סיפורו של האוסטרי הראשון באושוויץ
ראש הקהילה היהודית בזלצבורג שרד בזכות צירופי מקרים שעיצבו את חייו כדי שיוכל להילחם בהכחשה של הקהילה הנוכרית בה הוא חי
כבר 150 פעמים שלבו החסיר את הפעימה הזו מאז שהושק פרויקט ההנצחה בחסותו כראש הקהילה היהודית בעיר זלצבורג שבאוסטריה. "אני לא מצליח לזכור בכלל את כל השמות שאנחנו מנציחים. גם המחשב שלי כבר לא מכיל אותם", הוא מסנן.
בעוד כשבועיים ימלאו לו 99, מתוכם 33 שנה בתפקידו הנוכחי. ואף שהקהילה אינה משלימה אפילו מניין סדיר במהלך השבוע, מרקו פיינגולד נמצא שם, יותר זמן מכל אחד אחר, על מנת לספר את הסיפור שלו, של היהודים, ושל כל אוסטריה.
הוא נולד בזמן האימפריה האוסטרו-הונגרית, בעיר באנסקה ביסטריצה (כיום בסלובקיה) בשנת 1913. אביו היינריך עבד כפועל רכבות, ואמו צילי הייתה עקרת בית שנפטרה ב-1936. מרקו , שני אחיו הגדולים פריץ וארנסט ואחותו הקטנה רוזה, בילו את שנות ילדותם ברובע היהודי שבבירת אוסטריה, וינה.
אחרי שעבר השתלמות במסחר ועסקים, מצא עצמו מחוסר עבודה בשנת 1932, כתוצאה מגל אבטלה חמור שתקף את המדינה. המצב הקשה הוביל אותו ואת אחיו ארנסט לעבור לאיטליה, שם עבדו במפעל לכימיקלים.
צירוף מקרים אומלל הוביל למעצרו הראשון על ידי הגסטאפו בתחילת 1938, שעה שביקר בווינה לצורך חידוש הוויזה האיטלקית. היו אלה בדיוק ימי ה"אנשלוס", בו סופחה אוסטריה לגרמניה, וכל גבולותיה נסגרו.
אחרי עינויים וחקירות בבית המעצר, גורשה המשפחה לפראג שבצ'כוסלובקיה, ובהמשך לפולין. ניסיון כושל לזייף ניירות הוביל לבריחה חזרה לפראג בתחילת 1939, ממנה לא ניתן היה להימלט כי הגרמנים כבר הספיקו לכבוש את כל צ'כוסלובקיה. מרקו ואחיו ארנסט נעצרו ונשלחו לכלא בפולין, שפונה לאחר ימים על כל תושביו למחנה העבודה, שהיה אז בתהליכי הקמה, באושוויץ. רק בשנים שאחרי המלחמה גילה פיינגולד כי אביו נהרג בעת ההפצצות הגרמניות בוורשה באותה שנה. גורלם של פריץ ורוזה לא נודע מעולם.
כשהגעתם לאושוויץ, ידעתם כבר אז מה צפוי לכם?
"בתור האוסטרי הראשון שהגיע לאושוויץ הרגשתי שהסוף קרב. היו דיבורים על כך שתוחלת החיים במחנה עבור אסיר יהודי היא שלושה חודשים. אני זוכר שכאשר הגענו, שרפו לי את השערות בראש עם נר, קיבלנו הרבה מכות, ונדרש לי ולאחי הרבה זמן כדי להתרגל לעבודות הפרך בבנייה. אחרי שירדתי למשקל 30 ק"ג תוך חודשיים וחצי, ולמרות שכבר לא הייתי כשיר לעבודה, נשלחנו ביחד בחורף 1940 למחנה העבודה נויינגאמה. צריך להבין שבחורף בצפון גרמניה מזג האוויר קר והלחות הגבוהה מקשה עוד יותר, ולגופי הייתה רק חולצת אסיר דקה.
"באותו הזמן, הגרמנים הטילו עלינו לחפור תעלת מים בידיים שתוביל לבנים מהמפעל הסמוך לעיר המבורג. במצבי הבריאותי הייתי כבר' בשל' לתאי הגזים ולמשרפות, אך הקרמטוריום במחנה היה רק בבנייה. על כן נשלחתי למחנה דכאו עם עוד 250 אסירים. רק 75 מאיתנו שרדו את הנסיעה ברכבת לדרום גרמניה שארכה יומיים. את ארנסט לא ראיתי יותר. רק בשנת 1950 כשחזרתי לנויינגאמה למסור עדות, הודיעו שאני יכול לאסוף את תעודת הפטירה שלו מעיר סמוכה. בדיעבד התברר שהוא נפטר בחודש ינואר 1942, כשכבר הייתי בבוכנוולד".
איך נמנעת מתאי הגזים בדכאו?
"במהלך הנסיעה ברכבת הצלחתי בכל זאת להתאושש מעט ולהתקבל לעבודה כמתרגם בצריף מיון. ולא כי ידעתי שפות. אתה לא צריך לדעת בכלל שפות כאשר מישהו זר ניגש אליך. אתה ישר מבין שהוא מבקש אוכל. בסופו של דבר, קאפו בו נתקלתי אמר שיהודים לא יכולים להיות בעלי תפקיד בדכאו. אז הוא שלח אותי לעבוד בגינון. כתוצאה מעבודת הפרך ונעילת הקבקבים, קיבלתי זיהום מוגלתי ברגלים שהתנפחו למימדים עצומים.
"באותה תקופה הייתה לנאצים שיטה לשלוח אסירים ממחנה למחנה ולירות באלו שהתמוטטו בדרך. כך העלו אותי בספטמבר 1941 על טרנספורט צפונה למחנה בוכנוולד שבמרכז גרמניה. כשירדנו מהרכבת בתחנת העיר ויימאר אילצו אותנו לעלות 8 ק"מ ברגל למחנה עצמו שניצב על ההר, עינוי נורא בהתחשב במצבי. וכשהגענו למחנה - הצעידו אותנו עוד שני קילומטר פנימה".
איפה אולצת לעבודה?
"בהתחלה הוצבתי במחצבות, שם תפקידנו היה לחצוב אבנים שטוחות לצורכי ריצוף. כל טעות קטנה הייתה עולה לאסיר בחייו. אני זוכר שבשל כך היינו רבים בינינו על'הסלעים הטובים ביותר'. לאחר מכן הוצבתי ב'יחידת הסוסים המזמרים של בוכנוולד'. נקראנו כך בגלל שהיה עלינו לשיר בזמן שדחפנו עגלות עם משאות כבדים במעלה ההר. באוגוסט 1942 התחלתי לעבוד כבנאי חומות והייתי די טוב בזה.
"כמנהל בנייה, הייתי מסוגל אף לעזוב את העבודה באמצע היום על מנת למכור סיגריות עבור לחם. יצא לי שם רע בקרב האסירים הקומוניסטים בשל כך, אבל עשיתי זאת בגלל שהייתי רעב, וכשרעבים עושים הכול. אחד הדברים שהכי עזרו לי שם הייתה העובדה שבצעירותי הסתובבתי עם אנשי הקרקס שפעל ליד ביתי. רבים מהם נחשבו למפוקפקים ביותר, כך שלמדתי מהם איך להיות הגנגסטר הכי גדול בין שאר הגנגסטרים".
מה עבר עליך בזמן שחרור המחנה?
"כשהאמריקאים הטילו מצור על ויימאר באביב 1945, הגרמנים עדיין האמינו שיוכלו לנצח. עד כדי כך הצליחה התעמולה הגרמנית לשטוף לאנשיהם את המוח. לנו נאמר שאין כוונה לפנות את המחנה וגם לא חשבנו בכלל על האפשרות להשתחרר. לאט לאט שמנו לב שיש פחות ופחות אנשי ס.ס במחנה, ויותר אי סדר.
"ב-11 באפריל , יום שחרור המחנה, הייתה כריזה בבוקר שקראה לכל אנשי הס.ס למקומותיהם. כמה שעות מאוחר יותר כבר לא היו שומרים במגדלי השמירה. אני זוכר שקראו לי פתאום'כי האמריקאים בחוץ והם מחלקים אוכל'. באופן מפתיע לא הייתי אפילו רעב".
כמו בשאר צירופי המקרים שעיצבו את חייו, יד הגורל היא זו שהביאה את מרקו פיינגולד לזלצבורג אחרי המלחמה. הוא תחילה התכוון לחזור לווינה, אך מחסום של הצבא האדום אילץ אותו לרדת מהאוטובוס בעיר ההררית ולהירשם, בלית ברירה, כתושב העיר. בשלוש השנים הבאות יעסוק פיינגולד בארגון ותיאום בתנועת'הבריחה' שעסקה בהבאתם של כ-250 אלף יהודים, ניצולי שואה, ממחנות העקורים שבמרכז אירופה לארץ ישראל.
"תחילה עבדתי במטבח מקומי שבישל עבור פליטי מחנות לא יהודיים" מספר פיינגולד, ומוסיף בחיוך: "באותו זמן היו במחנות מסביב לזלצבורג יותר יהודים מתושבים". בשלב מסוים פנו אליו אנשי הצבא האמריקאי וביקשו שיספק להם ירקות עבור היהודים שסירבו לאכול את הבשר שהגישו. ומה שהחל בחליפין פשוט בין בשר לירקות, הפך להיכרות עם אנשי'הבריחה' בפיקודו של אשר בן נתן, לימים השגריר הישראלי הראשון בגרמניה, וד"ר אבא גפן, מבכירי משרד החוץ לשעבר.
שיתוף הפעולה פרח על רקע כישורי האיטלקית של פיינגולד שהוכיחו את עצמם כשימושיים במעברי הגבול בין אוסטריה לאיטליה, בדרך לספינות המעפילים, ועל רקע היכולת שלו להשיג דברים.
כיצד הצלחתם לעקוף את בעלות הברית שחסמו את הגבול האיטלקי?
"חציו המזרחי של הגבול האוסטרי-איטלקי היה נתון לשליטת הבריטים, להם היה אינטרס מובהק למנוע מהיהודים לברוח. הצרפתים מנגד דווקא העלימו עין כשחצינו את הגבול ההררי. אני זוכר שהצלחתי לאתר מעבר שבו הגבול האיטלקי נמצא באזור שליטה של הצבא האמריקאי. שם יכולנו להתנייד ברכבים בחופשיות מעבר לגבול.
"כמו כן, בסיוע שישה רכבים גרמניים שהשגתי, הצלחנו במשך מספר חודשים להבריח 5,000 יהודים מעבר לגבול. במקרים אחרים אילצנו את הפליטים לחצות את האלפים ברגל, בתנאי קור לא אנושיים. נהגנו גם להעביר אותם בחשיכה, כדי שלא יראו כמה המדרון תלול. סה"כ עזרתי לכ-100 אלף יהודים לעלות לארץ ישראל. רובם אפילו כיום לא יודעים שלי היה חלק בזה".
אחרי דעיכת "הבריחה" בשנת 1948, פתח פיינגולד ביחד עם שותף חנות אופנה, אותה ניהל עד יציאתו לפנסיה בשנת 1977. בכל אותן השנים הוא היה מסוכסך קשות עם הקהילה היהודית בזלצבורג, מפני שלטענתו, קינאו בו כי היה היהודי המפורסם ביותר בעיר.
רק אחרי שיצא לפנסיה, הוא מספר, הבינו בקהילה את הטעות שעשו, והפכו אותו לסגן נשיא הקהילה ואחרי שנתיים לנשיא. ב-33 השנים בתפקיד הספיק פיינגולד, ביחד עם אשתו האנה, לתחזק קהילה יהודית קטנה, להפוך למרצה מבוקש בנושא יהדות ושואה, ולקבל בשל כך מספר רב של תארי כבוד מהעיר זלצבורג. את מרבית זמנו כיום הוא מעביר בניהול קרב עיקש למען הנצחת השואה ונגד ההתכחשות לשואה בחברה האוסטרית.
ניתן להניח שיש לך כעס גדול על האוסטרים.
"היינו מזמן עוברים הלאה אם כולם היו מודים כי ידעו על מה שקרה ולא יכולים היו לעשות כלום, מאשר שיטענו כי לא ידעו דבר. הבעיה היא שהם לא התמודדו עם הנושא בשום צורה. לדור הראשון אחרי המלחמה הם לא סיפרו כלום, וכך נותרו הדור השני, השלישי והרביעי בפער. אני מגיע להרצות לפעמים בפני תלמידים, נכדים ונינים של, וזה כאילו שהם שומעים לראשונה על מלחמת העולם השנייה. וגם בפוליטיקה - אפילו בגרמניה אדם כמו ירג היידר לא היה יכול להיות כל כך גדול כמו פה. וזאת למה? מפני שחלק גדול מהאוסטרים חשבו ועדיין חושבים כמוהו. זה כבר נהפך למסורת באוסטריה: תמיד יש פוליטיקאים שמנצלים לרעה את הבורות של האנשים בנושא".
אתה כיום בן 99, איך תבלה את שנתך ה-100?
" אני אמשיך לספר לילדים של היום על העבר. כך התחלתי לפני 67 שנה, ובשביל זה אני חי. ותאמין לי, יש סיפורים שלא ייאמנו. אבל אף אחד לא נותר כדי לספר, רק פיינגולד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם