לא. זה הגיע למצב של רעיונות אובדניים".
היו תכנונים?
"גרנו בקומה שלישית, ואני פעם... אתה יכול לתאר לעצמך... לא רוצה לדבר ליד הילדה שלי (נויה בת שבע שיושבת איתנו), אבל היו כל מיני מחשבות: 'אני אעשה ככה, ואעשה ככה'. היה לנו ארון שהיו לו מוטות כמו בלול של תינוקות. ואני זוכרת שתכננתי (to hang, אומרת באנגלית כדי שנויה לא תבין), ואמרתי את זה לאמא, וביומן שלי כתוב שהיא צחקה. אבל אני הייתי ילדה בת 11 שמתכננת דבר כזה".
יצאת מזה?
"מאז הרבה מהחיים שלי הם על יצר הישרדות. אני פה וזהו. כן נהנית, לא נהנית, כן טוב לי, לא טוב לי - העיקר שאני פה".
וה 'פה' תמיד ארעי. אחרי פחות משנה בתל אביב משפחת פרחן נעה שוב דרומה. הפעם זאת אלי סיני. הרפתקה ציונית חדשה שסידר אבא. הם נוחתים באוגוסט 1983 כדי למצוא אוהלים בודדים וחבית מים ענקית ושחורה. בהתחלה זאת תחושת קייטנה, "אבל אחרי ששיחקתי קצת אמרתי: 'יופי, קייטנה, אבל רוצה הביתה, לתל אביב', היא נזכרת. אלא שאבא חורץ שלא. שזה הבית ויהיה בסדר. "ועד היום כשאני שומעת את ה'יהיה בסדר' אני יוצאת מדעתי".
היה שוב דיכאון?
"אז לא, אבל כעס. הרבה כעס. איך מביאים אותי למקום כזה?".
מה אמרו ההורים?
"כלום. הם היו כל כך עסוקים בעשייה, שלא היה להם זמן לעצור ולחשוב שיש ארבע נפשות שצריך לתת עליהן את הדעת".
לורה , גרמתם עוול לילדים שלכם?
"כן, אני חושבת שעשיתי להם עוול. עם זאת ברור לי שאם היו מחזירים אותי לתקופה ההיא, הייתי נוהגת שוב אותו הדבר". גנית לאביה: "אתה היית עושה אותו הדבר?", אבי פרחן: "תראי, כעובדה רציתי להישאר באלי סיני. גם תחת ריבונות פלסטינית".
היא שואלת אם גם אתה, כמו אשתך, היית חוזר על אותו דבר למרות המחיר ששילמו הילדים? "הילדים לא זכו להתייחסות. אני הרגשתי בבית. חשבתי שננצח במאבק, ואם אני שולח את הילדים החוצה כאילו אני אומר: 'זהו, יוצאים מפה'.
אידאולוגית הבנתי אותך. אבל רגשית מה עושים לך הדיבורים של גנית על העוול שגרמתם לה?
"מאוד מאוד כואב לי. יש לי רגשות אשמה. אבל אם אתה מאמין בדרך שלך, זה לא שאני מנצל אותה, שאני שם אותה על הכביש, אתה מבין? זה כי אתה מאמין שאתה נשאר פה". לורה: "האמונה שאתה עושה את הדבר הנכון". לא מבחינתה של גנית. אבי: "מבחינתה היא שילמה מחיר".
גנית גדלה באלי סיני, התגייסה ושירתה כמדריכת נוער. בהמשך הכירה את צח נווה. לאחר חניה בבאר שבע עירו, נחתו באלי סיני שמנתה מאה משפחות. "טוב, בזה לא ייגעו הפעם", הרגיעה את עצמה. בנתה בית וילדה את נועם (14).
מתי מתגנב החשד שגם השהות פה זמנית?
"את כל חיי חוויתי בצל הפינוי מימית. אני יודעת להריח מתי זה בא. אחרי הפיגוע באלי סיני, שבו נרצחו לירון הרפז ואסף יצחקי ז"ל, היה לי ברור שהדרך מפה הולכת החוצה". כשלוש שנים לאחר הפיגוע היא שוב בהריון. עקב שמירת הריון היא עוברת ימים בסורוקה. באחד הערבים שבה הביתה ומצאה עורך דין שמסביר לתושבים את זכויותיהם.
"זה הרתיח לי את הנשמה. העפתי את כולם בצרחות מהסלון שלי".
מה כל כך עצבן? אנשים שעמדו לאבד את הבית רצו לדעת מה מגיע להם.
"זה כמו שתגיד למי שרק גילה שיש לו סרטן שתסדר לו הלוויה מפוארת, במקום שתעזור לו בניתוח שאולי יציל אותו".
גם בעלה צח, שתיאם את הפגישה, חוטף אש שבסופו של דבר תשרוף את נישואיהם. בתם הצעירה נויה באה לעולם בספטמבר 2004. כשחזרה איתה מסורוקה, כבר היו דיבורים של ממש על הפינוי. אמירות ציניות כמו: "ניקח פיצויים ונרחיב את הבית".
כחודש לפני המועד התחילו משפחות להתקפל, וימית שבה אליה באחת. "את זה הבנות שלי לא רואות", אמרה לעצמה, "אין סיכוי שהן יחוו אפילו קצת ממה שאני חוויתי בימית". היא מנסה לברוח לפני הקריסה. מזמינה חברת הובלות ומתחילה לארוז.
המסר שלה לכל הכתבים שכבר בשטח: "עברתי את זה כילדה, אעשה הכל שהבנות לא יעברו את זה כמוני. אפילו אם זה אומר לצאת בלי מאבק, בלי צעקות, בלי בעיטות, בלי שריטות".
היא פונה למנהלת סל"ע - (סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון שכונתה "מנהלת ההתנתקות"), אבל, לדבריה, לא מוצאת עם מי לדבר. חשוב לה לא לצאת מתחומי מועצת שער הנגב, כדי שנועם שלה לא תחליף בית ספר. סוגרת על מעבר לקיבוץ אור הנר. אבל יומיים לפני הפינוי, מגיע אילן הקיבוצניק. ויש בעיה. עליו להיענות לקבוצה מאלי סיני, שאינה רוצה את הבת של אבי פרחן איתה באור הנר.
"הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים, פרצתי בבכי נורא", היא מספרת. למזלה מגיע שי חרמש, חבר, כיום חבר כנסת (קדימה). הוא יוצר קשר עם אלון שוסטר, ראש מועצת שער הנגב, ומסדר לה מקום בקיבוץ מפלסים. במפלסים המזכיר מזדרז להגיע כדי להחתים על צ?קים.כשההורים בצעדת מחאה נגד הפינוי, היא מסתערת על הקונטיינר ונתקעת.
מהשמים מופיעים שישה חיילים שצועקים: "רגע גברת". על סף דמעות היא אומרת להם: "אתם החוויה המתקנת של החיילים מימית". מצמידים כמה ארגזים, פותחים שולחן עם הבחורים, "והתחושה שיהיה בסדר משתלטת. התחלתי לתלות תמונות ולהתקין מדפים. הרגשתי בית אפילו יותר מאלי סיני".
אחרי שנה, דפיקה בדלת. זה המזכיר והשאלה שלו חדה: "קונה או מתפנה?", היא אומרת שלא זה ולא זה. לא קונה כי היא ב'בהעתקה קהילתית', ולא מיועדת לגור פה. לא מתפנה "כי אני לא רוצה לעקור את הגדולה". בסופו של דבר היא מממשת את האופציה להאריך בשנה. את השנה היא מנצלת בעיקר לתחנונים במנהלת סל"ע: "הצילו, איפה נגור?".
הנה עפה השנה ושוב דפיקה בדלת ושוב אותו מזכיר עם אותה שאלה: "קונה או מתפנה?", היא רוצה להישאר במפלסים, כדי לא לטלטל את הבנות. אבל זה היה מפרק את הקבוצה שמיועדת להעתקה קהילתית, "ואבא התנגד נחרצות כמו שהוא יודע". במקום זה הוא מציע לה קרווילה בכרמיה שם הוא גר. עוד אריזה, עוד הובלה, עוד מזכיר.
הפעם היא מתעקשת לא לחתום על צ'קים אלא לערב את סל"ע. "עומדים לזרוק אותי מהבית", היא נחנקת, "אבל בסל"ע שוב מתבלבלים ולא עושים דבר". גנית מוזמנת למשטרת שדרות לחקירה על פלישה. החקירה מסתיימת בהודעה: "או-קיי, נודיע לך".
ההודעה מגיעה ב-11 באוגוסט 2008. לא מהמשטרה, משכנה: "בואי מהר, אורזים לך את הבית". היא מגיעה בבהילות מחנות הסריגה של אמה בשדרות, מוצאת את השכונה שלה מוקפת בסרט צהוב. "כמו בזירת רצח", היא פוסקת.
סביב הקראווילה שלה טבעת שוטרים ואנשי אבטחה מחזיקים יד ביד, "כאילו משפחת אלפרון עומדת להגיע". מחוץ לבית כבר חונה משאית שקולטת את מיטלטליה. בפנים קצין משטרה זחוח. על בקשתה שיציג צו פינוי, הוא עונה בחיוך שאינו חייב להראות לה כלום. בזמן הזה המקרר נתלש מהשקע, מכונת הכביסה מועמסת עם הכביסה בתוכה, ארונות נפתחים. "ואני רק זוכרת אותי שותה מים, מלטפת את הגדולה שלי נועם ולוחשת לה כל הזמן: 'נועם תשתי, נועם תשתי'".
גומרים לארוז. היא לוקחת איתה רק כמה תמונות, את מכשיר האינהלציה שעוזר לה בהתקפי אסתמה ונופלת למיטה בממ"ד של ההורים. "ובכיתי, ובכיתי, ובכיתי". ואז מגיע איש המנהלת. "כששמעתי את זה קיבלתי את הג'ננה. התחלתי לקלל אותו. אמרתי שלולא הילדות, הייתי רוצחת אותו ומתאבדת".
אביה מכניס אותה הביתה והיא שוב נופלת למיטה: "בכי - שינה, בכי - שינה, ובום, דיכאון. איבדתי רצון לחיות, להיות הורה. שתבין, אני לא מעניינת את עצמי. שתי אלה (הבנות) הן העולם שלי, והמחשבה ש-20 יום לפני תחילת הלימודים אין לי בגדים לתת להן, אתה יודע מה זה? נגיד שעברתי על החוק, נניח שאני אלפרון, אבל יש לי ילדים. מה הם אשמים? כלום לא השאירו לי. כלום. זה הרג אותי".
איך בכל זאת המשכת לתפקד?
"אתה בוכה בלילה וקם בבוקר ואומר לעצמך: 'שיט, הגיע בוקר', ואתה מרים את עצמך בכוח מהכרית ואתה מתיישב ולוקח אוויר ומתחיל לעבוד. איזו ברירה יש לך?".
גנית מתמקמת עם בנותיה אצל ההורים. חדר בן תשעה מ"ר עם מיטת קומתיים. רגע לפני שנת הלימודים היא קונה בבולמוס ספרים, מחברות, עפרונות, כל מה שצריך. ואחרי כל זה היא מצליחה להביא את עצמה לעבודה בחנות הסריגה של אמה בשדרות. אותה חנות, "לורה", שהולכת איתן מימית.
ככל שנוחתים יותר קסאמים, כך מצטופפות הנשים שבאות לחפש נחמה בסריגה. אין פצמ"ר או טיל שמצליח לסגור את החנות הזאת אפילו ליום.
החנות מעתיקה מקומה לטירת הכרמל, וקבוצת מפונים, אבי פרחן בראשם, עולה לנווה ים. התוכנית הראשונה היא להתיישב בקיבוץ. זה לא הולך. אז מחדשים את התשתית באתר כפר הנופש ליד ומתנחלים. אבל גם זאת התנחלות זמנית. מגורי הקבע מתוכננים מדרום לקיבוץ נווה ים. המעבר ללב ישראל לא מפיג את הטראומה של גנית פרחן.
"דיכאון", חורצת הפסיכולוגית. "את חווה עכשיו עקירה מהדרום והתיישבות בצפון. מה שזורק אותך אל חוסר האונים של הילדות, של ימית". אבל לא רק היא חסרת אונים. גנית פרחן חברה בקבוצת פייסבוק שעברה את העקירה מימית. השם הרשמי הוא: "הקבוצה הרשמית של העיר ימית, חבל ימית וסיני".
"לי יש מין שריטה שכל מי שהיה בימית הוא קצת משפחה". היא סיפרה לחברה על הטיפול הפסיכולוגי שלה, והחברה השיבה שגם היא. וימית היא הסיבה. שבגלל העיר ההיא תחושת הבית משובשת והפרידות קשות כשאול. יש בזה נחמה? "אומרים שצרת רבים נחמת טיפשים, אבל בכל זאת יש מכנה משותף. רובנו למדנו לחיות עם האובדן".
גם את? "אני, למשל, חיה. אני פה. אני קמה בבוקר לעבודה, אני מתקשרת נהדר עם אנשים, היה לי בן זוג, יש לי ילדים. סטטיסטית אני אחלה, אבל אני על אוטומט". מה זאת אומרת "על אוטומט?" סגרתי מסביב הכל, ואני רק עם הבנות. אין לי 'עצמי', זהו".
מדוע את נראית לי בכל זאת אדם שמח? "אתה מכיר את הליצן העצוב? פיירו ... "פיירו זה אני". אבל בטוח שיש בדל תקווה. "המחשבה שלי היא שהבנות יעזבו בגיל 18 את הבית, ואם יהיה לי קשה אחזור לדרום". מקום ספציפי? "שדרות. תמיד חיפשתי שם בית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם