התקוממות גטו טוצ'ין: המרד הראשון בגרמנים
זאב פורטנו היה בין אלפי היהודים הדחוסים בבתי העץ הקטנים בגטו באוקראינה, שהבינו כי ניתנה הפקודה לחסל, והחליטו להילחם
שוטרים אוקראינים הוצבו לשמור על הגטו המגודר וירו בכל מי שניסה לברוח בחסות החשיכה. שבויי מלחמה רוסים הובאו לחפור בורות בקרבת מקום כדי שיהיה היכן להסתיר את תוצאות ההוצאות
ההמוניות להורג. ליושבי הגטו הכול היה ברור: ניתנה פקודה מגבוה לחסל אותם.
רמזים לצפוי קיבל מעט לפני כן ראש היודנראט המקומי, גצל שוורצמן, בשיחה קצרה עם מפקד הגסטפו במקום לפני שיצא לחופשה בגרמניה עמוס מתנות. הוא כפה הזמנה על יהודי הגטו וקיבל מהם פרוות חדשות ויקרות שתפרו במיוחד עבורו, חליפות, בגדי עור, נעליים, לצד זהב וחפצי ערך אחרים שסופקו. "אני מוכרח להגיד לך שוורצמן, זמנים קשים מאד יפקדו אותך ואת היהודים שלך", לחש באוזנו והלך.
שוורצמן מצידו פעל מיד. הוא כינס חבורת צעירים בביתו, הורה להם לרכוש בכל מחיר ומכל גורם אפשרי רובים, אקדחים, רימוני יד ומימן הכול מכיסו. לבסוף נקנו לא יותר מ-11 רובים קצוצי קנה, 25 אקדחים ועשרה רימוני יד. כמויות גדולות של נפט וזפת הוזמנו במיוחד וחולקו בפחיות בין הבתים.
יומיים לאחר יום הכיפורים, ב-23 בספטמבר 1942, הוקף הגטו הדחוס בטוצ'ין בכוח מוגבר של גסטאפו ושוטרים אוקראינים משתפי פעולה. יושבי הגטו חיכו לאות שהוסכם, עליו שמעו מראש בעת התפילה במקביל לפרטי תוכנית ההתקוממות. איש לא התנגד.
בשלוש וחצי לפנות בוקר ניתן האות למרד. נשמעו כמה יריות אחריהן הוצת הבית הראשון. מדי אחר כך יצאו היהודים וכל אחד מהם שפך נפט על ביתו שלו כמתוכנן עד שבתוך זמן קצר עלה הגטו כולו בלהבות, וכך גם בתי הכנסת שהגרמנים הפכו למחסני תבואה לקראת החורף הקשה.
המהומה הייתה בלתי נתפסת: אימהות חיפשו אחר ילדיהן, ילדים אחר הוריהם, בכי, צעקות וקריאות "שמע ישראל" שפילחו את האוויר. צעירי הגטו אחזו בנשק, תפסו עמדו בארבעה מוקדים, ופתחו בירי לעבר הגרמנים והאוקראינים כדי לעכב את כניסתם לגטו.
הקריאה "יהודים הצילו נפשותיכם" נשמעה. אז נפרצה הגדר וכ-2,000 בני אדם פתחו בבריחה המונית ליער הסמוך כדי למצוא בו מקלט. הגרמנים היו אובדי עצות.
התופת נמשכה שלושה ימים. 60 לוחמים יהודים היו במרד, רובם נפלו בקרב הגבורה הקצר שניהלו מול הגרמנים והאוקראינים. מי שלא הגיע ליערות בחסות העשן והיריות ניספה בדליקה עצמה או נרצח בידי הגרמנים.
בשבת, שלושה ימים אחר כך, המרד הסתיים. מנהיגיו, שוורצמן וסגנו, שלא נמלטו, יצאו משטח הגטו הבוער, נעמדו מול ראש הגסטאפו והודו שארגנו את ההתקוממות. "הגרמנים ינחלו תבוסה. את נקמת דמנו ינקמו אחרים. לא תשמידו את העם היהודי. לעולם לא נמחל לכם על הדם השפוך", אמר שוורצמן. הוא ביקש למות בבית הקברות היהודי, בין אבותיו ויהודי העיירה וכך היה - שם הוא נורה.
בימים הבאים, למעלה ממחצית הנמלטים ליער נלכדו בידי האוקראינים ונרצחו. אחרים מצאו את מותם זמן מה אחר כך. כ-300 נשים ותינוקות שלא יכלו לעמוד בתנאי היער הקשים שבו לעיירה ונורו. רבים מתו מקור ורעב, או שהוסגרו לגרמנים ונרצחו בידי האיכרים.
"מרד גטו טוצ'ין הקדים את כולם במעשה התגובה האקטיבי לאקציות ולתוכנית החיסול שהפעילו הגרמנים", כתב עליו ד"ר שמואל ספקטור, עורך "פנקס הקהילות" שבהוצאת "יד ושם". " המרד מהווה דוגמה ומופת ויש לו ערך, אף שסופו היה מר מאד. כששוחרר האזור ב-44', נמצאו בטוצ' ין 20 יהודים בלבד", מסביר ד"ר רוברט רוזט, מנהל ספריית יד ושם. מרד גטו טוצ'ין הקדים בשבעה חודשים את המפורסם והסמלי מכולם בגטו ורשה, שההכנות לו נמשכו חודשים ארוכים.
"ראיתי הכול ממרחק של פחות מחצי קילומטר", נזכר זאב פורטנוי, 80, תושב הרצליה, משרידיו האחרונים של גטו טוצ'ין. "הייתי אז ילד בן
"על ההכנות למרד שמעתי בבית. פחיות הנפט הוכנו אצלנו לחלוקה. ביום בו נדחסו היהודים לתוך הגטו, נשא אותי אבי החייט על ידיו ומסר אותי לאיכר אותו הכיר קודם לכן. הוא ביקש למעני מקלט זמני והשאיר לו מכונת תפירה ובגדים. מה שלא נשרף במרד - פורק והאוקראינים השתמשו לצרכיהם. האוקראינים, בקלשונים ובמוטות ברזל באו לחפש מסתתרים במרתפים. מי שמצאו - חיסלו. הנשק למרד הושג גם משבויי מלחמה רוסים שברחו מהשבי, או מקומוניסטים לשעבר".
"בדליקה בגטו במהלך המרידה, נספו סבתי בת ה-102 ושתי אחיותיי, יחד עם עשרות יהודים דתיים, אולי מאות, שחיפשו מקלט בבית כנסת שהועלה באש", ממשיך פורטנוי. "אבי, אמי ואחותי הגדולה ניסו להגיע לכפרי הסביבה, אבל הוסגרו לשוטרים האוקראינים ששחטו אותם. אני אוד מוצל מאש, היחיד שנותר מכל משפחתי - וסיפור הישרדות של אלף לילה ולילה שכולו נס".
עד תום מלחמת העולם השנייה נדד פורטנוי היתום בניסיון למצוא מקלט ביערות ובכפרים. בדרך ראה בונקרים שחפרו יהודים למסתור ושבהם הצטברו גופות הנספים. "טיפסתי כחיה רדופה בזריזות של טרזן על צמרות עצים בכל פעם ששמעתי יריות. אלו היו ההוצאות להורג שערכו האוקראינים במצוד המתמשך אחר היהודים המסתתרים".
מהיער נמלט לכפרי האוקראינים והפולנים, הועסק ימים עד שבועות אחדים בעבודות מזדמנות שונות שהאיכרים הטילו עליו: רעה בקר וחזירים, ניסר עצים למסמרים. סנדלר פולני שבביתו מצא מחסה, העניק לו זהות חדשה. כפה עליו שישנן: "מעתה שמך - וולאדק קרישצ'ינסקי, בן אלכסנדר והלנה, יליד הכפר אוזירקי". כשלא הצליח לבטא כיאות את שם המשפחה בעל הצליל המסובך, נטל הסנדלר מרצע לוהט וצבע דביק לנעליים, וחרט את האות K על אמת ידו, "כדי שלא תשכח". שני סימנים דומים שקעקע על ירכו נותרו שם עד היום.
איכר אוקראיני ואשתו הגרמנייה רצו לאמץ אותו כבן ("כדי שאעבוד למענם") והעניקו לו שם אחר: וולדיה קיריליוק. הממשל הגרמני האזורי ציווה לרכז את בני ה-10 עד 15 ולהתחיל ללמדם גרמנית, חשבון ותרגילי סדר. "הולבשנו במדי ה'היטלר יוגנד', תנועת הנוער הנאצית. למדתי את שיריהם, הציגו אותי כהצלחת החינוך הגרמני לקצינים באזור. התכוונו להעביר אותי ללמוד בגרמניה. אבל האב המאמץ, ואסיל, התנגד בתוקף. רצה שאהיה לו כוח עבודה חינמי ואחר כך גירש אותי".
בנדודיו הבלתי פוסקים הגיע פורטנוי לבית מחסה לילדים לא יהודים נטושים ויתומים, שהוקם בידי האוקראינים והגרמנים. הוא למד לדקלם ולשיר את התפילות הנוצריות באוקראינית ובפולנית, והפגין יכולת נדירה בהסתרת יהדותו. לימים שינן שירי חיילים הונגרים בשירות צבא גרמניה הנאצית, ששמרו על פסי הרכבת או הפעילו מערכת קשר. ניקה אצלם את הסוסים, עבד במטבח.
"אחד הקצינים צילם אותי מכל הזוויות ושלח תמונות לאשתו כדי שתסכים לאמץ אותי. הוא העניק לי את שמי הזר השלישי: קיצ'ילוצי". בהמשך, צויד בתעודות מזויפות מכל הסוגים ובכל השפות. לקראת סיום המלחמה נלכד בידי הסובייטים ועבר חקירות ועינויים קשים. דודו אליו הגיע במקרה במהלך תלאותיו, מיהר לשרוף את כל התעודות שברשותו ואז חזר לזהותו היהודית.
ב-1957 עלה פורטנוי לישראל וכיום הוא אב לשתי בנות וסב לחמישה נכדים. אשתקד יצא למסע חדש, הקמת אנדרטה במרכז טוצ' ין לזכר המרד בגטו. "ארבע שנים ניהלתי מאבק מתיש מול הרשויות האוקראיניות, שסירבו. הגלעד בנוי מארבע אבני סלע. על כל אחת לוחית זיכרון בעברית, אנגלית ואוקראינית ומגן דוד בראשו. ראש הכפר יקבל מעתה 100 דולר בשנה, משהתחייב לאבטח את המקום ולשמור על ניקיונו. הקמת האתר היא בבחינת אבן גדולה שירדה מעל ליבי, תרתי משמע. בספטמבר, בטקס ליד הגלעד החדש לרגל 70 שנה למרד ההרואי, תיקבע לוחית נוספת, שבה יחקקו שמותיהם של ראשי ההתקוממות ולוחמיו. ואני אהיה שם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם